זה עומד להיות פוסט מעט מוזר, אני יודעת את זה בעודי כותבת את השורות הראשונות וזה לא שאני חורצת את דינו בטרם עת. מתרוצצת בי תהייה לא מעובדת ובכל זאת משהו בי אשכרה משתוקק (כן, כן, כך במקור) לכתוב אותה. תגידו שכלל ראשון בכתיבה הוא לא לכתוב משהו לא מגובש מחשש להישמע טיפש או לא מגובש ומכך משתמע שאולי אני מזלזלת בקהל הקוראים, אבל אני לא חושבת שזה נכון במקרה הספציפי הזה של הבלוג הספציפי הזה שנכתב על ידי האדם הספציפי הזה. ובמקרה הזה כשאני כותבת "לא חושבת" הכוונה היא שאני בעצם יודעת שלא זה המקרה. אז פוסט מעט מוזר, מי שקורא מכאן (ובעצם גם עד לכאן) - על אחריותו.
משהו הצטבר לי לכלל תחושה לא מעובדת שאנחנו חושבים שאנחנו חופשיים רק שבתכל'ס אנחנו מתוכנתים. אל תגידו מטריקס, לא לזה התכוונתי. אני לא יודעת איפה זה התחיל, אני יודעת שכל מיני דברים איכשהו התחברו לי. כל מיני אנקדוטות שלא קשורות. כולנו בטוחים שאנחנו יצורים חופשיים שרק מתפקדים בתוך אילוצים, אבל מה אם הדברים שאנחנו מתכווננים אליהם הם בכלל לא מה שאנחנו רוצים?שאנחנו לא שבויים במטריקס אלא שבויים בקונספט?
זה התחדד בשיחת טלפון מחברה שדעותיה הפוליטיות לא קרובות לשלי, שפתאום צצה ואמרה שהיא שמחה לקרוא את מה שכתבתי בזמן המלחמה כי זה האיר לה דברים שהיא לא חשבה עליהם ואילץ אותה להתמודד איתם ומול כל הגיוס התקשורתי לקרוא את הפרשנות שלי הרגיש לה כמו משימה חשובה. לא הרבה אנשים מתמודדים טוב עם מחשבה כזו, לרוב בני אדם מנסים לא להבחין בשום סתירה אפשרית או מנסים בכל הכוח ליישב אותה.
זה המשיך עם כל מיני טורים חביבים שקראתי בשבועות האחרונים בנושא נהיה אנושית אחרי טרנדים, הצמדות לתבניות, הטוטאליות שבאמונות שאנחנו מאמצים לעצמנו. קצת כאילו כולנו קוראים את אותו קטלוג ומנסים לחיות כמה שיותר קרוב למודל חיקוי שאמצנו לנו, בלי בכלל לבדוק אם ככה אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים, או רק מקיימים איזה פסאד שאמור להתאים לנו כי זה מה שאמור להיות מקובל.
במקום מסויים אני שמה לב שמה שהכי מפריע לי זה שאנשים עושים דברים באוטומט כי זה מה שמצפים מהם. כל מה שקורה אחר כך ומנגננוני הדיסוננס שמופעלים בעקבות, אלה כבר ברורים לי. אדם חייב להסביר לעצמו את פשר מעשיו אם יוצא והוא מפקפק בהם לרגע, כי הרי אם פיקפקת ולא הסדרת לעצמך את התהיה הזו כך או אחרת זה יוסיף להטריד.
אבל למה לעזאזל שאדם יבין שהדבר הזה שהוא עושה כנראה לא מתאים לו ובכל זאת הוא ימשיך לעשות אותו? אני לא פסיכולוגית (או סוציולוגית, או אנתרופולוגית או כלכלנית שעוסקת בתיאוריות של תורת המשחקים), אבל יש להניח שהוא עושה את זה כי יש לו באופן סובייקטיבי תחושה שהדבר הזה זה הדבר הנכון לעשות.
איך הוא הגיע לזה? ובכן הוא הגיע לזה כי מנגנונים שלמים של סוכני חיברות מתקיימים כדי לכוון אותו בדיוק לזה. החברה שלנו מאז ומתמיד מתיימרת לייצר קודים להתנהגות אנושית, אלא שנראה שדווקא בעידן הזה שמקדש אינדיבידואליזם, אנחנו דווקא יותר ויותר דומים אחד לשני - מתלבשים אותו דבר, רוצים את אותם הדברים, חושבים דומה ועושים למען עצמנו אבל לא לפי הסטנדרטים שלנו, אלא לפי סטנדנרטים שיצרו אנשים אחרים שמשום מה כל אחד גם עובר תהליך של ניכוס כדי להעצים את תחושת השייכות של האדם ומטרותיו. אולי זה הניכוס האישי שכל אחד עושה על האידיאולוגיה שהוא מאמץ, אולי זה הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מאמין שיביא אותו לשם (אבל כמה דפוסי התנהגות כבר אפשר להפיל על המושג דיסוננס?).
אני לא יודעת מה איתכם אבל אם יש לי רק הזדמנות אחת לחיות את החיים, אני מניחה שאני מעדיפה לחיות אותם כמו שנראה לי נכון ולא כמו שנראה למישהו אחר. לשמחתי התהיות בנושא הביאו אותי לראות שאני כבשה שחורה בנוף של העדר וזה מצא חן בעיניי. קלטתי פתאום שלא משנה בתוך איזו קבוצת שייכות ינסו לשים אותי, אני לא באמת מתאימה לכל ההגדרות של הקבוצה. אולי זה תופס על כל אחד מאיתנו, אין לי מושג, אני לא באמת חקרתי את הנושא. אבל התחושה שלי היא שאם יש משהו שאיבדנו בתור האינדיבידואליזם זה דווקא הביקורת וכושר השיפוט.
כל כך הרבה אנשים נופלים לתוך המלכודת הזו של להמשיך עם משהו בגלל עלות שקועה, בגלל כוח האנרציה, בגלל שזה מה שמצופה מהם, שנדמה שהורדנו את מסך הבערות על עצמנו ואנחנו מעדיפים בעיקר לא לדעת פשוט להמשיך. זנחנו את הפיקפוק, אם נפקפק, אם נשקול בצורה מושכלת יש מצב שנצטרך לחשב מחדש את כל המסלול ואין ספק שיש בזה קושי. רק דמיינו לעצמכם אם כל אחד מאיתנו רגע יעצור לפקפק...
| אמרתי לא מטריקס |
זה התחדד בשיחת טלפון מחברה שדעותיה הפוליטיות לא קרובות לשלי, שפתאום צצה ואמרה שהיא שמחה לקרוא את מה שכתבתי בזמן המלחמה כי זה האיר לה דברים שהיא לא חשבה עליהם ואילץ אותה להתמודד איתם ומול כל הגיוס התקשורתי לקרוא את הפרשנות שלי הרגיש לה כמו משימה חשובה. לא הרבה אנשים מתמודדים טוב עם מחשבה כזו, לרוב בני אדם מנסים לא להבחין בשום סתירה אפשרית או מנסים בכל הכוח ליישב אותה.
 |
| כבולים |
במקום מסויים אני שמה לב שמה שהכי מפריע לי זה שאנשים עושים דברים באוטומט כי זה מה שמצפים מהם. כל מה שקורה אחר כך ומנגננוני הדיסוננס שמופעלים בעקבות, אלה כבר ברורים לי. אדם חייב להסביר לעצמו את פשר מעשיו אם יוצא והוא מפקפק בהם לרגע, כי הרי אם פיקפקת ולא הסדרת לעצמך את התהיה הזו כך או אחרת זה יוסיף להטריד.
אבל למה לעזאזל שאדם יבין שהדבר הזה שהוא עושה כנראה לא מתאים לו ובכל זאת הוא ימשיך לעשות אותו? אני לא פסיכולוגית (או סוציולוגית, או אנתרופולוגית או כלכלנית שעוסקת בתיאוריות של תורת המשחקים), אבל יש להניח שהוא עושה את זה כי יש לו באופן סובייקטיבי תחושה שהדבר הזה זה הדבר הנכון לעשות.
 |
| דיסוננס |
אני לא יודעת מה איתכם אבל אם יש לי רק הזדמנות אחת לחיות את החיים, אני מניחה שאני מעדיפה לחיות אותם כמו שנראה לי נכון ולא כמו שנראה למישהו אחר. לשמחתי התהיות בנושא הביאו אותי לראות שאני כבשה שחורה בנוף של העדר וזה מצא חן בעיניי. קלטתי פתאום שלא משנה בתוך איזו קבוצת שייכות ינסו לשים אותי, אני לא באמת מתאימה לכל ההגדרות של הקבוצה. אולי זה תופס על כל אחד מאיתנו, אין לי מושג, אני לא באמת חקרתי את הנושא. אבל התחושה שלי היא שאם יש משהו שאיבדנו בתור האינדיבידואליזם זה דווקא הביקורת וכושר השיפוט.
כל כך הרבה אנשים נופלים לתוך המלכודת הזו של להמשיך עם משהו בגלל עלות שקועה, בגלל כוח האנרציה, בגלל שזה מה שמצופה מהם, שנדמה שהורדנו את מסך הבערות על עצמנו ואנחנו מעדיפים בעיקר לא לדעת פשוט להמשיך. זנחנו את הפיקפוק, אם נפקפק, אם נשקול בצורה מושכלת יש מצב שנצטרך לחשב מחדש את כל המסלול ואין ספק שיש בזה קושי. רק דמיינו לעצמכם אם כל אחד מאיתנו רגע יעצור לפקפק...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה