אני אגש ישר לעניין הפעם, בשיחות שהיו לאחרונה עם אנשים שדעתם חשובה לי התברר לי שדמות הבלוגרית שלי נדמית בעיניהם קטנונית מאוד, אתם יודעים מאלה שאולי צודקות אבל החפירות שלהן כבר נמאסו. כמובן שברור שאישיותי הלא וירטואלית מחפה על נבירותיי בצדדים הפחות יפים של חיינו, אבל כניסתי המילולית כמעט לכל סדק אפשרי מעצבנת, וזה בלשון המעטה. אני לרוב באמת לוקחת ברצינות מה שאומרים לי אנשים שאני מעריכה (אחד מהם אני אפילו אוהבת ועשיתי איתו 3 ילדים), אבל אני לא ממש רואה איך זה הולך להשתנות.
תשמעו - זה לא עניין אקזיסטנציאלי, אבל באמת יש כאן אינסוף בחירות. אני יכולה להתמקד בקרוב והטוב ולכתוב פוסטים נוסח פוליאנה מלאי אופטימיות והבחנה באושר, אני יכולה גם לכתוב על החינוך הביתי וחוויות היומיום ובכך אולי להשפיע במעט על חוסר הידע הציבורי בנושא, אני יכולה לכתוב סיפור בהמשכים אבל אני יכולה גם לכתוב על מה שמציק ואנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ומסתכלים על כל מי שכותב עליו כ"חופר" פשוט כי זה לגמרי לא נוח. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שזה עומד להשתנות וזה לא בגלל שכרגיל אני מתריסה, גם לא בגלל שכל הזמן אני מכילה וסבלנית ולכן אני פורקת הכל בעזרת אלטר אגו קטנוני ומעצבן. זה פשוט בגלל שאנחנו מסוגלים לחיות את חיי היומיום שלנו בלי להסתכל על מה שלא טוב ולהתעורר מאוחר מדי ואז כבר פשוט ממש רע (ואל תסיקו מזה שעכשיו סבבה) וזה ממש לא בא לי ואם מה שאני כותבת לא יגרום לכם לחשוב, לפחות אוכל להגיד בקול קטן ויבבני ש"אמרתי לכם". אז כן, אני נתפסת אולי כמו זאת שמתעכבת על כל קוצו של יוד, אבל אנשים, לא אמרתם שתמיד זה הפרטים הקטנים? הבעיה היא שהם נראים קטנים ביחס אולי לחיים של כל אחד מאיתנו, אך בהתייחסות אלינו כחברה הם ממש גדולים והם יוצרים את השיח הציבורי, את הנורמות, ולא להתעסק בהם פירושו לתת לדברים להתדרדר. כל קוצו של יוד כזה נראה אולי קטן, אבל כשמחברים אותם ביחד פתאום יש לזה נופך עצום. הכתיבה שלי מבחינתי היא סוג בדיקה לגילוי מוקדם, או נייר לקמוס, אם תרצו, ואני אומרת לכם שבלי לשים לב הכחול הזה הופך לאדום, יו נואו - זה מה שקורה לנייר לקמוס כשהוא בא במגע עם חומצה.
אין ספק אפשר בכלל לא להתייחס לרני רהב, אפשר להגיד שממילא רוב האנשים במדינה אינם מטרידים את עצמם בזוטות כאלה כי הם עסוקים בהשרדות. הבעיה היא שעל זה בדיוק עובדת כל המערכת והיא מסבנת את אלה שממילא לא ממש מסוגלים לעמוד בחשבונות המים (בטח לא עם ההתייקרות שמביאים עימם תאגידי המים). ואם לא נעצור רגע, התופעה של פגיעה בחופש עיתונאי, של פגיעה בחופש הביטוי, של קשרי הון-שלטון, תחרוג עוד יותר ממימדיה המפלצתיים של היום. זה כל הזמן נראה שהכל לא קשור ממש אלינו ברמה היומיומית, אז למה המעצבנת הזו מעלה עוד פוסט מרגיז וקטנוני על משהו שהוא כל כך שולי. למה בכל ניצן טוב של מודעות (קמפיין העלאת המודעות לבעיות השמנה, קמפיין העלאת המודעות לסם האונס ואפילו קמפיין שצריך לסתום כבר ת'פה למתייפייפת כמו הקמפיין של משרד המשפטים והתאחדות הסטודנטים נגד אפליה), היא מוצאת בעיה שולית שמצליחה להוציא ממנה רעל? אז זהו זה לא עניין של גנים פולניים, נוסח אני אשב לי פה בחושך בזמן שאתם נהנים לכם במסיבות עם כוסות בצורת קונוס, זה פשוט כי הפסקנו במידה מסויימת לתת את הדגשים במקומות הנכונים ואנחנו פשוט מוכנים להסתפק בפחות. רני רהב הוא דוגמא טובה, סגנון ההתנהלות הבוטה שלו הוא חלק מהנוף התקשורתי כבר הרבה מאוד זמן, וכל פעם עברנו הלאה אחרי שהוא התנצל (או לא), הבענו זעזוע רגעי והמשכנו. זה רק ממשיך, אז מתי להתעורר עוד עשרים שנה כשהוא יציג את עצמו כמועמד לנשיאות (לא עלינו) ואז נתגעגע לימים האלה בהם פרופ' שכטמן מציע את עצמו לנשיאות ונתהה איכה הדרדרנו?
אז זהו נכון, אני לא באמת קטנונית בחיי הפרטיים ואני נהנית מחיי ורואה את הטוב והמשעשע גם בימים בהם אני מפתחת מחלה והחתול בוחן אותי באמצעות חירבון במיטה (כן, כן, זה מופיע בפוסט של אתמול), אבל אני רוצה שיהיה פה יותר טוב ולא מוכנה לשתוק כשאנחנו נותנים יד כדי שיהיה כאן נסבל. נסבל לא בא לי, אני רוצה להשאיר לילדים שלי משהו אחר. וזה לא שלא התרגלתי שהרבנות נכנסה לי לנוזל לניקוי כלים ולא, לא בכל פעם שאני ליד הכיור אני זועמת ונואמת לילדי על החופש מדת, ואני גם לא מחבקת את איש הניקיון בבניין (אבל אני כן שואלת מה נשמע, מחייכת ומציעה גם משהו לאכול או לשתות) אבל פעם ביום, כשאני יושבת מול המקלדת (גם אם זה בהפסקות) אני רוצה קצת לשנות, לפקוח את העיניים ולהשאיר אותן פקוחות ולא בשביל איזושהי תוכנית ריאליטי, אלא בשביל המציאות הזאת שהיא קצת גזענית ולא מכבדת ורומסת את הדמוקרטיה בו בזמן שהיא מתהדרת בשמה.
וחוץ מזה המלחמות הקטנות שלי מקשות עלי את החיים, אז שאני לא אשתף? הרי הבשורות הרעות לא מפסיקות להגיע כי חוץ מתמי4 ורולדין שהימנעות מהן מורידה מאיכות החיים שלי (קסטרו לא מורידה), נגמר עידן החלב 3.6% של יטבתה (רני רהב, צא לאלתר מהקפה שלי), אין סרטים יותר בסינמה סיטי ואם כבר רציתי להתנחם בתה קר ירוק של ספרינג אז גם זה לא. איך אתם רוצים שלא אהיה מרירה? אז אתם תסבלו בשקט ואני מבטיחה מדי פעם גם לכתוב על משהו אחר, אולי על ההשפעה של הציירים האימפרסיוניסטים על אהבתי לצבעי פסטל? רציתם קצת אופטימיות, לא? בינתיים אני חולה וזה לא בגלל רני רהב ולא בגלל איכות הקפה, אז ברשותכם היום אני אוציא קצת רעל על החיידקים שמאיימים למנוע ממני את זמן הכתיבה שלי מחר. הלאה מחלות החורף, שלא תמצאו את עצמכן באיזה פוסט קטנוני, שמעתן?
תשמעו - זה לא עניין אקזיסטנציאלי, אבל באמת יש כאן אינסוף בחירות. אני יכולה להתמקד בקרוב והטוב ולכתוב פוסטים נוסח פוליאנה מלאי אופטימיות והבחנה באושר, אני יכולה גם לכתוב על החינוך הביתי וחוויות היומיום ובכך אולי להשפיע במעט על חוסר הידע הציבורי בנושא, אני יכולה לכתוב סיפור בהמשכים אבל אני יכולה גם לכתוב על מה שמציק ואנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ומסתכלים על כל מי שכותב עליו כ"חופר" פשוט כי זה לגמרי לא נוח. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שזה עומד להשתנות וזה לא בגלל שכרגיל אני מתריסה, גם לא בגלל שכל הזמן אני מכילה וסבלנית ולכן אני פורקת הכל בעזרת אלטר אגו קטנוני ומעצבן. זה פשוט בגלל שאנחנו מסוגלים לחיות את חיי היומיום שלנו בלי להסתכל על מה שלא טוב ולהתעורר מאוחר מדי ואז כבר פשוט ממש רע (ואל תסיקו מזה שעכשיו סבבה) וזה ממש לא בא לי ואם מה שאני כותבת לא יגרום לכם לחשוב, לפחות אוכל להגיד בקול קטן ויבבני ש"אמרתי לכם". אז כן, אני נתפסת אולי כמו זאת שמתעכבת על כל קוצו של יוד, אבל אנשים, לא אמרתם שתמיד זה הפרטים הקטנים? הבעיה היא שהם נראים קטנים ביחס אולי לחיים של כל אחד מאיתנו, אך בהתייחסות אלינו כחברה הם ממש גדולים והם יוצרים את השיח הציבורי, את הנורמות, ולא להתעסק בהם פירושו לתת לדברים להתדרדר. כל קוצו של יוד כזה נראה אולי קטן, אבל כשמחברים אותם ביחד פתאום יש לזה נופך עצום. הכתיבה שלי מבחינתי היא סוג בדיקה לגילוי מוקדם, או נייר לקמוס, אם תרצו, ואני אומרת לכם שבלי לשים לב הכחול הזה הופך לאדום, יו נואו - זה מה שקורה לנייר לקמוס כשהוא בא במגע עם חומצה.
אין ספק אפשר בכלל לא להתייחס לרני רהב, אפשר להגיד שממילא רוב האנשים במדינה אינם מטרידים את עצמם בזוטות כאלה כי הם עסוקים בהשרדות. הבעיה היא שעל זה בדיוק עובדת כל המערכת והיא מסבנת את אלה שממילא לא ממש מסוגלים לעמוד בחשבונות המים (בטח לא עם ההתייקרות שמביאים עימם תאגידי המים). ואם לא נעצור רגע, התופעה של פגיעה בחופש עיתונאי, של פגיעה בחופש הביטוי, של קשרי הון-שלטון, תחרוג עוד יותר ממימדיה המפלצתיים של היום. זה כל הזמן נראה שהכל לא קשור ממש אלינו ברמה היומיומית, אז למה המעצבנת הזו מעלה עוד פוסט מרגיז וקטנוני על משהו שהוא כל כך שולי. למה בכל ניצן טוב של מודעות (קמפיין העלאת המודעות לבעיות השמנה, קמפיין העלאת המודעות לסם האונס ואפילו קמפיין שצריך לסתום כבר ת'פה למתייפייפת כמו הקמפיין של משרד המשפטים והתאחדות הסטודנטים נגד אפליה), היא מוצאת בעיה שולית שמצליחה להוציא ממנה רעל? אז זהו זה לא עניין של גנים פולניים, נוסח אני אשב לי פה בחושך בזמן שאתם נהנים לכם במסיבות עם כוסות בצורת קונוס, זה פשוט כי הפסקנו במידה מסויימת לתת את הדגשים במקומות הנכונים ואנחנו פשוט מוכנים להסתפק בפחות. רני רהב הוא דוגמא טובה, סגנון ההתנהלות הבוטה שלו הוא חלק מהנוף התקשורתי כבר הרבה מאוד זמן, וכל פעם עברנו הלאה אחרי שהוא התנצל (או לא), הבענו זעזוע רגעי והמשכנו. זה רק ממשיך, אז מתי להתעורר עוד עשרים שנה כשהוא יציג את עצמו כמועמד לנשיאות (לא עלינו) ואז נתגעגע לימים האלה בהם פרופ' שכטמן מציע את עצמו לנשיאות ונתהה איכה הדרדרנו?
אז זהו נכון, אני לא באמת קטנונית בחיי הפרטיים ואני נהנית מחיי ורואה את הטוב והמשעשע גם בימים בהם אני מפתחת מחלה והחתול בוחן אותי באמצעות חירבון במיטה (כן, כן, זה מופיע בפוסט של אתמול), אבל אני רוצה שיהיה פה יותר טוב ולא מוכנה לשתוק כשאנחנו נותנים יד כדי שיהיה כאן נסבל. נסבל לא בא לי, אני רוצה להשאיר לילדים שלי משהו אחר. וזה לא שלא התרגלתי שהרבנות נכנסה לי לנוזל לניקוי כלים ולא, לא בכל פעם שאני ליד הכיור אני זועמת ונואמת לילדי על החופש מדת, ואני גם לא מחבקת את איש הניקיון בבניין (אבל אני כן שואלת מה נשמע, מחייכת ומציעה גם משהו לאכול או לשתות) אבל פעם ביום, כשאני יושבת מול המקלדת (גם אם זה בהפסקות) אני רוצה קצת לשנות, לפקוח את העיניים ולהשאיר אותן פקוחות ולא בשביל איזושהי תוכנית ריאליטי, אלא בשביל המציאות הזאת שהיא קצת גזענית ולא מכבדת ורומסת את הדמוקרטיה בו בזמן שהיא מתהדרת בשמה.
וחוץ מזה המלחמות הקטנות שלי מקשות עלי את החיים, אז שאני לא אשתף? הרי הבשורות הרעות לא מפסיקות להגיע כי חוץ מתמי4 ורולדין שהימנעות מהן מורידה מאיכות החיים שלי (קסטרו לא מורידה), נגמר עידן החלב 3.6% של יטבתה (רני רהב, צא לאלתר מהקפה שלי), אין סרטים יותר בסינמה סיטי ואם כבר רציתי להתנחם בתה קר ירוק של ספרינג אז גם זה לא. איך אתם רוצים שלא אהיה מרירה? אז אתם תסבלו בשקט ואני מבטיחה מדי פעם גם לכתוב על משהו אחר, אולי על ההשפעה של הציירים האימפרסיוניסטים על אהבתי לצבעי פסטל? רציתם קצת אופטימיות, לא? בינתיים אני חולה וזה לא בגלל רני רהב ולא בגלל איכות הקפה, אז ברשותכם היום אני אוציא קצת רעל על החיידקים שמאיימים למנוע ממני את זמן הכתיבה שלי מחר. הלאה מחלות החורף, שלא תמצאו את עצמכן באיזה פוסט קטנוני, שמעתן?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה