על עצלנות וחתולים וגם על אוניברסיטת חיפה ופרשת אומן - איך כל זה קשור? תנו לי רגע להסביר

שבת בבוקר, באמת שיום יפה וגם עצל. נרדמתי אתמול עם קטינא, אני זוכרת שהבנזוג ניסה להעיר אותי, אני גם זוכרת את הניסיון הקלוש לצאת מהמיטה שנעצר בעודי במיטה, התמוטטות כוללת. לפנות בוקר בא הבכור בגלל חלום רע ועדיין לא יכולתי להפגין יכולות קוגניטיביות או תקשורתיות מעבר ללעשות לו מקום ולהמהם שאני אוהבת אותו. מזל שזה הספיק או שזה נועד ללמד אותי שלא תמיד צריך לדבר, לא שאני מתחייבת ללמוד מזה משהו. כשהבכור התעורר ניסיתי לקום, אפילו הצלחתי מבין שרעפי הבוקר להבין שהחתול רעב, כי למרות שיללות של חתולים נשמעות למקשיב מבחוץ אותו הדבר, הרי שבעלי החתול כבר מבחין בניואנסיםהשונים, בקיצור יש יללות של אוכל. תכיפותן מעידה על רמת הרעב, או שבעצם על רמת העמידות הפסיכולוגית של החתול לנוכח הגידול בשטח הנראה של תחתית צלחת האוכל שלו כי היא אף פעם לא ריקה. מכיון שחתולים כידוע הם אגואיסטים ומלכות דרמה לא קטנות, הרי מרגע שהרדיוס של השטח הנראה של הצלחת (כן הוא תמיד מעוגל) הוא מעל 0.3 ס"מ, החתול מאתחל את מערכת ההתרעה הרגישה להחריד שלו. מה שמצחיק הוא שלאחרונה היללות שלו מעט חנוקות ולרוב צלילי היללה נגמרים עוד בטרם הוא סוגר את הפה מה שמשאיר אותי צוחקת ואותו מבולבל ותוהה, כי זה ברור לעין שמבחינתו היללה הייתה אמורה להיות ארוכה ודרמטית הרבה יותר. הצחוק שלי בטח לא מועיל לתחושת הביטחון העצמי שלו, אבל מכיון שהוא מבוהל יותר מכל יצור חי על פני כדור הארץ הרי שממילא אין לאן לשאוף, בטח לאור 8 השנים האחרונות בהם ניסינו כל טריק אפשרי להחדיר בו מעט ביטחון אך לשווא.

פתרתי את בעיית יללות המחסור של הפולני בעל 4 הרגליים ודידיתי חזרה למיטה תוך התנצלות בפני הבכור על חוסר יכולתי להתאושש, שביננו זה מפתיע כי לרוב ברגע שאני פוקחת עין (כן, רק אחת, זה מספיק) אני מיד עירנית כאילו שתיתי כבר שני אספרסו קצר. כשקמתי סופית, ישב לו בכורי בסלון וקרא. כל בוקר כמעט, אני יוצאת לסלון ומוצאת אותו כך, יושב מכורבל בשמיכה וקורא ופתאום שמתי לב שאני לוקחת את הרגע הקסום הזה כמובן מאליו. אבל הרבה יותר מזה, המטבח היה בוהק, שום כלי בכיור, שום עוגות ועוגיות שמרים על משטח העבודה, שם הפקרתי אותן להתייבש למוות ונרדמתי מתוך חוסר אחריות ואפטיות מוחלטת לגורלן. זה אולי משעשע אתכם, אך בעיני זה היה קסום, מה קסום? מאגי! והנה אני פה, עם קפה והבכור בחדרו מתקתק לו על המחשב את הפוסט הבא שלו, שכבר חיכיתי לו בכיליון עיניים ונאלצתי להפגין אדישות כדי לא להיות האמא הלוחצת. 

הרדמתי אתכם עם כל האישי הזה, נכון? אז הנה זה בא. אמנם התחלתי אישי, אך זה בעיקר כי אני כזו אסוציאטיבית שזה מפחיד ואין לי עורך מכל סוג שהוא, בעצם רציתי לכתוב דווקא על משהו פוליטי ואישי כאחד. בתחילת השבוע הזה, בסופה של פרשת פרופ' אומן כתבו נציגים של סגל אוניברסיטת חיפה גילוי דעת על התנהלותה של אוניברסיטה בנושא תואר הדוקטור לכבוד של פרופ' אומן. השורה התחתונה שלהם היא ששגתה האוניברסיטה בכך שהחליטה שלא להעניק לפרופ' אומן תואר דוקטור של כבוד רק בשל דעותיו הפוליטיות. הרישא של המכתב בו מוחים, ובצדק יש לציין, אנשי הסגל על התנהלות האוניברסיטה בנושא הוא נכון ומוצדק ואין ספק שזה אכן פגע בתדמיתה ובמעמדה הציבורי של האוניברסיטה, אבל בואו גם ניקח את זה בפרופורציה - לא נראה לי שזה יביא לקריסתה או לסדקים כלשהם במעמדה האמיתי והאיתן בארץ ובעולם כאוניברסיטה מצויינת. ברור שצריכים להיות נהלים ברורים יותר בנושא. אין גם ספק שפרופ' אומן תרם תרומה אדירה למדע וגם שאוניברסיטה אינה מוסד פוליטי. עד כאן, אני מניחה שאנחנו מסכימים. אולם, תואר דוקטור לכבוד כשמו כן הוא, הוא נותן כבוד. איך תוכל אוניברסיטה שבה לומדים ועובדים אנשי סגל וסטודנטים יהודים וערבים כאחד, הממוקמת בתוך עיר מעורבת לתת תואר דוקטור לשם כבוד לאדם שמציע להעביר גדרות כדי ליצור הפרדה בין יהודים לערבים? אז מה יותר חשוב כבודו של פרופ' אומן או כבודה של אוכלוסיה שלמה? לאוניברסיטה אין מעמד פוליטי אך יש לה חשיבות כמוסד ציבורי והמוסר הכפול שהיה עולה ממתן תואר דוקטור של כבוד לפרופ' אומן הוא מחיר גבוה הרבה יותר מהפגיעה בתדמיתה של האוניברסיטה בעקבות ההתנהלות הלא מכובדת שלה בפרשה. 

למה כל זה אישי? כי אחד החתומים על המכתב, כן גם על הרישא וגם על הסיפא, הוא אחד המרצים שהשפיעו עלי הכי הרבה בתואר הראשון והשני שלי באוניברסיטת תל אביב. כי הוא הראשון שלימד אותי חשיבה ביקורתית מהי, כי הוא זה שעזר לי בצעדי הראשונים בנושא של זכויות אדם, כשהתחלתי כאדם צעיר לחשוב לבד ולגבש לעצמי את אמות המוסר שלי ואת דרכי בעולם הפתלתל הזה. לא מצליחה להבין את המהלך הזה, לא מצליחה להבין איך מתנוסס שמו על גילוי הדעת הזה שמעלה על נס את קרנה של האוניברסיטה ורומס בגסות את ההגנה על המיעוט המשתמעת מהמהלך. בגלל זה זה אישי, כי כשראיתי את שמו משהו נשבר בקרבי. זה נשמע דרמטי אבל זה מדוייק. האיש שגילה לי שבכל עיון בפסק דין חשוב ללכת ולהסתכל על דעת המיעוט, האיש שהקדיש שעות שלמות ללמד את מוחותינו הצעירים מהות דמוקרטית מהי, האיש הזה חתם על מסמך שבמקרה הטוב הוא פשוט עיוור לפגיעה במיעוט. ועכשיו אני יכולה לסיים כי אני נשמעת כמו מלכת דרמה וזה סוגר מחדש את הפינה של החתול.