המון מילים נכתבות בדקות אלה על שולה, אני בטח לא היחידה. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחת לסכם את האדם הגדול שהיתה האישה הזו ושום מילה לא תספיק. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחרת - לנחם ולא ממש יהיה ביכולתן לעשות זאת, אך הן יעלו חיוך. חיוך שיכול להעלות רק אדם שהפיק כל כך הרבה אור. לא היא לא היתה קלה, אך לא משנה באיזה נושא, נמצא את עצמנו מחפשים סופרלטיבים, כן גם לעקשנותה, וגם ללוחמנותה, וגם לטעויותיה. אין מילה אחת לתאר אותה, יש כי ההגדרה לשולה אלוני היא - שולה אלוני. אחת ויחידה. כל מילה אחרת תחטא למציאות. ונכון היא היתה המון דברים אבל היא היתה מצפן, מצפן אנושי המקדש זכויות אדם, באשר הוא אדם ולא, זו לא קלישאה. שולה אלוני נלחמה על זכויות האדם בישראל וכולנו מימין ומשמאל חבים לה על כך בכל יום.
כן, היא היתה המנהיגה שלי, הפתק הראשון שהטלתי לקלפי בימי חיי היה זה שנתן לה, בראשות מרצ מלאת התקווה, את המנדט ולא יכול היה להיות פתק טוב מזה. הסבירו לי שהיא לא יודעת להיות בקואליציה (אבל היתה זו ידה שהורמה בעד לגירוש המחבלים המחפיר והיא אכן הצטערה על כך), שהיא תמיד מתווכחת, שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. אני נלחמתי על שמה בחירוף נפש של נערה צעירה, אבל אחרי שהיכרתי אותה אני יודעת שהיא היתה מסכימה לביקורת הזו - היא אכן לא שיחקה את המשחק הקואלציוני שנפשו של הציבור הישראלי כבר מזמן קצה בו, היא תמיד התווכחה אך באומנות שאין דומה לה תוך השמעת טיעונים ברי תוקף ולא סיסמאות דמגוגיות חלולות והיא תמיד, תמיד האמינה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד.
אני יכולה להכביר במילים עד כמה היתה דמותה משמעותית בחיי, כיצד נלחמתי להתקבל לכל סמינריון שהיא העבירה, לומר מהי המורשת שהנפש הגדולה הזו השאירה בי, הרבה עוד יעשו את זה. אבל הכאב העצום עוד יותר כי מותה מסיים שבוע בו עוד מסמר ננעץ בארון הקבורה הזה שאנו סוחבים על גבינו וקוראים לו דמוקרטיה. מותה הוא סמלי בדיוק כאן ועכשיו במקום בו אנו נמצאים. זה לא שלא ננעצים מסמרים כל הזמן, אבל הבעיה שבראי ויכוח הימין והשמאל שכחנו את הקרקע המשותפת שצריכה להיות בסיס לכל המפלגות באשר הן במדינה דמוקרטית - זכויות אדם. הקרקע המשותפת היא לא חברון, הקרקע המשותפת היא קרקע מוסרית.
השמירה על מוסר, על זכויות אדם הפכה לנחלתו הבלעדית של השמאל, והופכות למכשיר ניגוח ודה-לגיטימציה מבהיל. מרוב הכפשת השמאל הולך ואובד איזשהו מכנה משותף בסיסי שצריך לשמור את כולנו באותה מסגרת דיון, בה ישראל מחוייבת לזכויות אדם ולא כדמוקרטיה תהליכית בה מקורות ההשוואה הן מדינות לא דמוקרטיות בעליל הנמצאות סביבנו. זכויות אדם היו צריכות להיות האבן השואבת של המדינה היהודית שקמה לאחר השואה, אבל שנים של כיבוש הופכים אותנו לבעלי מוסר כפול, גזענים ומתלהמים שמוותרים למעשה על סלע קיומנו. כי סלע קיומנו הוא לא רגב אדמה כזה או אחר, אלא הדמות המוסרית שלנו וזה מה שיקבע אם נישאר כאן. כל מדינה צריכה להתפתח ולהתקדם, מדינת ישראל כבר ביססה את קיומה, היא עובדה מוגמרת, ישראל יצרה תהליכים ברורים של דמוקרטיה ועכשיו היא צריכה להרחיב את היריעה הדמוקרטית, התהליך שקורה היום שהוא חד וחלק מערער על מידת הדמוקרטיות שלנו, הוא הפוך לכל היגיון.
כאשר ראיתי את המצגות בבתי הספר בהתנחלויות ביום הזיכרון המאולתר המתקיים מדי שנה לזכר הברוטאליות השלטונית שפגמה בשלמות הארץ, היא ההתנתקות, התחלחלתי. אני מוצאת פה אינדוקטרינציה פוליטית מזעזעת בחד צדדיותה ואם זאת אני נאלצת להסכים שבדמוקרטיה עלי לכבד גם את האחר. אבל כשזה מגיע בשבוע בו מורה שניסה להציג מגוון של דעות מוקע מתוך מערכת החינוך על ידי חבורת ביריונים שוחרי שטנה ונקמה, אבל המחווה לנכבת ההתנתקות עוברת בשלווה ולא נראית כמו מניפולציה על מוחות הילדים או הרעלת בארות - אני חייבת לומר שאני באמת מרגישה יפת נפש - כזו שמוכנה להגן על האחר בשעה שאני עצמי מותקפת. (לי זה מזכיר את שולה, כשאמרה שמה שמבדיל את הנצרות מהיהדות היא החמלה).
העניין הוא שהמתקפה על השמאל היא כבר מזמן לא עצם נכונותו לותר על שטחים תמורת שלום, אלא המתקפה על השמאל היא הניסיון להשתיק את זכויות האדם. מצמרר אותי להבין מה זה אומר על המיינסטרים הישראלי, שמוכן שהשיח הפוליטי יהיה כזה, שעמדה מוסרית הופכת בזויה, ששיפוט הופך לפריבלגיה אסורה על ידי השלטון ועימו מוצאים אל מחוץ לחוק ביטויים וארגונים שלא נוחים לממשל. זהו הכרסום בכוחה של דמוקרטיה. כי בשישים וכמעט שש שנים הצלחנו לעגן את קיומנו הממשי אולי אך את הקרקע עליה אנחנו עומדים לא השכלנו להעשיר (אם לא סופרים את הכסף שנזרק על ההתנחלויות). העתיד שלנו הוא לא בחברון, העתיד שלנו הוא בחברה שנקים כאן ונוריש לילדים שלנו. אי אפשר לצרוח "דמוקרטיה" ו"צה"ל מוסרי" ולחשוב שזה אבסולוטית נכון, אסור להפסיק לפקפק, כי רק כשנדע באמת לראות את הכשלים שלנו נוכל לתקן. רק אם נגדל את דור המחר נכון, מצוידים בכוח מוסרי שנובע ממקור אוניברסלי הומאני ולא מתוך עקשות שפשוט אנחנו הטובים, יהיה לילדינו עיגון מוסרי להישאר פה.
החברה הישראלית היום מוכנה להקריב את המוסריות שלה ובמידה גם את הדמוקרטיה על המזבח הלא נכון. ביום מותה של האישה אשר ילדה את שיח זכויות האדם בישראל, כאשר יותר ויותר אנשים תוקפים את עצם נכונותו של השיח הזה, אנחנו חייבים להבין שממש אבל ממש אסור לנו לשתוק. דמוקרטיה היא לא פריבלגיה ומי שזכויות אדם חשובות לו יותר מאדמה הוא המון דברים, אבל בטח לא בוגד. מי שסוטה מהדרך הוא מי שמשתמש בדמוקרטיה אבל לא מגן עליה, מי שחושב שדמוקרטיה הוא שלטון הרוב ולא מבין את זכויות המיעוט. כשאין הבנה אמיתית של הדמוקרטיה, אין קושי לאבד אותה בקלות. השמאל צריך לזכור את זה ולתת לקול שולה להיות השופר שלפני המחנה.
"כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר, תבין הכל תדע לא תאמר מילה אחת, כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר , משהו בכך יאמר לך המשך בדרכך... לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס, לך תמיד, לך אחד" (יוני רכטר ועלי מוהר. ותודה לאורי אפשטיין שהזכיר)
כן, היא היתה המנהיגה שלי, הפתק הראשון שהטלתי לקלפי בימי חיי היה זה שנתן לה, בראשות מרצ מלאת התקווה, את המנדט ולא יכול היה להיות פתק טוב מזה. הסבירו לי שהיא לא יודעת להיות בקואליציה (אבל היתה זו ידה שהורמה בעד לגירוש המחבלים המחפיר והיא אכן הצטערה על כך), שהיא תמיד מתווכחת, שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. אני נלחמתי על שמה בחירוף נפש של נערה צעירה, אבל אחרי שהיכרתי אותה אני יודעת שהיא היתה מסכימה לביקורת הזו - היא אכן לא שיחקה את המשחק הקואלציוני שנפשו של הציבור הישראלי כבר מזמן קצה בו, היא תמיד התווכחה אך באומנות שאין דומה לה תוך השמעת טיעונים ברי תוקף ולא סיסמאות דמגוגיות חלולות והיא תמיד, תמיד האמינה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד.
אני יכולה להכביר במילים עד כמה היתה דמותה משמעותית בחיי, כיצד נלחמתי להתקבל לכל סמינריון שהיא העבירה, לומר מהי המורשת שהנפש הגדולה הזו השאירה בי, הרבה עוד יעשו את זה. אבל הכאב העצום עוד יותר כי מותה מסיים שבוע בו עוד מסמר ננעץ בארון הקבורה הזה שאנו סוחבים על גבינו וקוראים לו דמוקרטיה. מותה הוא סמלי בדיוק כאן ועכשיו במקום בו אנו נמצאים. זה לא שלא ננעצים מסמרים כל הזמן, אבל הבעיה שבראי ויכוח הימין והשמאל שכחנו את הקרקע המשותפת שצריכה להיות בסיס לכל המפלגות באשר הן במדינה דמוקרטית - זכויות אדם. הקרקע המשותפת היא לא חברון, הקרקע המשותפת היא קרקע מוסרית.
השמירה על מוסר, על זכויות אדם הפכה לנחלתו הבלעדית של השמאל, והופכות למכשיר ניגוח ודה-לגיטימציה מבהיל. מרוב הכפשת השמאל הולך ואובד איזשהו מכנה משותף בסיסי שצריך לשמור את כולנו באותה מסגרת דיון, בה ישראל מחוייבת לזכויות אדם ולא כדמוקרטיה תהליכית בה מקורות ההשוואה הן מדינות לא דמוקרטיות בעליל הנמצאות סביבנו. זכויות אדם היו צריכות להיות האבן השואבת של המדינה היהודית שקמה לאחר השואה, אבל שנים של כיבוש הופכים אותנו לבעלי מוסר כפול, גזענים ומתלהמים שמוותרים למעשה על סלע קיומנו. כי סלע קיומנו הוא לא רגב אדמה כזה או אחר, אלא הדמות המוסרית שלנו וזה מה שיקבע אם נישאר כאן. כל מדינה צריכה להתפתח ולהתקדם, מדינת ישראל כבר ביססה את קיומה, היא עובדה מוגמרת, ישראל יצרה תהליכים ברורים של דמוקרטיה ועכשיו היא צריכה להרחיב את היריעה הדמוקרטית, התהליך שקורה היום שהוא חד וחלק מערער על מידת הדמוקרטיות שלנו, הוא הפוך לכל היגיון.
כאשר ראיתי את המצגות בבתי הספר בהתנחלויות ביום הזיכרון המאולתר המתקיים מדי שנה לזכר הברוטאליות השלטונית שפגמה בשלמות הארץ, היא ההתנתקות, התחלחלתי. אני מוצאת פה אינדוקטרינציה פוליטית מזעזעת בחד צדדיותה ואם זאת אני נאלצת להסכים שבדמוקרטיה עלי לכבד גם את האחר. אבל כשזה מגיע בשבוע בו מורה שניסה להציג מגוון של דעות מוקע מתוך מערכת החינוך על ידי חבורת ביריונים שוחרי שטנה ונקמה, אבל המחווה לנכבת ההתנתקות עוברת בשלווה ולא נראית כמו מניפולציה על מוחות הילדים או הרעלת בארות - אני חייבת לומר שאני באמת מרגישה יפת נפש - כזו שמוכנה להגן על האחר בשעה שאני עצמי מותקפת. (לי זה מזכיר את שולה, כשאמרה שמה שמבדיל את הנצרות מהיהדות היא החמלה).
העניין הוא שהמתקפה על השמאל היא כבר מזמן לא עצם נכונותו לותר על שטחים תמורת שלום, אלא המתקפה על השמאל היא הניסיון להשתיק את זכויות האדם. מצמרר אותי להבין מה זה אומר על המיינסטרים הישראלי, שמוכן שהשיח הפוליטי יהיה כזה, שעמדה מוסרית הופכת בזויה, ששיפוט הופך לפריבלגיה אסורה על ידי השלטון ועימו מוצאים אל מחוץ לחוק ביטויים וארגונים שלא נוחים לממשל. זהו הכרסום בכוחה של דמוקרטיה. כי בשישים וכמעט שש שנים הצלחנו לעגן את קיומנו הממשי אולי אך את הקרקע עליה אנחנו עומדים לא השכלנו להעשיר (אם לא סופרים את הכסף שנזרק על ההתנחלויות). העתיד שלנו הוא לא בחברון, העתיד שלנו הוא בחברה שנקים כאן ונוריש לילדים שלנו. אי אפשר לצרוח "דמוקרטיה" ו"צה"ל מוסרי" ולחשוב שזה אבסולוטית נכון, אסור להפסיק לפקפק, כי רק כשנדע באמת לראות את הכשלים שלנו נוכל לתקן. רק אם נגדל את דור המחר נכון, מצוידים בכוח מוסרי שנובע ממקור אוניברסלי הומאני ולא מתוך עקשות שפשוט אנחנו הטובים, יהיה לילדינו עיגון מוסרי להישאר פה.
החברה הישראלית היום מוכנה להקריב את המוסריות שלה ובמידה גם את הדמוקרטיה על המזבח הלא נכון. ביום מותה של האישה אשר ילדה את שיח זכויות האדם בישראל, כאשר יותר ויותר אנשים תוקפים את עצם נכונותו של השיח הזה, אנחנו חייבים להבין שממש אבל ממש אסור לנו לשתוק. דמוקרטיה היא לא פריבלגיה ומי שזכויות אדם חשובות לו יותר מאדמה הוא המון דברים, אבל בטח לא בוגד. מי שסוטה מהדרך הוא מי שמשתמש בדמוקרטיה אבל לא מגן עליה, מי שחושב שדמוקרטיה הוא שלטון הרוב ולא מבין את זכויות המיעוט. כשאין הבנה אמיתית של הדמוקרטיה, אין קושי לאבד אותה בקלות. השמאל צריך לזכור את זה ולתת לקול שולה להיות השופר שלפני המחנה.
"כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר, תבין הכל תדע לא תאמר מילה אחת, כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר , משהו בכך יאמר לך המשך בדרכך... לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס, לך תמיד, לך אחד" (יוני רכטר ועלי מוהר. ותודה לאורי אפשטיין שהזכיר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה