כתיבה פוליטית, פירמידת הצרכים של מאסלו ותעודה פומבית של סיפוק אישי - חושפני, ציני ולא אני לא מדברת על חיי האהבה של נשיא צרפת

גילוי נאות - בקהילת החינוך הביתי פרץ לפני חודשיים בסערה ירחון אלקטרוני של קהילת המחנכים בבית (כמו ירחון למגדלים בבית, ככה אבל עם ילדים), אני שולחת את ידי גם בו אבל בעצלנות ראויה. ומה זה אומר? שבלאו הכי פעם בחודש אני כותבת איכשהו על משהו שקשור לחינוך ביתי, אז אני שולחת את זה גם לשם. היום באמת שחשבתי לכתוב למען הגיליון הקרוב, מה גם שהנושא מאוד מעניין אותי, אבל אני כבר רואה לאן מחשבותי נושאות אותי, אז זה כנראה לא יהיה הפוסט הזה. החזרה לכתיבה הגיעה בכלל מתוך הרעיון של חשיפת חיי הסמויים כמחנכת בבית ולהאיר איזה זרקור לתופעה המאוד מעורפלת לציבור - "החינוך הביתי". אבל איכשהו מרגע שמחסום המילים נשבר, וזה קרה די מהר, מצאתי את עצמי כותבת בעיקר על עצמי ומתברר שהעצמי הזה הוא מאוד פוליטי. תהיתי בקשר לנטיה המוזרה הזו, ניסיתי לחשוב על הסיבות השונות עד שמצאתי את ההסבר הסכמטי שהניח את דעתי. כמו כל הסבר טוב הוא פשוט ומכיון שכך כנראה גם נכון, יעיד אלברט אינשטיין (וכבר ציינתי שהוא קרוב משפחה, נכון? אמנם רחוק ובכלל מנישואים של איזו בת דודה רחוקה של סבא שלי עם בן דוד של איינשטיין אבל למי אכפת? משפחה!). הפיתרון נעוץ לא נעוץ בתיאוריית היחסות (אם כי ניתן לקשר אליה כל דבר בכמה צעדים לוגיים פשוטים), אלא בפירמידת הצרכים של מאסלו, ומה היא אומרת? 

בעצם היא גורסת שלבני האדם כולם ישנם צרכים שהם אוניברסליים והצרכים האלה מסודרים במדרג לפי סדר חשיבותם, כשהאדם פועל לממש אותם לאורך חייו, בעוברו (במצב אופטימלי) משלב לשלב.

ככל שרמה מסויימת ממומשת יונע האדם על ידי הצורך הבא במדרג הצרכים. היינו ברגע שאדם הבטיח לעצמו את צרכים פיזיולוגיים בסיסיים (נשימה, מזון, רביה, שינה), הוא ינסה להבטיח את ביטחונו במדרגה הבאה - ביטחון הקיום הפיזי (ביטחון, עבודה, רכוש, קיום משפחה, ערכים וכו') והמשך לשלב הבא. ככל שעולים במדרג כך אנחנו קרבים יותר למימוש עצמי, היינו מצב בו פחות צרכים כובלים אותנו ואנחנו יכולים להתפנות לדברים ש"ברומו של עולם". ההנחה היא שקיומם של הצרכים הראשוניים גוזל יותר זמן ולא מותיר פנאי להתעסק בדברים חיוניים פחות. ולמה זה תקף לכתיבה שלי? ובכן, הייתי רוצה להאמין שלמרות שמדרגות הפירמידה שלי רעועות (בכל זאת, בתוך עמי אני חיה ומשתייכת למעמד הגרוס כמו מלח ים אטלנטי גס המכונה גם מעמד הביניים, אך באותה מידה הוא גם מעמד "הבינתיים" - בינתיים מסתדרים אבל מחכים לגזרות הבאות), עדיין כל אותם צרכים חיוניים שנועדו להבטחת קיומי כבר קיימים ולכן יש ביכולתי בעצם להתפנות לשלב האחרון בפירמידה.

אז קודם כל, מכיון שמתקיים בנפשי מאבק איתנים בין החצי הגרמני לרבע הפולני, בעוד החצי הגרמני שלי מנסה "לאנשלס" את הפולני כמיטב המסורת (אני יודעת שפולין נכבשה ואנשלוס זה רק על אוסטריה, אבל איך אפשר לפספס הטייה כזו? ואפרופו - זו לא נחשב הטייה של המילה נאצי, נכון? חוץ מזה החוק עוד לא אושר אז די לניצול הציני של חולשותם המוסרית של נבחרי העם). חוזרת לנקודה, מכיון שבכל זאת אני קצת פולניה, להוציא ממני שטוב לי זה כבר מאורע, אז לחיי הפוסט הזה. עכשיו בנהזוג יוכל להראות לי שחור על גבי לבן שניתן להסיק שאני מאושרת, אז כן, אני מבינה את גודל המאורע.

אבל מה שכן הרחיב לי את הלב היתה ההבנה שבעצם כנראה שחינוך ביתי נראה לי פשוט הדבר הכי נכון בעולם, לא משהו שבאמת יש לכתוב עליו, לא משהו שצריך להסביר. אתם עוד זוכרים, אחרי המסע הנפתל במרוץ האסוציאציות הפרטי שלי שבכלל התכוונתי לכתוב על חינוך ביתי נכון? כי בעצם מי שצריך להסביר למה הוא בחר את הבחירה שלו זו בטח לא אני. במצב המערכת היום, במצב בו מערכת המוסר החברתית שלנו היא כל כך ירודה שאפילו חבורת האומללים בראשות ח"כ שמעון אוחיון (ישראל ביתנו, כן?) מבינים שיש זילות בשואה ובמקום להבין שזה המקום שלנו לחנך הם מחליטים להגביל ולהוציא מהחוק, אז מי שצריך להסביר לעצמו, הוא מי ששולח את ילדיו למערכת הרגילה ולא מוחה על העוול שנעשה לילדים שלנו. אבל חזרה אלי (כן, אני, אני, אני), מה שהתחוור לי מעל הכל זה שהדבר שאני נלחמת עליו מבחינתי הוא קרב על מוסר. אני לא מוכנה יותר לשתוק. עכשיו משנפרץ מחסום המילים, אני כותבת על מה שמפריע לי, מה שמפריע לי במדינה הזו זה שאפילו במצבה הנוכחי, ויש להניח שהעתידי לא יהיה טוב יותר בקצב הזה, אני כבר לא רוצה להוריש אותה לילדיי. מסתבר שבשביל זה בדיוק אני כותבת.