הבחילה (ולא לא של סארטר)

כבר הבנתי שהראייה החמצמצה העולה מהפוסטים שלי מעצבנת, אבל החמצמצות הזו היא תוצר לוואי של תחושת החמצה אדירה. תחושת ההחמצה נובעת מזה שאני אוהבת את המדינה הזו ומשתדלת לחיות בה מתוך שמחה אבל כל הזמן מרגישה איכשהו לא לגמרי שייכת, כמו איזה קולטן בתא שכל הזמן מקבל את הגירוי הכמעט נכון ולכן לא ממש פועל. נראה לי עצוב שכל הזמן אני צריכה להסביר את התהום האדירה הפעורה בין חיי היומיום האישיים שלי שהם באמת נפלאים ומבורכים ובין תחושת הניכור שלי כשאני יוצאת מתוך הבועה.

למשל היום - את הבוקר התחלנו בסדנה של שפת תיכנות במרכז הבינתחומי, הפעם זו היתה סדנא למתחילים והבוגרים של השנה הקודמת היו שם כדי לסייע. נהנתי שעתיים עם חברות ועם קטינא ובתום הסדנא יצאו שני ילדים בעיניים בורקות: הבכור שזכה בפעם הראשונה להיקרא מנטור והרגיש טוב עם עצמו כיון שעזר לאחותו ולחבריו, והמרכזית יצאה עם ברק בעיניים ופרוייקט ראשון מקורי ויוצא מן הכלל. נכנסנו לאוטו ונסענו לגבעתיים ומיד התעטפנו בתחושה של בית - מכל חנות הציץ חיוך מופתע על פנים מוכרות והצטיידנו בכל מה שאנחנו אוהבים לקנות דווקא שם. ואז החלה הנסיעה בפקקים והצפצופים האלימים ומשביתי הרוגע, והתנועות הגסות, וכל החותכים מימין בעצבים, וכל ה"לא עוקפים אבל מגניב לי להיות בנתיב השמאלי ולעצבן" משמאל וזה שסיים עם הסנדביץ' ועכשיו תקוע עם הניילון הנצמד שאפשר לשים אותו על הכיסא הריק שלידו אבל מתברר די מהר שעדיף פשוט לזרוק מהחלון. וזה עוד בלי אינטראקציה שמחייבת גם מילים. לא יודעת, אולי זה רק אני אבל הכל נעשה כל כך הרבה יותר אלים ובוטה. וזה לא שאני איזו ילדה טובה ירושלים שלא יודעת להתמודד עם העולם, יודעת גם יודעת, אבל כל האוירה הזו שבחוץ משאירה אותי מחוסרת כוחות. ואז בבית אני נכנסת לאתרי חדשות וקולטת שהנה אני מכניסה את הכל שוב פנימה, כמו כוכב שנבלע לתוך עצמו  - זה אולי מרשים לראות אבל אתה יודע ששם אתה בטח לא רוצה להיות, אולי רק כמשקיף מהצד ממרחק אלפי שנות אור.

כי אם לרגע אחד אשים את הדברים על השולחן, בלי להציץ באתרים ובלי להתאמץ, וננסה לעשות ספירת מלאי של השבוע של מה שאני זוכרת בלבד (מבטיחה להוסיף קישורים): האלימות בבתי הספר הצליחה השבוע לרשום עוד שיא וזה מבלי להביא בחשבון את כל המקרים הקטנים והיומיומיים שקורים כל יום וחולפים ללא דיווח, רופאים שיבשו ביום ראשון את פעילות בתי החולים בשל מקרים של אלימות נגד אנשי צוות, מערכת החינוך נגועה בהומופוביות ותלמידים שיוצאים מהארון נתקלים בתגובות לא מקבלות בלשון המעטה ורק היום התקבלה תלונה על מורה אחרת באורט שסיימה דיון (בהיעדר מילה עברית אחרת מתאימה יותר) מביך וחשוך לנושא הומואים וסיכמה ש"היא אישית לא סובלת הומואים", חייבת להזכיר גם זהמשבוע שעבר (שעבר בעצם) את התינוקת האריתריאית שהותקפה בסכין בעודה בזרועות אימה ונפצעה קשה ולמרות שמצבה משתפר פגיעתה ככל הנראה בלתי הפיכה - תינוקת. וכמובן יש פרשת אדם ורטה (אבל כבר הקדשתי לה שני פוסטים), והפרשה החדשה של היום כשמירי רגב מבקשת ליבא (כן, כמו שמייבאים מכוניות) עוד 34,000 עובדים זרים כדי לעמוד ביעדי הבנייה ולרגע לא מוכנה לראות את הפתרון שתחת אפה שהוא דרך אגב גם אקולוגי יותר (אם להיות צינית), כי הומאניות זה בטח לא שיקול, ויש את חוק הנאצי ויש את חוק המשילות, ופרשות מטלטלות יותר ופחות בתוך המשטרה ויש כמובן את שאלת היום - האם תרצו לדעת מי אשת התקשורת שנאנסה על ידי כוכב ספורט? כי לדעתי השאלה הבאה צריכה להיות מאיזה ענף סליברטאות יגיע סוטה המין הבא? אני יודעת, יש כבר את הפורמט של "מחוברים" בטח אפשר לעשות עליו ספין, נניח "מחורמנים" ולבחון את צעדיו של האנס הנולד הבא. מעניין מה יהיה הקמפיין הבא להעלאת המודעוּת? בינתיים כל שלושת הקמפיינים האחרונים הצליחו להעלות לי את העצבים (טוב, אתם כבר יודעים את זה) וגם את המודעוּת של כמה אנחנו מפספסים. די נשבר לי אפילו מהרשימה הזאת. רציתי לדבר על כמה אנחנו אלימים אבל נראה לי שהרשימה החלקית הזו פשוט מדברת בעד עצמה.

יש מצב שאני אכתוב על זה עוד מחר. פעולת הזיכוך של מחשבות למילים המביעות רעיון היא לא קלה ואורכת זמן רב, לפעמים היא מדורגת, פעמים היא יותר מיידית ותמיד, תמיד יש לה תופעות לוואי. לי כרגע יש קצת בחילה... סליחה זו שוב אני.