חפש בבלוג זה

יום רביעי, 21 במאי 2014

פוסט על קונצרט, ילדים וכשרונות

הערב לבכור יש קונצרט ראשון, 10 קטעים הוא עומד לנגן עם התזמורת, 5 חודשים שהוא מנגן, חודש מאז שהצטרף לתזמורת. אני כל כך גאה ומאושרת ולא מסתירה את זה לרגע (כל כך שהנה לכם לה במבה וגם סימן שאתה צעיר). רואים את הטרומבוניסט בחולצה הבורדו עם השיער המתולתל הסורר, המשקפיים והפרצוף המקסים? אני אמא שלו! (אולי אני צריכה להתנצל כאן ועכשיו על איכות הצילום) ישבתי היום בחזרה הגנרלית ועקבתי אחריו מרחוק, כמה כישרון יש בילד הזה. אם הוא היה יכול לראות את עצמו מנגן, לחוש את מה שהוא מעביר. לו יכולתי למצוא מילים מעבר לבאנליות כדי להודות לו על המתנה המופלאה הזו שהוא מעניק בכל רגע שהוא מנגן.

שנים פתחתי להם את הדלת למוסיקה, להשמיע בבית ובנסיעות, לשלוח לחוגים, לקחת לאופרה, לקונצרטים, להופעות, להקריא, לדבר, לפתוח להם את הדלת. כמה שנים שרציתי שהם יכנסו כבר לתוכה והתאפקתי שלא לדחוף אותם פנימה (אבל בעצם כבר כתבתי על זה כאן). אבל עכשיו הם כבר בפנים, חצי שנה של טרומבון וכינור. וכמו שכבר אמרתי קודם, אני לא צריכה שהם יהיו נגנים מקצועיים, שרק יהנו, זה הכל, מתוך ההנאה הזו צומחת למידה חדשה, התנסות, התמסרות, אחריות, חיבור למתמטיקה, משמעת עצמית ועבודת צוות והכל זה בונוס, לגמרי בונוס.

הילדון שרק התחיל את דרכו בתזמורת, מצא את דרכו די מהר. וזה לגמרי לא טריוויאלי. לנגן בהרכב זה שונה לחלוטין מאשר לנגן לבד. אתה לא מנגן את כל הקטע, אתה צריך לשים לב איפה אתה נכנס, מתי לא לנגן, איך אתה מנגן עם השותפים שלך, כי אתה חלק מצוות. בהתחלה היה בו תיסכול, הוא הגיע לחזרה ראשונה ולא היה שום טרומבון חוץ ממנו. היו פעמים שהמנצח ביקש ממנו לא לנגן ורק להקשיב, אבל מחזרה לחזרה הוא הצליח יותר. בחזרה האחרונה לפני החזרה הגנרלית, המנצח ביקש ממנו את הטלפון שלו כדי שהוא יגיד לו אילו קטעים הוא מנגן. הילד היה קצת בלחץ, שיכנעתי אותו להתאמן על הכל. המנצח לא צלצל, אני טענתי שזה בגלל שהוא כבר ממש מנגן טוב, הילד לא השתכנע. אחרי החזרה, הגנרלית בה הילד ניגן הכל וממש טוב, הוא פנה אל המנצח והמנצח אמר לו שהוא יודיע בערב. אני בעוונותיי הסברתי לילד שזו שאלת קיטבג. במקום לזרום עם הילד, הוכחתי אותו על טעותו ובעצם שגיתי בעצמי, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. הוא כל כך מתאמץ והוא מנגן כל כך יפה והמחשבה שאחרי כל המאמץ הזה, המנצח עוד יוריד לו קטעים פשוט ביאסה אותי מעבר לכל מעצור נפשי שאומר לי לשתוק ולזרום. בחרתי לא נכון את המילים ואת הטון וכמובן שייסרתי את עצמי, אבל את האכזבה האפשרית של הילד שלי באמת שלא יכולתי להכיל. 

אז לפני הקונצרט, בא הנחוש והמתוק הזה בשקט למנצח, אמר לו שהוא מרגיש שהוא יודע הכל ושאם הוא לא יצליח בקונצרט עצמו הוא יפסיק לבדו. המנצח הסכים והילד הבריק - לא טעה בכלום, ניגן הכל ורשם, בעיקר לעצמו, הצלחה מסחררת. אני רק יכולה לתאר לעצמי, גם אם הוא לא יאמר את זה לעולם, כמה טוב הוא הרגיש בתום הקונצרט שלו, לבד מהנקודה העלובה כל כך שאמא שלו לא הצליחה לצלם או להסריט שום דבר כי המנצח כל הזמן הסתיר אותו ולא היה לי האומץ לקום ממקומי וללכת לצלם מזוית אחרת כדי לא להפריע לאחרים (מי אמר עכבות ולא קיבל?). אז אנחנו אחרי עכשיו ואין ספק שהיה מוצלח ויכול להיות שזה שלא עצרתי את עצמי עשה רק טוב, אם כי הייתי עובדת עם עצמי מחדש על הפרזנטציה כי יש מצב שאפשר היה לטפל בנושא בצורה טובה יותר. אבל, ממרום ניסיוני, כבר הבנתי שכאשר דברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר זה לא ממש הכרחי להוסיף ולהלקות את עצמך.


כך או אחרת, והנה אני מגיעה לנושא בו רציתי לגעת היום, כישרון זה דבר נפלא, היכולת הטבעית שלנו לעשות דברים היא אכן פלא, שלעיתים אנו נוטים שלא להבחין בו. אבל עם יד על הלב (כן, העדתי על עצמי שאני שונאת משפטים כגון אלה) ילד ברוך כישרונות זה לא קל להורה. כשיש לילד כשרונות רבים ובעצם הוא יכול לעשות כל כך הרבה דברים, הפיתוי לנסות לכוון אותו הוא גדול. אני אישית מאמינה שלא צריך לכוון, לא רק שצריך לתת לו לפתח את הכיוונים שמעניינים אותו בעצמו, צריך להימנע מללחוץ עליו בכל דרך כי הלחץ לרוב מביא לתוצאות לא נכונות. אין שום סיבה ללחוץ על ילד לשפר ולשכלל את כשרונותיו, זה לרוב לא מצליח. כן, זה נורא נחמד לראות ילד בן 5 מפליא בנגינה על פסנתר, זה מרשים לשמוע על ילד שבגיל 12 מתחיל תואר ראשון באוניברסיטה. אם זה מגיע ממקום שזה מה שהילד רוצה וללא בשל לחצים זה באמת פלא, כשזה מגיע ממקום שבו ההורים רוצים שהילד ימצא את כישרונו זה לרוב מביא לתוצאות הפוכות. 

כהורים, אין דבר שאנחנו רוצים יותר מטובתו של הילד, אך פעמים רבות אנחנו משלבים בזה את כל הרצונות שלנו מעצמנו, הפיספוסים שלנו והרצון הפנימי הגדול כהורה לראות את הילדים מצליחים, בדרך אנחנו שוכחים שהילדים שלנו לא כאן על תקן תיקון העצמי. הורים רבים רואים בכישרון של הילדים שלהם פלא, וזה אכן פלא, אך לכל פלא יש את הזמן שלו. מעטים הם "ילדי פלא" ורבים מ"ילדי הפלא" הללו משלמים מחיר יקר מאוד על הכישרון שלהם. יש לי 3 ילדי פלא - לא "ילדי פלא", לשלושתם יש באמת המון כישרונות ובעיני הם מוצלחים (הכי, אבל אני עורכת את עצמי כרגע), רק שאני צריכה כל הזמן לזכור שהם ילדים. אין ספק שלפתח את הכישרונות שלהם זה חשוב, אך בעיני חשוב הרבה יותר לתת להם ילדות מאושרת.

זה לא אומר שצריך רק לתת להם לשחק, ברור שזה אומר שצריך גם לתת להם דחיפה לממש את הכישרונות שחבויים בהם, לפתוח להם דלתות כדי שיוכלו להיכנס דרכן ולגלות, לאפשר להם אתגרים, להעניק להם מקורות ידע, אפשרויות להתקדם, לדרבן אותם, אבל לא לזרז אותם ובטח לא להפיל עליהם את כל כובד התקוות שלנו. לתקוות שלנו יש מקום על הכתפיים שלנו. לכל ילד יש את הנטיות שלו, יש כישרונות שמתגלים עם הגיל והם נכונים יותר לילדים שלנו מאשר הכישרונות הראשוניים שבאו לידי ביטוי. אני תמיד רציתי שהילדים שלי יתוודעו לנגינה ולא היה לי ספק שהעולם הזה יעניק להם המון, זה לא אומר שהם ינגנו גם בעתיד וזה בסדר. הבכור שלי גם כותב נפלא, עולם הדימיון שלו כל כך רחב והשפה שלו עשירה ומגוונת, זה לא אומר שהוא יהיה סופר או עיתונאי או עורך דין. לילדים שלנו מגיע לגלות את העולם, צריך להעניק להם אפשרויות, כדאי לטפח בהם את הכישרונות, אבל לא צריך בגיל צעיר לחשוב כבר מה הם יעשו כשיהיו גדולים. הבסיס שלהם להתפתח נתון בידיים שלנו, הבחירה צריכה להיות בידיים שלהם. והאיזון הזה, שהוא כל כך דק הוא כל כך קשה ליישום, אבל הוא מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, בתודעה שלנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה