חפש בבלוג זה

יום שישי, 2 במאי 2014

עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי - חלק ב' בסדרה

הבוקר אכן התחיל ביקיצה טבעית, אחר כך הוא המשיך בשלב הקריטי שמעולם לא טרחתי להתייחס אליו עד שהבכור דייק בהגדרתו כבר לפני שנים ואנחנו אימצנו את הרעיון - "זמן התאוששות". אכן שלב קריטי בתחילתו של כל יום, בטח לאדם כמוני שאמנם פועל מיידית עם פקיחת העיניים, אבל לא מעדיף שלא לדבר הרבה. לכן לרוב אני משתדלת לקום לפני הילדים כדי שתקבל אותם אמא מסבירת פנים ואחרי כוס קפה. הבכור לרוב מתעורר מוקדם, אך עוד בטרם הוא לגמרי פוקח את העיניים הוא כבר בסלון עם ספר. כך או אחרת, כל דרי הבית התעוררו בקצב שלהם, התאוששו ואז ורק אז פנינו לעמל יומנו - היציאה לים, לא כולל המפרנס כמובן, אשר דיווש במרץ לתחנת הרכבת. כאמור איש איש ובקריו שלו. ולמה אני מפרטת? ובכן זה די פשוט זה כדי להדגים רעיון מסוים על למידה שממשיך את הפוסט של אתמול. להזכירכם הפסקתי אותו בנושא למידה והשארתי אתכם במתח על הקו שבין homeschooling  ן- unschooling. 

את השיעור הראשון של הבוקר התחלנו בנסיעה - שיחה משותפת על האחד במאי, הפגנות, תנאי עבודה, תנאים סוציאליים, פנאי, חלוקת משאבים צודקת, הטיות מגדריות, התאגדות עובדים, משמעות הצבע האדום, מרקס ואנגלס. דווקא הלך טוב יותר ממה שחשבתי: אפילו קטינא הביע התעניינות והבכור נזכר ב- sweatshops עליהן דיברנו בתחילת השבוע (שיעור במודעות חברתית, כלכלה והיסטוריה במכה אחת). עברנו לשיעור בפיזיקה כאשר קיבל אותנו ים יפהפה וכל גווני הכחול עד ירוק שצבעו את השמיים והים מה שהוביל לשיחה על חלקיקי האור, גלי אור, צבע השמיים והשתקפות צבעם בים. ההתפרקות מהאוטו היתה בגדר צלצול ההפסקה, הילדים השתוללו ונהנו כמו שילדים יודעים, תוך כדי גם מלאנו את שקית הניילון בזבל שהשאירו אחרים (שיעור באחריות חברתית, אקולוגיה והטמעת ערכים). לאורך כל השהיה בים גם דיברנו בעברית ובאנגלית (שיעור בשפה זרה) הדרך להוציא אותם מהים היתה לדבר על הסכנות שבחשיפה מוגזמת לשמש... (דרך אגב, זה לא עזר כי נשרפנו - מה שלימד אותם הרבה על ניסוי וטעיה, כמו גם על קרינה) אחר כך נסענו הביתה וכל הדרך שרנו באנגלית (חינוך למוסיקה ושיעור אנגלית במכה). כבר היתה שעת צהריים אז בית הספר שלנו יצא להפסקה. אבל לא ממש.

בית - מקלחות, כביסות ואז חוגי אחה"צ - טרומבון, כינור, בלט ותזמורת. תוך כדי שיחקנו, קראנו וכמובן גם הילדים ראו קצת טלוויזיה. בין לבין קטינא שהוא רק בן 4 וחצי ניהל שיחה עם מנהלת הקונסרבטוריון וויתר בינתיים על חלומו ללמוד לנגן על נבל, אבל החליט שבשנה הבאה הוא מתחיל לנגן בכינור. אחר כך הוא הוכיח פתאום שהוא יודע לקרוא בשעון מחוגים. המרכזית גילתה את כוחה בחישובים בתחום המאות, והצליחה לחרדתי להבין את כל מה שאמרתי באנגלית כי חשבתי שהמילים שבחרתי מסובכות. חוץ מזה היא ניצלה את היום להרחיב את ידיעותיה באורניתולוגיה כי ציפורים הן החיות האהובות עליה ובילתה עם המגדיר כמעט כל רגע פנוי. הבכור גילה שדווקא ממש הולך לו בתזמורת (למרות שהתחיל לנגן לפני 4 חודשים) וגם ישב לשכתב את המיתולוגיה החדשה שהוא כותב ואז שוחח איתי על זכויות אדם ועל הדימיון בין תולדות חייהם של מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. לאורך היום הם עזרו בלסדר את הבית, לעשות כביסות ולקפל בגדים. אחר כך היום כבר כמעט נגמר אז הכנו יחד ארוחת ערב ועל הדרך כמובן היה שיעור בתזונה נכונה (אל תסחפו, רק דיברנו, זה לא אומר שהם באמת מפנימים), מקלחות וספרים. זה היה היום שלנו. יום שהיה לכאורה נטול לימודים בהגדרה ה"נורמטיבית" שלהם, אבל אני בטוחה שאתם מסכמים איתי שהוא היה רצוף בלימודים מבוקר ועד ערב. 

אז איפה אני על הסקאלה שהצבתי אתמול של חינוך ביתי? כרגיל במקום הלא מוגדר שלי, אבל הלמידה היא מתמדת (זה הזמן להמליץ על הספר מאיר העיניים בלמידה מתמדת של ג'ון הולט). התחלתי את דרכי בחינוך ביתי בללמד את בכורי בלמידה יחידנית דומה מאוד לבית הספר, זה היה קלי קלות כי ב"כאילו כיתה א' שלו" הוא כבר קרא לבד את הארי פוטר, ידע לקרוא מילים ומשפטים לא מסובכים באנגלית וידע חשבון ברמה של כיתה ג' רק כי הוא כל כך אהב מספרים, ואת כל זה הוא עשה בלי שאלמד אותו (אני חיכיתי לכיתה א') אלא רק מלשאול שאלות. במקום לזרום איתו כי זה עבד (הל, ההוכחה היתה לנגד עיניי), אני התחלתי ללמד. הוא סבל אותי בנועם עד כיתה ג' ואז הוא תפס אותי לשיחה והבהיר בשיא של רצינות שאין לו שום כוח לחוברות. אכן, החוברות, למרות שבחרתי אותן בקפידה ודילגתי על חלקים משעממים, גדעו לו את כל חדוות הלמידה ולא משנה עד כמה ניסיתי לחבב אותן עליו הן היו מקור של חיכוכים ואי הסכמה. לקחתי זמן לחשוב, בכל זאת חינוך ביתי הוא גם של ההורים (אם לא בעיקר) ואז הבנתי (לאט אמנם, אבל הבנתי) שהוא צודק. בהתחלה עוד התעקשתי על אנגלית וחשבון, אבל עם הזמן גם זמני הלימודים האלה הלכו לאיבוד. 

היום אני כבר יודעת אחרת. הלמידה מתרחשת כל הזמן, אני פותחת להם דלתות של ידע ככל שאני יכולה ומעניקה להם מרחב, מרחב שמגיע מהמקום שבו הבנתי שאפשר וצריך לסמוך על הילדים. אם לא מדכאים להם את הסקרנות וכל הזמן פותחים אותם לגירויים הם לומדים. לא הם לא לומדים כמו בבית הספר, לא זה לא ממש ניתן למדידה במבחנים וזה לא ממש נכנס לקריטריונים המדידים של הערכה, וזה בעיקר בגלל שהידע שלהם הוא כל כך נרחב וכל כך הרבה יותר גדול משל ילדים אחרים בגילם. אופקי הידע שלהם נרחבים ואינם מוגבלים לתחומים מסויימים. הם לומדים בחוג השחמט שלהם חשיבה מתמטית, בחוגי המדע הם מרחיבים ידיעות על העולם, והם לומדים בחוג "שומרי בגן" שלהם על הטבע ועל צמחים ועל תרבויות אחרות, מלימודי המוסיקה הם לומדים מקצבים ושפה חדשה ומשכללים כשרונות ומיומנויות, את הספורט שלהם הם עושים בבלט ובחוגי קפואירהובפעילות איתי. הם יוצאים למוזאונים ולסדנאות והעולם כולו פרוש לרגליהם, גם במרחב המציאותי וגם במרחב הוירטואלי (ותודה גם לגוגל maps). כל דבר הוא סיבה ללמידה והם לגמרי ספוגיים ומוכנים ללמוד. הם אוהבים לקרוא והשפה שלהם עשירה יותר משל מרבית המבוגרים שאני מכירה. והם יודעים לקבל כל אחד בלי לשפוט על סמך מראית עין, ויש בהם ערכים ונתינה. הם חווים את העולם האמיתי על כל הבטיו, למרות שלאחרים נראה שהם חיים בבועה. ובעיקר הם נהנים מהילדות שלהם עד תומה ואני נהנית מהעובדה שיש לי שלושה ילדים ואני לא מפספסת אף לא אחד פשוט כי אני לא נמצאת איתם מספיק זמן, אני תמיד שם.

הם עושים איתי קניות ולומדים על צרכנות נבונה, הם משתתפים בבחירות המשפחתיות שלנו. אם יש נושא שהם "מפספסים" ולא נראה לי שיש, אני מזכירה לעצמי כמה קל ללמוד לבחינות בגרות ושניתן במספר חודשים מצומצם להשלים בגרויות בקלות. אני לא מיישמת unschooling זה כבר קצת גדול עלי, אבל אני לא כופה עליהם ללמוד, שיחררתי ומה שזה יצר אצלם זה סקרנות אין קץ ללמוד עוד. אף אחד לא מדכא אותם או קוצץ את כנפיהם. תחומי הידע שלהם נרחבים ולא מצמצמים אותם משיקולים מיותרים כי נניח אומנות זה פחות חשוב מחשבון או כי יש עוד 40 ילדים בכיתה שצריכים תשומת לב. השבוע בסדנת תיכנות, בא אלי המדריך ושאל אותי אם אני אומנית, כי שני הילדים שלי הם הילדים היחידים שלא לוקחים דמויות או רקעים מוכנים, אלא מציירים על המחשב את כל מה שנכנס לתוכנות שלהם. ופתאום חשבתי על זה במובן העמוק של העניין והבנתי עד כמה הצעד הזה של חינוך ביתי הוא נכון לפחות למשפחה שלי. אף אחד לא מקצץ את כנפיהם ומכניס אותם לתוך משבצות. בעולם בו אנחנו כל הזמן רוצים את הטוב ביותר לילדינו ומספרים להם שכל מה שאנחנו מאחלים להם זה שיגדלו ויעשו את מה שטוב בשבילם, אין להם באמת מקום לעשות את זה כי אין להם מספיק גירויים לעשות את מה שהם באמת רוצים לעשות, הם צריכים להיכנס לתבניות ותבניות לא באמת מייצרות אנשים. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה