בשישי בבוקר הייתי שאננה, לא יכולתי לדעת כי תוך שעות ספורות יתהפך עלי עולמי, כן, כן ממש כך (טוב אני חובבת דרמות ואתם יודעים שבתכל'ס אני אולי מתלוננת אבל החיים שלי דבש). בבוקר שישי קמתי מוקדם כדי להספיק לקדם את מיזם התרגום השבועי שלי ולתרגם את אחד הפוסטים. קפה ויצאתי להיפגש עם חברה בנמל תל אביב, מכיוון שזה אירוע שלא קורה כל יום, הייתי שמחה ומאושרת בחלקי. מזג האוויר היה מושלם, מוסיקה טובה ונהיגה נטולת פקקים. מפגש מרגש, שיטוט בנמל, מציאת מקום ושיחות מצויינות של שתיים שלא צריכות הרבה כדי להתחיל בשיחה ולא לסיים אותה עד שהמציאות מאלצת אותן להתקדם הלאה. אפילו הספקנו לעבור בחנות לבגדי ספורט, שם לוטף לי האגו נואשות שלא במתכוון כיוון שהבגדים היחידים שהיו טובים לי היו ממדור בגדי הילדים (שום שיקול עריכה לא יגרום לי לוותר על המשפט הזה, שתדעו). חזרה הביתה - ילדים, סופר, אתנחתא לקפה שמובילה מיד לזמן כתיבה ואז זה קרה. לא היתה לי שום הכנה. לא יכולתי לדעת שזה עומד לקרות. האופציה הזו, חרדתית ככל שאהיה, לא עלתה במוחי (המוכן לכל דבר) מעולם. אבל זה קרה. המסך החשיך. פתאום. החשיך. זהו.
אוקי, אולי אתם לא מבינים את גודל העניין. restart. כלום. המחשב מרצד לרגע ואחר כך שום דבר. ברציונאליות, שלא במקומה אך כזו שמעידה על איפוק, אני מוכרת לעצמי שזה בטח נורת מסך או משהו וזה יעבור. פונה אל הפראמדיק של הבית. הוא בוחן את העניין ומגיע למסקנה דומה. אין מאמצי החייאה אך לשמחתי גם לא נקבע מותו בטרם עת של הלפטופ האהוב עלי, מושא סודותיי הכתובים (טוב זה לא נכון, אבל לגמרי רומנטי - דיון פנימי בזמן עריכה). חוזרת לנשום, מעט שורקנית, אבל מקבלת את הדין. טוב זה לא הולילנד ואני לא אולמרט ואין כאן עירעורים לעליון. שישי בצהריים, רק בראשון יקחו אותו למעבדה. בינתיים גופתו מונחת אחר כבוד על המזנון (מה רציתם שאני כתוב שידה? זה מזנון. זה יפה. זה מעוצב בקווים נקיים וזה קוראים לזה מזנון, גם אם אני נשמעת פולניה ולא, אין על זה מפיות רקומות) כתזכורת תמידית למה שיכולתי לעשות, אבל לא.
4 ימים (ניד עפעף במונחים של 6 שנים בפנים - די, הייתי חייבת), 4 ימים ללא פירסום פוסט, ללא כתיבה ואני כבר התמכרתי ולא ראיתי שום סיבה אמיתית להפסיק עם זה, ארורה תהיה הקדמה הטכנולוגית. מילא, לכתוב אפשר על דף, אך אי אפשר להעלות לבלוג. בכל רגע נתון יש מישהו על המחשבים האחרים בבית וכשאין, לך תכניס את כל הסיסמאות שלך ותשנה לו הגדרות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. מה שכן, 4 ימים אחרי, הבית מסודר, חלקים שהיו צריכים סידור מאסיבי קיבלו תשומת לב, 2 ילדים חולים הבריאו, והנה אני כותבת ושום דבר לא קרה. אם להודות על האמת, המשכתי בכל יום לבדוק את מספר הנכנסים לבלוג ולא היה יום שהבלוג נשאר מיותם, להפך, לא היה יום בו מספר המבקרים היה חד ספרתי, אפילו קורא פלסטיני נכנס אל הבלוג ואל תנפצו לי את זה עם תהייה נוסח זה בטח קורא מהתנחלות, זו לא אופציה. זאת אומרת וודאי שיש אפשרות שקוראים אותי גם בהתנחלויות, אבל בואו נודה על האמת - זה די קלוש. לא אתן לכם את האשליה שמלווה אותי בהגרעין הזה של אינטראקציה בין בני אדם היא זו שמביאה עימה את בשורת השלום, למרות המנהיגים
וכמה דברים כבר קרו בזמן הזה - כמובן שהיה לפיד ונתניהו ואולמרט ועוד ועוד אבל הכי חשוב זה שהציעו לי להנחות מעגל הורים בנושא למידה בחינוך ביתי (כן, זה מוטיב חוזר ה"אני" הזה ויפה ששמתם לב). לא יכולה להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מרגש, אבל הנה כבר התחלתי. נותן מן תחושה כזו של דברים שמסתדרים, כמעט כמו תחושת הסיפוק כשסידנו את שולחן הלימודים של הילדים במשך שעתיים ולא רק שהם לא התלוננו, הם אפילו נהנו גם מהדרך וברור שמהתוצאה. טוב נו? מה ציפיתם? הלא אתם יודעים שנקיונות הם לגמרי השריטה שלי, זה לא שעכשיו אני צריכה גם להסביר את זה, אתם האזור הבטוח שלי. כך או אחרת, בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה משהו שנכון לי לעשות, מזל שמי שהציעה לי היא גם חברה (מהסוג המהמם, אם הייתם מוכרחים לדעת) שידעה איך לדבר אלי כדי שאבין שזה בהחלט השלב הבא.
התקופה האחרונה, שעוד לא הסתיימה אם הייתם מוכרחים לקטוע, של כתיבה על חינוך ביתי היא מעוררת בצורה מופלאה, ולא רק בגלל התגובות המעודדות מכל עבר, אלא בעיקר שיש בזה מהחשיבה מחודשת על הדרך. פעמים רבות, אנחנו עושים דברים באופן אוטומטי וממשיכים בשגרת חיינו מבלי רגע לעצור ולחשוב בדיוק עליה - על השגרה, מכל צדדיה - הענוגים ואלה שלא. הכתיבה הזו תוך כדי תנועה, לא רק מייצרת שיקוף, היא מייצרת הנעה - מה שמעצים את תחושת הסיפוק. בכל מקרה חלפו ארבעה ימים והנה ביום החמישי אני מפרסמת. פוסט קצר שנועד רק להגיד שהדרמה נגמרה, אני חוזרת לכתוב, יש לי הרבה נושאים ולמען האמת - ממש התגעגעתי. וסליחה של הפוסט שבעצם לא אמר יותר מדי, אבל הוא מן תפילת הודיה שכזו. על הבלוג, על הלפטופ ועל זה שאתם עדיין קוראים אותי.
אוקי, אולי אתם לא מבינים את גודל העניין. restart. כלום. המחשב מרצד לרגע ואחר כך שום דבר. ברציונאליות, שלא במקומה אך כזו שמעידה על איפוק, אני מוכרת לעצמי שזה בטח נורת מסך או משהו וזה יעבור. פונה אל הפראמדיק של הבית. הוא בוחן את העניין ומגיע למסקנה דומה. אין מאמצי החייאה אך לשמחתי גם לא נקבע מותו בטרם עת של הלפטופ האהוב עלי, מושא סודותיי הכתובים (טוב זה לא נכון, אבל לגמרי רומנטי - דיון פנימי בזמן עריכה). חוזרת לנשום, מעט שורקנית, אבל מקבלת את הדין. טוב זה לא הולילנד ואני לא אולמרט ואין כאן עירעורים לעליון. שישי בצהריים, רק בראשון יקחו אותו למעבדה. בינתיים גופתו מונחת אחר כבוד על המזנון (מה רציתם שאני כתוב שידה? זה מזנון. זה יפה. זה מעוצב בקווים נקיים וזה קוראים לזה מזנון, גם אם אני נשמעת פולניה ולא, אין על זה מפיות רקומות) כתזכורת תמידית למה שיכולתי לעשות, אבל לא.
4 ימים (ניד עפעף במונחים של 6 שנים בפנים - די, הייתי חייבת), 4 ימים ללא פירסום פוסט, ללא כתיבה ואני כבר התמכרתי ולא ראיתי שום סיבה אמיתית להפסיק עם זה, ארורה תהיה הקדמה הטכנולוגית. מילא, לכתוב אפשר על דף, אך אי אפשר להעלות לבלוג. בכל רגע נתון יש מישהו על המחשבים האחרים בבית וכשאין, לך תכניס את כל הסיסמאות שלך ותשנה לו הגדרות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. מה שכן, 4 ימים אחרי, הבית מסודר, חלקים שהיו צריכים סידור מאסיבי קיבלו תשומת לב, 2 ילדים חולים הבריאו, והנה אני כותבת ושום דבר לא קרה. אם להודות על האמת, המשכתי בכל יום לבדוק את מספר הנכנסים לבלוג ולא היה יום שהבלוג נשאר מיותם, להפך, לא היה יום בו מספר המבקרים היה חד ספרתי, אפילו קורא פלסטיני נכנס אל הבלוג ואל תנפצו לי את זה עם תהייה נוסח זה בטח קורא מהתנחלות, זו לא אופציה. זאת אומרת וודאי שיש אפשרות שקוראים אותי גם בהתנחלויות, אבל בואו נודה על האמת - זה די קלוש. לא אתן לכם את האשליה שמלווה אותי בהגרעין הזה של אינטראקציה בין בני אדם היא זו שמביאה עימה את בשורת השלום, למרות המנהיגים
וכמה דברים כבר קרו בזמן הזה - כמובן שהיה לפיד ונתניהו ואולמרט ועוד ועוד אבל הכי חשוב זה שהציעו לי להנחות מעגל הורים בנושא למידה בחינוך ביתי (כן, זה מוטיב חוזר ה"אני" הזה ויפה ששמתם לב). לא יכולה להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מרגש, אבל הנה כבר התחלתי. נותן מן תחושה כזו של דברים שמסתדרים, כמעט כמו תחושת הסיפוק כשסידנו את שולחן הלימודים של הילדים במשך שעתיים ולא רק שהם לא התלוננו, הם אפילו נהנו גם מהדרך וברור שמהתוצאה. טוב נו? מה ציפיתם? הלא אתם יודעים שנקיונות הם לגמרי השריטה שלי, זה לא שעכשיו אני צריכה גם להסביר את זה, אתם האזור הבטוח שלי. כך או אחרת, בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה משהו שנכון לי לעשות, מזל שמי שהציעה לי היא גם חברה (מהסוג המהמם, אם הייתם מוכרחים לדעת) שידעה איך לדבר אלי כדי שאבין שזה בהחלט השלב הבא.
התקופה האחרונה, שעוד לא הסתיימה אם הייתם מוכרחים לקטוע, של כתיבה על חינוך ביתי היא מעוררת בצורה מופלאה, ולא רק בגלל התגובות המעודדות מכל עבר, אלא בעיקר שיש בזה מהחשיבה מחודשת על הדרך. פעמים רבות, אנחנו עושים דברים באופן אוטומטי וממשיכים בשגרת חיינו מבלי רגע לעצור ולחשוב בדיוק עליה - על השגרה, מכל צדדיה - הענוגים ואלה שלא. הכתיבה הזו תוך כדי תנועה, לא רק מייצרת שיקוף, היא מייצרת הנעה - מה שמעצים את תחושת הסיפוק. בכל מקרה חלפו ארבעה ימים והנה ביום החמישי אני מפרסמת. פוסט קצר שנועד רק להגיד שהדרמה נגמרה, אני חוזרת לכתוב, יש לי הרבה נושאים ולמען האמת - ממש התגעגעתי. וסליחה של הפוסט שבעצם לא אמר יותר מדי, אבל הוא מן תפילת הודיה שכזו. על הבלוג, על הלפטופ ועל זה שאתם עדיין קוראים אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה