חפש בבלוג זה

יום חמישי, 1 במאי 2014

זרקור חינוך ביתי [חלק א' - מסתבר שזה נושא מסובך]

טוב זה התחיל לפני כמה ימים כשחברה ביקשה פוסט הסברים על חינוך ביתי, הצעתי לה שתבדוק בחוזר מנכ"ל ותגיש בקשה מסודרת בשלושה העתקים, תמלא טופס פרטים אישיים, תוסיף תוכנית לימודים לשנה הבאה, דו"ח מפורט על הישגים מצופים ודרכי מדידה ואחרי שתבקר אצלה המפקחת וקב"ס (קצין ביקור סדיר) אני אדון בבקשה. סתם, לא באמת אמרתי לה את זה, אבל גם אם הייתי אומרת לא בטוח שהיא הייתה מבינה, פשוט כי זה ז'רגון ששמור למחנ"בים (מחנכים בבית) מיומנים. אז החלטתי שאולי מוטב שבכל זאת אכתוב. 

לא פשוט לכתוב על חינוך ביתי זה נושא מאוד רחב ומכיון שזה הפוסט הראשון שלי שבאמת מנסה לעשות סדר בנושא, למרות שכבר כתבתי עליו בעבר, אני אתחיל בקווים כלליים מפרספקטיבה אישית. חינוך ביתי, למרות שמבחינת אחוז האוכלוסיה שמקיימים אותו הוא זניח, מכיל בתוכו אינסוף גוונים. בציבור הרחב יש תפיסות מאוד שגויות לנושא זה ורבים חושבים (לזה התייחסתי גם בפוסטים קודמים) שמדובר בילדים די מבודדים שנמצאים בבית כל היום עם אמא מרוטה שמלמדת אותם. כך או אחרת המשותף לכל גווני החינוך הביתי הוא השארת הילדים בבית ואי שליחתם למערכת החינוך.

לשאלת החוקיות, כי היא נשאלת רבות - החינוך בבית מותר על ידי משרד החינוך, הוא תלוי בבקשת ההורים ובהחלטת הגורם המוסמך. הייתי שמחה לנקוב מפורשות בתפקידו של הגורם המוסמך, אך נראה שזו סוגיה ביטחונית לא פשוטה והיא אפופה חשאיות ומיסתורין. עקרונית זו לרוב המפקחת על הגנים או המפקחת על בתי הספר היסודיים/תיכוניים בהתאם לגיל הילד. למעשה לכל מחוז במשרד החינוך בעל תפקיד כלשהו שהחינוך הביתי מסופח אליו וזה לחלוטין לא קבוע, בנוסף לכל רשות או מועצה יש גם את המפקח האחראי מטעמו והנושא לא לגמרי מסודר מה שיוצר מעט בילבול ולמען האמת גם אי נחת כי לך תמצא את האדם הנכון. למשל כשעברנו דירה מגבעתיים לרחובות, טיילה הבקשה שלי ממשרד למשרד עד שהגיעה ליעדה ונאלצתי לשלוח אותה שוב ושוב ולנהל שיחות הזויות במטרה לקבל אישור. וכן, כשאני רוצה אני נותנת דרור להפרעת ה- OCD שלי, שום בירוקרטיה לא תמנע ממני את האישור המיוחל.

מי שבוחר להשאיר את ילדיו בבית בוחר אחת משתי דרכים:

1. לקחת צ'אנס ולא לבקש ממשרד החינוך אישור, לפעול מתחת לרדאר ולקוות שלא יעלו עליו (ברור שמבחינתי זו אפשרות שלא תעלה על הדעת) ולהתמודד עם הרשויות אם וכאשר.

2. לשלוח בקשה מסודרת, בשני העתקים, הכוללת טופס של פרטים אישיים על כל המשפחה, טופס בקשה לאישור חינוך ביתי, תוכנית לימודים שמכילה לפחות 55% מתוכנית הליבה של משרד החינוך לגילו המתואם של הילד, הוכחות שלילד יש חשיפה לילדים בגילו, הוכחות לפיתוח כישורים ומיומנויות שונות, תוכנית של יעדים ופירוט תוצרים מצופים, תוכנית למדידת הישגים ודרכי הערכה, אישור הרשמה למוסד חינוכי (למקרה שהבקשה לא תאושר) והוכחה שלילד יש סביבת לימודים וגישה למקורות ידע, מרכזי לימוד ועזרים טכנולוגיים. אחר כך יגיע תור הביקורים בבית של המפקחת, מדי פעם זימון לועדה לבחינת חינוך ביתי וכתיבת דוח תוצרים מפורט פעמיים בשנה - אמצע וסוף. (די תנשמו, זהו, זה כל מה שהם מבקשים).

אודה ולא אכחד שלמרות שאני מנסה לעקוב אחר כל ההוראות (חינוך גרמני זה לא דבר של מה בכך), אני לא מביאה עדויות והמפקחות לא באמת מחפשות עדויות ויותר מזה (תופים) אני לא רושמת את הילדים שלי לשום מוסד חינוכי, זו אולי אופציה עבור משרד החינוך אבל זו לא אופציה עבורי (ואל תתנו לי להתחיל לדבר על זה שבסך הכל הנחיה זו נועדה, לדעתי, להבטיח העברת משאבים לבתי הספר, בעוד שכמובן המשאבים הללו היו אמורים לעבור אלי - אהה, כן, כאילו שזה יקרה). אפילו משרד החינוך מבין שעצם ההליכה לחוגים מוכיחה שהילדים חשופים לחברה ולילדים שלי יש חוגים בבוקר, בצהריים ובערב. ההליכה לסיורים שונים, סדנאות, מוזיאונים ותערוכות מוכיחה את הגיוון והגישה למקורות מידע. וכמובן שמספיקה גיחה אחת לביתנו כדי להוכיח שביתנו מספק להם אוירת לימודים מושלמת ואפילו לא דיברתי עדיין על הספריה הביתית.

מכיון שאפילו את התקנות הללו אפילו לא כל המפקחות מכירות ומכיון שגם להן אין כוח לשלל העדויות, בתכל'ס נוהל הבקשה הוא לא כזה מסובך ויש דרכים רבות לעקוף את שלב ההוכחות, שלב ההערכה (נו - מספיק לנצל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולומר את דעתך על דרכי ההערכה כדי לגרום לכל מפקחת שרוצה לחזור הביתה מוקדם להפסיק את הברברת ולחייך בנימוס), אותו כנ"ל לגבי שלב התוצרים המצופים (אני לא עושה את זה אמנם, אבל איזה מפקחת בריאה בנפשה תרצה לנהל שיחה עם אמא שמסבירה לה שהיא לא מצפה מילדיה לתוצרים קבועים מראש ומתחילה להרצות על הישגיות ומדדים והטיות המערכת ואל תתנו לה בכלל לגשת לנושא המגדרי או האתני של כל הסיפור הזה? הנקודה הובנה, נכון?).

אם לחזור שוב לאישי, אני שולחת בקשה לאישור חינוך ביתי למפקחת (שכבר יצרנו קשר נפלא ואני אישית ממש שמחה על המפגש עימה שהוא נינוח ומפרה לשני הכיוונים. הנה לכם פוסט אחד ושני בונוס) שמכיל את הנושאים עליהם אני אמורה לתת דין וחשבון, אבל מנקודת המבט שלי. איו ספק שחל אצלי שינוי גדול מאוד מהבקשה הראשונה שלי לאישור שהיתה לחלוטין מתואמת עם הדרישות ובין הבקשות שלי היום שהן מתואמות לדרישות אך הן כתובות מתוך הפרשנות שלי והראייה החינוכית שלי. מה שהתחיל אצלי כלימודים מונחים בבית בהתחלה, הפך ללמידה מסוג אחר, אבל הרשו לי רק לעורר את סקרונתכם ולכתוב על זה בפוסט הבא כי בטח כבר התעייפתם. מה שמביא אותו לנושא שאיתו אסיים את חלק א' של מילון המושגים לחינוך ביתי - סוגי חינוך ביתי.

בעיקרון יש שני סוגי חינוך ביתי עיקריים - homeschooling ו- unschooling ויש המון אינטרפטציות ביניהם. המשותף לכולם הוא שלמידה יש בכל מצב והיא אקטיבית, אבל בגדול, וכמובן יהיו שיחלקו עלי, homeschooling משמעותו למידה שנעשית בעיקר ביוזמת ההורים, הרבה פעמים בסגנון של לקחת את הנלמד בבית הספר ולהעביר אותו לילדים (אם כי ברור שיש הבדל גדול בין בית הספר ובין למידה יחידנית בבית), כאשר הלימודים נעשים ביוזמת ההורים ובהנחייתם. unschooling משמעותו מעבר היוזמה ללמידה אל הילדים, אם הילדים בוחרים ללמוד ולחקור משהו זה ביוזמתם ולא בשל הנחייה מלמעלה. בין שני אלה מתקיימים עוד סוגים רבים של חינוך ביתי.

פה אסיים להיום, כי אחרי 7 שנות חינוך ביתי (אני סופרת את הזמן מאז שהבכור היה בן 4 ואז התחלתי להבין שלדבר הזה שאנחנו מקיימים יש שם - ענין של מודעות אני מניחה) כבר הבנתי שלפעמים אחרי שלומדים כל כך הרבה דברים חדשים, צריך לנוח. אז זהו הנה פתחתי לכם חלון קטן לעולם שלי. יש מעל שלט של ברוכים הבאים, אתם לא מתבקשים להשיל נעליכם או להאמין שזו הדרך, אבל מקווה שזה היה לפחות רק קצת מעניין. אני הולכת סופסוף לישון, אמא לא רעננה זה לא פשוט ומחר יום הלימודים שלנו מתחיל ביקיצה טבעית ויציאה לים. ככה זה אצלנו בחינוך ביתי, אנחנו יודעים להינות מהחיים ובחיי שאם תקראו את הפוסט הבא תגלו שגם יציאה לים היא למידה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה