קבוצת נערות נפגשת לידי לפני שיעור מחול, הן כולן נרגשות ומספרות חוויות מבחינת הבגרות שלהן באזרחות שנערכה כמה שעות קודם. גבריאל גרסיה מארקס אמנם מרתק, אבל אני קולטת שאני כבר לא קוראת אלא מקשיבה. לא אצטט כי זה לא לעניין וגם לא תמללתי, ניסיתי להיות חרישית כמו הפנתר הורוד. הן כבר לא ממש זוכרות את החומר והמשותף לכולן הוא שכבשאלה אחת לפחות, פנו בפניה אישית ונרגשת לבודק/ת, בה הפגינו ידע הקשור באופן כללי לשאלה שמסביר מדוע השאלה היתה בלתי פתירה לאור הידע שלהן. הן ניסו להשוות, אבל עצוב היה להבין עד כמה הן באמת לא יודעות את החומר ועוד יותר גרוע כמה הן לא מבינות איך הכל מתחבר יחד והסלט שהיה להן בראש היה כמעט בלתי פתיר. קשה היה לי לעמוד מהצד ולא לגשת להסביר להן, מהקצת שהן עוד זוכרות מה המשמעות של כל זה, בכל זאת תואר שני במדע המדינה. אבל עצרתי את עצמי, אני מניחה שטוב שכך.
וכמובן שישר חשבתי על כל אלה שמאמינים שהטיעון "ומה עם בגרויות?" הוא בכלל חשוב. תרשו לי לומר שעושה רושם שבגרויות זו לא ממש הבעיה. הבעיה היא שהילדים שלנו לומדים בבית הספר בעיקר את החומר למבחנים כי הכל מושפע מרמת ההישגים שלהם, אבל חוסר המשמעות של כל זה מביא אותם להיות בעלי אופקים מאוד מצומצמים. כדי לעבור בגרות אתה לא צריך יותר ממספר ימים נקוב, כל נושא וזמנו, לרוב אתה אפילו לא באמת צריך להבין אלא רק לשנן. זו סיבה מצויינת שהלמידה היא לא משמעותית, הרבה משתנים צריכים לחבור יחד כדי שבתיכון נמשיך להתעניין במקצועות הלימודים בעוד ההורמונים משתוללים נואשות. כדי ללמוד באמת אנחנו צריכים להסתקרן מהחומר, לרצות לחקור אותו. עניין יכול להתעורר בשל הרבה גורמים חיצוניים, אבל הלמידה כשהיא מגיעה, היא מגיעה מבפנים. חשבתי קצת על הבחינה באזרחות, כולנו יודעים כמה דל הידע באזרחות של מרבית בוגרי התיכון, כמה מעט, אם בכלל, קיימת מודעות אזרחית. הרי דווקא אזרחות היא מקרה מבחן מובהק של כישורי חיים, זה אמור היה להיות הגיוני שרוב התלמידים ירצו ללמוד אזרחות כי זה חלק חשוב בחיים, או לפחות אמור להיות. אזרחות, אם תרצו, נועד להיות מקצוע בעל אחלה סקס-אפיל.
במקום זה הפך מקצוע האזרחות למקצוע שלא הרבה תלמידים רוצים ללמוד, אבל הוא חלק מלימודי הליבה אז לומדים ונבחנים ושוכחים. יש המון שיטות ללמד אזרחות, אחת הבעיות העיקריות בלימודי האזרחות היא שמשרד החינוך שם דגש גדול יותר על אינדוקטרינציה של התלמידים, על אתוס יהודי וציוני ועל מדינת ישראל כמקרה יחיד. זו לא מהות האזרחות, ברור שיש ללמד על ישראל. אבל אזרחות היא נושא נרחב הרבה יותר -פילוסופיה מדינית, סוגי משטר, זכויות אדם וכיו"ב. שיעורי האזרחות היו אמורים להיות חשובים, לא כדי לעשות עוד נפשות לרעיון הציוני אלא דווקא להציג את המושג אזרחות בראש ובראשונה במושג הרחב שלו לאזרחי העתיד ולציבור הבוחרים הצעיר. אבל לא את זה הם לומדים לעומק, אלא עוד נדבכים של ההיסטוריה הישראלית - זה לא שיעור אזרחות, זה שיעור מולדת מורחב. החשיבות שיש לבית הספר כמעצב התודעה של אזרחיה הצעירים של המדינה היא אדירה, אי אפשר להתלונן על ציבור רחב שהוא חסר תודעה אזרחית. זה לא יכול להיות אחרת כל עוד הם נשארים בבורות אזרחית שמסתכמת במשפט האקסיומי "מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי". והנה לכם פרשת אדם ורטה all over again. חיפוש קצר בבלוג שלי ייתן לכם מספר פוסטים בעניין הזה ואני אואיל לתת לכם בחן גם קישור לאחד מהם.
אני זוכרת שכסטודנטית בחרתי קורס של מדע המדינה וכבר אחרי השיעור הראשון לא הבנתי איך מה שלמדתי בבית הספר נקרא בכלל אזרחות וכמה היה לי עצוב על כל הזמן הזה שלא חיברתי כל כך הרבה דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים מאליהם. אני ממש זוכרת את הרגע, שבו באופן קסום פתאום הכל התחבר לי בראש ונראה כאילו זה לא היה יכול להיות אחרת וכמעט דפקתי ת'ראש כשחשבתי כמה בקלות זה היה יכול לעשות לי את כל ההבדל בבית הספר. אחר כך כאמא בחינוך ביתי, חזרתי לרגע הזה והבנתי שכהורים יש לנו שתי אפשרויות, האחת היא להבין את הטעויות שהמסגרת עשתה איתנו, לדעת שהיום המצב חריף יותר ולכן לנסות לתת לילדינו את התיקון שמגיע להם במציאת אלטרנטיבות (בתי ספר דמוקרטיים/אנטרופוסופיים/מונטסוריים/פתוחים, חינוך ביתי וכיו"ב) והשנייה היא להמשיך לקבל את זה ולקוות שמה שאתה נותן מהבית יאזן. טוב, אני לא צריכה להזכיר לכם מה אני בחרתי. אני באמת חושבת שלילדים שלנו מגיע יותר ושאסור לנו להסכים, כהורים, לקבל את מה שהמדינה נותנת. זה לא המורים שצריכים לשבות, אלא ההורים. רפורמה במערכת החינוך היא לא שינויים קטנים, היא לא בואו ניקח ריטלין לפני כל ישיבה של שלוש שעות ומעלה (ואם צריך אז גם פחות), היא לא קמפיין יקר ומיותר שנועד לשפר תדמית מבלי באמת לשנות יותר מדי. אנחנו באמת צריכים לדרוש יותר עבור ילדינו והוא לאו דווקא מצריך יותר השקעה כספית, אלא אם כן יוחלט על קמפיין (הייתי חייבת).
במקרה הבוקר קיבלתי מחבר את הסרטון הבא על מיזם בית ספרי אמריקאי שנשמע לי כמו בית הספר האולטימטיבי של ההווה (אני לא אוהבת את ההגדרה "עתידי", זה לגמרי כאן) alt school. ברמה מסויימת אני יכולה להזדהות עם מה שקראה לו המרואיינת "זה כמו חינוך ביתי קבוצתי", בטח מבחינה רעיונית של מהי למידה. ועכשיו אני חוזרת להתחלה, למידה חייבת לבוא מתוך עניין וגירוי, אחרת היא מתרחשת באופן מלאכותי בלבד. וכן, ברור שגם במערכת משהו נקלט, אבל האם זו באמת הנקודה? הקלישאה החבוטה אך הנכונה ש"חיים רק פעם אחת" מתנגנת בחיינו כמו מנטרה, אבל לתת לילדים שלנו 12 שנה שרובן המכריע משעמם ומייבש רק כדי שמשהו ייקלט לא נשמע לכם מעט כמו אוקסימורון? (יו נואו, נגיד "שפל צמרת"). וזה שבדרך הם יכנסו לאמ-אמא של הקופסא ולא ילמדו לחשוב מבחוץ?הבעיה לא בחינות הבגרות, את זה פותרים בקלות, הבעיה היא שבית הספר לא רק שלא מלמד אותם מספיק, הוא משניא עליהם את הלימודים ועל זה הם עוד אמורים לקבל ציונים.
לא יודעת, זה לא ממש נראה לי נכון. אנחנו אחראיים על הילדים שלנו והידע שנלמד בבתי הספר זה לא הידע שכדאי היה שיירכשו ולכן הגיע הזמן שנפסיק לנסות, כל אחד בדרכו, לתקן את מה שהם מקבלים מהמערכת אלא לדרוש מהמערכת לקחת אחריות. זה לא באמת המורים או המנהלים, זה סדר עדיפויות מדיני מעוות, אנחנו משלמים עליו מחיר ונראה שאם נמשיך ככה הילדים שלנו ככל הנראה ישלמו מחיר גדול עוד יותר. את המועדון הזה אני לא קוראת לשרוף, אבל יש שתי אפשרויות או שמתישהו יגיע בדרך פלאית איזה שר חינוך חזק ובעל אג'נדה ברורה ורצון להפוך את הסדרים כדי להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21 (תסתכלו מסביב, אין פרסונה כזו בשטח) או שההורים יבינו שזה הזמן שלהם ליצור את השינוי, המורים הם השותפים הטבעיים למאבק הזה ושני אלה יחד יכולים לכופף את המערכת. כן, זה תיאור נאיבי, כן יש המון אינטרגות היסתדרותיות ומאבקי כוחות, הכל טוב ויפה, אבל אי אפשר ליצור את השינוי הזה בלי מהפכה אמיתית בתודעה ההורית. לא יודעת אם אני באמת מציעה להורים לקום בבוקר ולבצע הומאז' לליזיסטרטה של שביתת תלמידים עד לרפורמה כוללת של מערכת החינוך, כנראה שלא, אבל מישהו בוודאי צריך לקחת את הכוח האדיר של כל ההורים גם כצרכני משרד החינוך וגם ככוח במשק ולהבין שעם מיליוני הורים לא מסתבכים.
וכמובן שישר חשבתי על כל אלה שמאמינים שהטיעון "ומה עם בגרויות?" הוא בכלל חשוב. תרשו לי לומר שעושה רושם שבגרויות זו לא ממש הבעיה. הבעיה היא שהילדים שלנו לומדים בבית הספר בעיקר את החומר למבחנים כי הכל מושפע מרמת ההישגים שלהם, אבל חוסר המשמעות של כל זה מביא אותם להיות בעלי אופקים מאוד מצומצמים. כדי לעבור בגרות אתה לא צריך יותר ממספר ימים נקוב, כל נושא וזמנו, לרוב אתה אפילו לא באמת צריך להבין אלא רק לשנן. זו סיבה מצויינת שהלמידה היא לא משמעותית, הרבה משתנים צריכים לחבור יחד כדי שבתיכון נמשיך להתעניין במקצועות הלימודים בעוד ההורמונים משתוללים נואשות. כדי ללמוד באמת אנחנו צריכים להסתקרן מהחומר, לרצות לחקור אותו. עניין יכול להתעורר בשל הרבה גורמים חיצוניים, אבל הלמידה כשהיא מגיעה, היא מגיעה מבפנים. חשבתי קצת על הבחינה באזרחות, כולנו יודעים כמה דל הידע באזרחות של מרבית בוגרי התיכון, כמה מעט, אם בכלל, קיימת מודעות אזרחית. הרי דווקא אזרחות היא מקרה מבחן מובהק של כישורי חיים, זה אמור היה להיות הגיוני שרוב התלמידים ירצו ללמוד אזרחות כי זה חלק חשוב בחיים, או לפחות אמור להיות. אזרחות, אם תרצו, נועד להיות מקצוע בעל אחלה סקס-אפיל.
 |
| אני לא באמת צריכה להסב את תשומת ליבכם לקשר הקלוש בין אזרחות לשאלה הזו, נכון? |
במקום זה הפך מקצוע האזרחות למקצוע שלא הרבה תלמידים רוצים ללמוד, אבל הוא חלק מלימודי הליבה אז לומדים ונבחנים ושוכחים. יש המון שיטות ללמד אזרחות, אחת הבעיות העיקריות בלימודי האזרחות היא שמשרד החינוך שם דגש גדול יותר על אינדוקטרינציה של התלמידים, על אתוס יהודי וציוני ועל מדינת ישראל כמקרה יחיד. זו לא מהות האזרחות, ברור שיש ללמד על ישראל. אבל אזרחות היא נושא נרחב הרבה יותר -פילוסופיה מדינית, סוגי משטר, זכויות אדם וכיו"ב. שיעורי האזרחות היו אמורים להיות חשובים, לא כדי לעשות עוד נפשות לרעיון הציוני אלא דווקא להציג את המושג אזרחות בראש ובראשונה במושג הרחב שלו לאזרחי העתיד ולציבור הבוחרים הצעיר. אבל לא את זה הם לומדים לעומק, אלא עוד נדבכים של ההיסטוריה הישראלית - זה לא שיעור אזרחות, זה שיעור מולדת מורחב. החשיבות שיש לבית הספר כמעצב התודעה של אזרחיה הצעירים של המדינה היא אדירה, אי אפשר להתלונן על ציבור רחב שהוא חסר תודעה אזרחית. זה לא יכול להיות אחרת כל עוד הם נשארים בבורות אזרחית שמסתכמת במשפט האקסיומי "מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי". והנה לכם פרשת אדם ורטה all over again. חיפוש קצר בבלוג שלי ייתן לכם מספר פוסטים בעניין הזה ואני אואיל לתת לכם בחן גם קישור לאחד מהם.
אני זוכרת שכסטודנטית בחרתי קורס של מדע המדינה וכבר אחרי השיעור הראשון לא הבנתי איך מה שלמדתי בבית הספר נקרא בכלל אזרחות וכמה היה לי עצוב על כל הזמן הזה שלא חיברתי כל כך הרבה דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים מאליהם. אני ממש זוכרת את הרגע, שבו באופן קסום פתאום הכל התחבר לי בראש ונראה כאילו זה לא היה יכול להיות אחרת וכמעט דפקתי ת'ראש כשחשבתי כמה בקלות זה היה יכול לעשות לי את כל ההבדל בבית הספר. אחר כך כאמא בחינוך ביתי, חזרתי לרגע הזה והבנתי שכהורים יש לנו שתי אפשרויות, האחת היא להבין את הטעויות שהמסגרת עשתה איתנו, לדעת שהיום המצב חריף יותר ולכן לנסות לתת לילדינו את התיקון שמגיע להם במציאת אלטרנטיבות (בתי ספר דמוקרטיים/אנטרופוסופיים/מונטסוריים/פתוחים, חינוך ביתי וכיו"ב) והשנייה היא להמשיך לקבל את זה ולקוות שמה שאתה נותן מהבית יאזן. טוב, אני לא צריכה להזכיר לכם מה אני בחרתי. אני באמת חושבת שלילדים שלנו מגיע יותר ושאסור לנו להסכים, כהורים, לקבל את מה שהמדינה נותנת. זה לא המורים שצריכים לשבות, אלא ההורים. רפורמה במערכת החינוך היא לא שינויים קטנים, היא לא בואו ניקח ריטלין לפני כל ישיבה של שלוש שעות ומעלה (ואם צריך אז גם פחות), היא לא קמפיין יקר ומיותר שנועד לשפר תדמית מבלי באמת לשנות יותר מדי. אנחנו באמת צריכים לדרוש יותר עבור ילדינו והוא לאו דווקא מצריך יותר השקעה כספית, אלא אם כן יוחלט על קמפיין (הייתי חייבת).
במקרה הבוקר קיבלתי מחבר את הסרטון הבא על מיזם בית ספרי אמריקאי שנשמע לי כמו בית הספר האולטימטיבי של ההווה (אני לא אוהבת את ההגדרה "עתידי", זה לגמרי כאן) alt school. ברמה מסויימת אני יכולה להזדהות עם מה שקראה לו המרואיינת "זה כמו חינוך ביתי קבוצתי", בטח מבחינה רעיונית של מהי למידה. ועכשיו אני חוזרת להתחלה, למידה חייבת לבוא מתוך עניין וגירוי, אחרת היא מתרחשת באופן מלאכותי בלבד. וכן, ברור שגם במערכת משהו נקלט, אבל האם זו באמת הנקודה? הקלישאה החבוטה אך הנכונה ש"חיים רק פעם אחת" מתנגנת בחיינו כמו מנטרה, אבל לתת לילדים שלנו 12 שנה שרובן המכריע משעמם ומייבש רק כדי שמשהו ייקלט לא נשמע לכם מעט כמו אוקסימורון? (יו נואו, נגיד "שפל צמרת"). וזה שבדרך הם יכנסו לאמ-אמא של הקופסא ולא ילמדו לחשוב מבחוץ?הבעיה לא בחינות הבגרות, את זה פותרים בקלות, הבעיה היא שבית הספר לא רק שלא מלמד אותם מספיק, הוא משניא עליהם את הלימודים ועל זה הם עוד אמורים לקבל ציונים.
לא יודעת, זה לא ממש נראה לי נכון. אנחנו אחראיים על הילדים שלנו והידע שנלמד בבתי הספר זה לא הידע שכדאי היה שיירכשו ולכן הגיע הזמן שנפסיק לנסות, כל אחד בדרכו, לתקן את מה שהם מקבלים מהמערכת אלא לדרוש מהמערכת לקחת אחריות. זה לא באמת המורים או המנהלים, זה סדר עדיפויות מדיני מעוות, אנחנו משלמים עליו מחיר ונראה שאם נמשיך ככה הילדים שלנו ככל הנראה ישלמו מחיר גדול עוד יותר. את המועדון הזה אני לא קוראת לשרוף, אבל יש שתי אפשרויות או שמתישהו יגיע בדרך פלאית איזה שר חינוך חזק ובעל אג'נדה ברורה ורצון להפוך את הסדרים כדי להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21 (תסתכלו מסביב, אין פרסונה כזו בשטח) או שההורים יבינו שזה הזמן שלהם ליצור את השינוי, המורים הם השותפים הטבעיים למאבק הזה ושני אלה יחד יכולים לכופף את המערכת. כן, זה תיאור נאיבי, כן יש המון אינטרגות היסתדרותיות ומאבקי כוחות, הכל טוב ויפה, אבל אי אפשר ליצור את השינוי הזה בלי מהפכה אמיתית בתודעה ההורית. לא יודעת אם אני באמת מציעה להורים לקום בבוקר ולבצע הומאז' לליזיסטרטה של שביתת תלמידים עד לרפורמה כוללת של מערכת החינוך, כנראה שלא, אבל מישהו בוודאי צריך לקחת את הכוח האדיר של כל ההורים גם כצרכני משרד החינוך וגם ככוח במשק ולהבין שעם מיליוני הורים לא מסתבכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה