בימים האחרונים, עוד יותר מכרגיל, אני מקבלת משפטים כמו "אין לי מושג איך את עושה את זה" או "הייתי שמחה לעבור לחינוך ביתי אבל אני לא מסוגלת" או "גם ככה מהקצת שאני עם הילדים אני מתחרפן, אז להיות איתם כל היום?". זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במשפטים כאלה, הם בעיקר מעציבים אותי. בעוד שיכולתי פשוט להתענג על המחמאות (הישירות או המוסוות), הן דווקא יושבות לי במקום שמטריד אותי והוא לגמרי לא נוח. נתחיל מזה שאני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הכישורים להיות עם הילדים, זה רק עניין של רצון וסדר עדיפויות. אבל אני לא מתכוונת לצאת במניפסט שקורא להורים לזנוח הכל ולהתמקד בחינוך ביתי כי זו הדרך ואין בלתה, ממש לא, יש אינסוף דרכים להיות הורה. המשפטים האלה מטרידים אותי כי הם מלמדים שבמעט הזמן שאנו מבלים עם הילדים שלנו, אנחנו לא ממש מסתדרים איתם והחיכוכים הם רבים. דווקא בחינוך ביתי, אני מוצאת שיש פחות חיכוכים בין הורים לילדים, אולי לא מספרית אבל באחוזים - מספר החיכוכים מול מספר השעות שההורים והילדים יחד. אז עזבו אתכם מחינוך ביתי לרגע, בואו נדבר על הורות. האם ייתכן שהחיכוכים ביננו ובין הילדים הם דווקא כן מן הנמנע?
יש המון סיבות לחיכוכים האלה, הן אולי תוצאה של הפער בין מה שהיינו רוצים שהם יבינו או יעשו ובין מה שהם עושים, או אולי בשל הזמן המועט יחד שבו אנחנו רוצים שהם ישלימו מטלות ובעצם כל מה שהם רוצים זה זמן כיף איתנו (על כל אלה כבר כתבתי, מקצרת לכם חיפושים - כאן וגם כאן וכמובן שיש עוד רבים אבל לא אלאה אתכם). ייתכן שבגלל ההורות המודרנית שלנו, בה מרבית שעות היום אנחנו לא עם הילדים ולא רואים אותם ומסתמכים על דיווחים (של הילדים, של המורה, של הגננת, של המטפלת וכו'), אנחנו לא ממש מכירים אותם אלא רק חושבים שאנחנו כן ופועלים בהסתמכות על תחושה יותר מאשר ידיעה? אל תפסלו על הסף, כי יש מצב שזה כך. זה דורש מאיתנו חשבון נפש, אבל זה לא בהכרח נורא. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו החיכוכים האלה קיימים ויש המון דרכים לפתור אותן. כמו בכל דבר עם ילדים, אני מאמינה שהדרך הנכונה ביותר לפתור אותן היא לא בשיחות עם הילדים או בניסיון העקר לתקן אותם, אלא כמו כל דבר התיקון נעוץ בנו.
אנחנו מאוד אוהבים להגיד שהילדים שלנו הם בני אדם שלמים ושאנחנו מכבדים אותם וזה באמת נשמע טוב, אבל בואו נשים לב כמה פעמים אנחנו בעצם לא נותנים להם להתבטא ומקטינים אותם, בלי לשים לב, למען האמת בלי לראות את זה אפילו. אני בטוחה שמיד תתקוממו למקרא המילים האלה, אבל תנו לי רגע - כמה פעמים אמרנו להם "זה לא יכול להיות", "לא יכול להיות שנעלבת", "אין מצב שאתה עייף", "לא יכול להיות שקר לך", "אתה סתם אומר" ועוד ועוד ובעצם מה שעשינו זה לא לתת מקום לרגשות שלהם. אחרי שנעשה את זה מספיק פעמים, הם ילמדו את המשחק ולא יגידו לנו את מה שהם מרגישים ואז נחשוב שהם פשוט מרוחקים. אז מה הבעיה? הבעיה היא תקשורת. כי התנהלות כזו לא רק שהיא מבטלת ופוגעת היא גם וכחנית במהותה. רק תארו לעצמכם שבכל פעם שאתם מתלוננים, מישהו יבטל את התלונה שלכם - כמה זה פוגע ומכעיס, מקומם ומעליב. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את זה כי אנחנו יודעים שאנחנו צודקים ובטוחים בכוונותינו הטובות (ואין ספק שהן כאלה), אנחנו בוחנים את הילדים שלנו, אבל בעצם לא בודקים את עצמנו.
לא קל לגדל ילדים, למרות שרובנו עושים את זה על הדרך. אבל לא עושים ילדים על הדרך, ילדים הם לא משהו שמג'נגלים איתו. אנחנו כל כך רוצים שהם יגדלו ויהיו להם את כל הכישורים להשתלב בחברה - בעלי השכלה, מנומסים, מאורגנים, בעלי עקרונות וערכים שאנחנו חושבים שמספיק שנגיד להם את זה ובדרך נס זה גם יקרה. דוגמא אישית היא אכן דרך מצויינת, אך היא בוודאי לא מספיקה. הדרך הנכונה לעשות את זה, לעניות דעתי, היא בתקשורת נכונה. אנחנו שוכחים שעולם המושגים של ילדים הוא שונה משלנו והם לא רואים את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. אז מה אנחנו עושים? באים אליהם בדרישות, לפעמים אפילו בלי להסביר את ההיגיון שמאחורי. למה? הם לרוב שואלים ופעמים רבות נמצא את עצמנו אומרים "כי אני אמרתי" - אשכרה ריבון נאור, או שלא. זו בטח לא הדרך, לא ללמד ולא להשיג שיתוף פעולה. אז בעצם אנחנו חוזרים שוב לכוחה של מילה. אם דווקא נמעיט בנאומים ונדע לקבל את מה שהם אומרים יהיה לנו קל הרבה יותר להתמודד. לקבל את מה שהם אומרים אין משמעותו ליישר עימם קו, אלא להקשיב להם ולהבין אותם כדי לייצר מקסימום של שיתוף פעולה, וזאת כדי שהם כן יגיעו לדרך הרצויה.
לא קל להיות הורים, רבים מאיתנו מתלוננים על זה ועולה התחושה שאנחנו לא מרוצים, כמובן שברגע שמעירים לנו על זה אנחנו קופצים מיד ומכחישים , אבל זה נכון. אנחנו מתוסכלים כי אנחנו בטוחים שאנחנו מראים להם את הדרך הנכונה ובמקום שהם יקפצו על העגלה וינהגו בהתאם, הם נוהגים כמו ילדים ומתווכחים. אבל האם הם מתווכחים כי הם ילדים או כי הדרך שבה אנו מתנהגים קוראת לוויכוחים? פעמים רבות זה בדיוק בדברים הקטנים, מכיון שאנחנו נותנים להם כל כך הרבה דברים "גדולים" אנחנו מצפים שבדברים הקטנים (מבחינתנו) הם יישרו קו מיד. כאילו שכל הדברים שאנחנו עושים למענם הם צריכים להעריך ולכן מה"קצת" שאנחנו מבקשים, אנחנו לא מבינים איך הם לא עומדים בזה.
הדוגמאות רבות. קחו לדוגמא יום חורף קר, אנחנו קנינו להם לפני החורף את כל הציוד הדרוש ואז אנחנו עומדים לצאת וכבר מאוחר ומה הילד לובש? חולצה דקה ונועל קרוקס. מה תהיה התגובה של מרבית ההורים? כעס - כי ברור לנו שיהיה להם קר ושאין לנו זמן לזה. מיד מתחילות הנזיפות ואנחנו, שמודעים לזמן הרבה יותר מהם מרגישים תסכול וחוסר אונים. אבל אם נכריח אותם להחליף בגדים תוך כדי הטפת מוסר זה בטח לא יעזור, לא לסיטואציה, לא לילדים ולא לקשר בינכם ולמה? בגלל שלפעמים הדרך הנכונה היא ללמוד מטעויות או לעורר מחשבה - "אתה בטוח שהקרוקס זה רעיון טוב עם כל השלוליות בדרך?" יעשה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר "אתה יודע שאנחנו מאחרים מה פתאום אתה עם קרוקס? לך מיד להחליף ומהר גם ככה אנחנו מאחרים בגללך!" הדרך השניה נותנת לנו לגיטימציה לכעוס ולהקטין שוב את הילד, ככה בטח היציאה מהבית לא תהיה נעימה. הרי בלאו הכי אתם עומדים לאחר כי הוא לא היה מוכן, אז לפחות שיהיה נעים יותר בתוך סיטואציה מלחיצה ממילא.
כהורים, חלק גדול מהיום שלנו הולך על חיכוכים ועיקר הכעס שלנו הוא על הילדים, בעוד שהילדים בסך הכל נוהגים כילדים ואנחנו מנסים לכפות עליהם את עולם המבוגרים, מתוך המון כוונה טובה, אך כזו שלא מביאה לשום מקום טוב. גם אנחנו, כמבוגרים לא אוהבים אנשים פסקניים, אך בהינתן לנו תפקיד ההורה, אנחנו בטוחים שזה חלק מהגדרות התפקיד. כעס וחיכוכים מביאים לעוד כעס וחיכוכים, כאשר זו המציאות בתוך מערכת זוגית או מקצועית או חברית, אנחנו נוטים לחתוך, אבל עם הילדים אנחנו פעמים רבות הופכים את זה לדפוס. כמדומני, כשהדברים נאמרים כך זה כבר פחות הגיוני ועם זאת לרוב אנחנו לא נעצרים כדי לחתוך את זה. אנחנו ממשיכים עם הקו זה, לא מרוצים ממנו ובסופו של דבר מאבדים המון מהקשר שיכול היה להיות לנו. בדיוק כמו המשפט הניו אייג'י משהו "אל תיתן לעצמך לעמוד בדרך של מי שאתה יכול להיות", כך גם בקשר עם הילדים שלנו. אנחנו מבנים אותו כך שכאשר הם גדלים קשה מאוד לייצר את הקשר שכל כך חלמנו שיהיה לנו ותחושת ההחמצה היא גדולה. כוונות טובות, כמו הרבה דברים בחיים, זה פשוט לא מספיק כדי להיות הורים.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשלא נוח לי במקום מסויים, אני מנסה לשנות, בעיקר את איפה שאני נמצאת. כבר למדתי פעמים רבות שבויכוחים ותוכחות הדבר היחיד שאני מצליחה לייצר זה ריב ונתק. כהורים אין לנו אפשרות כזאת (זאת אומרת יש תיאורטית ואני מכירה הורים שבחרו בנתק, גם אני חוויתי את זה כילדה), עקרונית ההורות היא אינסופית. אנחנו יכולים לבחור בדרך של תוכחות וריבים ועובדה שאנחנו עושים את זה, אבל אנחנו גם יכולים לבחון את עצמנו ולראות איך ניתן לשנות. קל מאוד להמשיך באופן אנרציוני לדבוק בהרגלים ישנים ולהניח שזו דרכו של עולם, אני אישית לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להפוך את העולם ולשנות. הדרך היחידה, לדעתי היא לבחון את תהליכי התקשורת שלנו עם הילדים ולאט לאט ליצור את השינוי, בעיקר אם אנחנו מאמינים שהכוונות שלנו נכונות וצודקות. זו לא קל להיות הורה אף פעם, אבל כשדרך לא עובדת צריך למצוא דרך אחרת כי אם לא אנחנו דנים את עצמנו לדפיקת הראש בקיר כל יום.
יש המון סיבות לחיכוכים האלה, הן אולי תוצאה של הפער בין מה שהיינו רוצים שהם יבינו או יעשו ובין מה שהם עושים, או אולי בשל הזמן המועט יחד שבו אנחנו רוצים שהם ישלימו מטלות ובעצם כל מה שהם רוצים זה זמן כיף איתנו (על כל אלה כבר כתבתי, מקצרת לכם חיפושים - כאן וגם כאן וכמובן שיש עוד רבים אבל לא אלאה אתכם). ייתכן שבגלל ההורות המודרנית שלנו, בה מרבית שעות היום אנחנו לא עם הילדים ולא רואים אותם ומסתמכים על דיווחים (של הילדים, של המורה, של הגננת, של המטפלת וכו'), אנחנו לא ממש מכירים אותם אלא רק חושבים שאנחנו כן ופועלים בהסתמכות על תחושה יותר מאשר ידיעה? אל תפסלו על הסף, כי יש מצב שזה כך. זה דורש מאיתנו חשבון נפש, אבל זה לא בהכרח נורא. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו החיכוכים האלה קיימים ויש המון דרכים לפתור אותן. כמו בכל דבר עם ילדים, אני מאמינה שהדרך הנכונה ביותר לפתור אותן היא לא בשיחות עם הילדים או בניסיון העקר לתקן אותם, אלא כמו כל דבר התיקון נעוץ בנו.
אנחנו מאוד אוהבים להגיד שהילדים שלנו הם בני אדם שלמים ושאנחנו מכבדים אותם וזה באמת נשמע טוב, אבל בואו נשים לב כמה פעמים אנחנו בעצם לא נותנים להם להתבטא ומקטינים אותם, בלי לשים לב, למען האמת בלי לראות את זה אפילו. אני בטוחה שמיד תתקוממו למקרא המילים האלה, אבל תנו לי רגע - כמה פעמים אמרנו להם "זה לא יכול להיות", "לא יכול להיות שנעלבת", "אין מצב שאתה עייף", "לא יכול להיות שקר לך", "אתה סתם אומר" ועוד ועוד ובעצם מה שעשינו זה לא לתת מקום לרגשות שלהם. אחרי שנעשה את זה מספיק פעמים, הם ילמדו את המשחק ולא יגידו לנו את מה שהם מרגישים ואז נחשוב שהם פשוט מרוחקים. אז מה הבעיה? הבעיה היא תקשורת. כי התנהלות כזו לא רק שהיא מבטלת ופוגעת היא גם וכחנית במהותה. רק תארו לעצמכם שבכל פעם שאתם מתלוננים, מישהו יבטל את התלונה שלכם - כמה זה פוגע ומכעיס, מקומם ומעליב. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את זה כי אנחנו יודעים שאנחנו צודקים ובטוחים בכוונותינו הטובות (ואין ספק שהן כאלה), אנחנו בוחנים את הילדים שלנו, אבל בעצם לא בודקים את עצמנו.
לא קל לגדל ילדים, למרות שרובנו עושים את זה על הדרך. אבל לא עושים ילדים על הדרך, ילדים הם לא משהו שמג'נגלים איתו. אנחנו כל כך רוצים שהם יגדלו ויהיו להם את כל הכישורים להשתלב בחברה - בעלי השכלה, מנומסים, מאורגנים, בעלי עקרונות וערכים שאנחנו חושבים שמספיק שנגיד להם את זה ובדרך נס זה גם יקרה. דוגמא אישית היא אכן דרך מצויינת, אך היא בוודאי לא מספיקה. הדרך הנכונה לעשות את זה, לעניות דעתי, היא בתקשורת נכונה. אנחנו שוכחים שעולם המושגים של ילדים הוא שונה משלנו והם לא רואים את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. אז מה אנחנו עושים? באים אליהם בדרישות, לפעמים אפילו בלי להסביר את ההיגיון שמאחורי. למה? הם לרוב שואלים ופעמים רבות נמצא את עצמנו אומרים "כי אני אמרתי" - אשכרה ריבון נאור, או שלא. זו בטח לא הדרך, לא ללמד ולא להשיג שיתוף פעולה. אז בעצם אנחנו חוזרים שוב לכוחה של מילה. אם דווקא נמעיט בנאומים ונדע לקבל את מה שהם אומרים יהיה לנו קל הרבה יותר להתמודד. לקבל את מה שהם אומרים אין משמעותו ליישר עימם קו, אלא להקשיב להם ולהבין אותם כדי לייצר מקסימום של שיתוף פעולה, וזאת כדי שהם כן יגיעו לדרך הרצויה.
לא קל להיות הורים, רבים מאיתנו מתלוננים על זה ועולה התחושה שאנחנו לא מרוצים, כמובן שברגע שמעירים לנו על זה אנחנו קופצים מיד ומכחישים , אבל זה נכון. אנחנו מתוסכלים כי אנחנו בטוחים שאנחנו מראים להם את הדרך הנכונה ובמקום שהם יקפצו על העגלה וינהגו בהתאם, הם נוהגים כמו ילדים ומתווכחים. אבל האם הם מתווכחים כי הם ילדים או כי הדרך שבה אנו מתנהגים קוראת לוויכוחים? פעמים רבות זה בדיוק בדברים הקטנים, מכיון שאנחנו נותנים להם כל כך הרבה דברים "גדולים" אנחנו מצפים שבדברים הקטנים (מבחינתנו) הם יישרו קו מיד. כאילו שכל הדברים שאנחנו עושים למענם הם צריכים להעריך ולכן מה"קצת" שאנחנו מבקשים, אנחנו לא מבינים איך הם לא עומדים בזה.
הדוגמאות רבות. קחו לדוגמא יום חורף קר, אנחנו קנינו להם לפני החורף את כל הציוד הדרוש ואז אנחנו עומדים לצאת וכבר מאוחר ומה הילד לובש? חולצה דקה ונועל קרוקס. מה תהיה התגובה של מרבית ההורים? כעס - כי ברור לנו שיהיה להם קר ושאין לנו זמן לזה. מיד מתחילות הנזיפות ואנחנו, שמודעים לזמן הרבה יותר מהם מרגישים תסכול וחוסר אונים. אבל אם נכריח אותם להחליף בגדים תוך כדי הטפת מוסר זה בטח לא יעזור, לא לסיטואציה, לא לילדים ולא לקשר בינכם ולמה? בגלל שלפעמים הדרך הנכונה היא ללמוד מטעויות או לעורר מחשבה - "אתה בטוח שהקרוקס זה רעיון טוב עם כל השלוליות בדרך?" יעשה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר "אתה יודע שאנחנו מאחרים מה פתאום אתה עם קרוקס? לך מיד להחליף ומהר גם ככה אנחנו מאחרים בגללך!" הדרך השניה נותנת לנו לגיטימציה לכעוס ולהקטין שוב את הילד, ככה בטח היציאה מהבית לא תהיה נעימה. הרי בלאו הכי אתם עומדים לאחר כי הוא לא היה מוכן, אז לפחות שיהיה נעים יותר בתוך סיטואציה מלחיצה ממילא.
כהורים, חלק גדול מהיום שלנו הולך על חיכוכים ועיקר הכעס שלנו הוא על הילדים, בעוד שהילדים בסך הכל נוהגים כילדים ואנחנו מנסים לכפות עליהם את עולם המבוגרים, מתוך המון כוונה טובה, אך כזו שלא מביאה לשום מקום טוב. גם אנחנו, כמבוגרים לא אוהבים אנשים פסקניים, אך בהינתן לנו תפקיד ההורה, אנחנו בטוחים שזה חלק מהגדרות התפקיד. כעס וחיכוכים מביאים לעוד כעס וחיכוכים, כאשר זו המציאות בתוך מערכת זוגית או מקצועית או חברית, אנחנו נוטים לחתוך, אבל עם הילדים אנחנו פעמים רבות הופכים את זה לדפוס. כמדומני, כשהדברים נאמרים כך זה כבר פחות הגיוני ועם זאת לרוב אנחנו לא נעצרים כדי לחתוך את זה. אנחנו ממשיכים עם הקו זה, לא מרוצים ממנו ובסופו של דבר מאבדים המון מהקשר שיכול היה להיות לנו. בדיוק כמו המשפט הניו אייג'י משהו "אל תיתן לעצמך לעמוד בדרך של מי שאתה יכול להיות", כך גם בקשר עם הילדים שלנו. אנחנו מבנים אותו כך שכאשר הם גדלים קשה מאוד לייצר את הקשר שכל כך חלמנו שיהיה לנו ותחושת ההחמצה היא גדולה. כוונות טובות, כמו הרבה דברים בחיים, זה פשוט לא מספיק כדי להיות הורים.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשלא נוח לי במקום מסויים, אני מנסה לשנות, בעיקר את איפה שאני נמצאת. כבר למדתי פעמים רבות שבויכוחים ותוכחות הדבר היחיד שאני מצליחה לייצר זה ריב ונתק. כהורים אין לנו אפשרות כזאת (זאת אומרת יש תיאורטית ואני מכירה הורים שבחרו בנתק, גם אני חוויתי את זה כילדה), עקרונית ההורות היא אינסופית. אנחנו יכולים לבחור בדרך של תוכחות וריבים ועובדה שאנחנו עושים את זה, אבל אנחנו גם יכולים לבחון את עצמנו ולראות איך ניתן לשנות. קל מאוד להמשיך באופן אנרציוני לדבוק בהרגלים ישנים ולהניח שזו דרכו של עולם, אני אישית לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להפוך את העולם ולשנות. הדרך היחידה, לדעתי היא לבחון את תהליכי התקשורת שלנו עם הילדים ולאט לאט ליצור את השינוי, בעיקר אם אנחנו מאמינים שהכוונות שלנו נכונות וצודקות. זו לא קל להיות הורה אף פעם, אבל כשדרך לא עובדת צריך למצוא דרך אחרת כי אם לא אנחנו דנים את עצמנו לדפיקת הראש בקיר כל יום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה