נו באמת לקבל כל כך הרבה שאלות על עצמי ועל חינוך ביתי ושאני לא ארים את הכפפה כדי לכתוב על עצמי? רק תנו לי הזדמנות ואני כותבת. ולא רק בגלל שאני מכירה את הנושא על בוריו, או שמא בוריה, אלא בעיקר בגלל שזה נושא כל כך מלבב וקל לכתיבה. אז אספתי לכבודכם לקט שאלות ואני אענה עליהן בטרם אחליט מה יהיה נושאו של הפוסט הבא. זה קצת מחזיר אותי לתקופת מעריב לנוער, אבל תזרמו איתי.
ש: איך הגעת לחינוך ביתי?
טוב גם על זה כבר כתבתי, עקרונית את המושג "חינוך ביתי" הכרתי רק כשהבכור היה בן 4. כשהוא נולד, לא ממש ידעתי מה אני מתכוונת לעשות ולכן אמנם הפסקתי את ההכנות לדוקטורט, אבל המשכתי ללמד בבינתחומי ולא עזבתי את המשרד לייעוץ תקשורת בו עבדתי. 12 שבועות אחרי, עוד חשבתי להמשיך לעבוד, לעומת זאת לשותפים שלי היה ברור שאני עם רגל אחת כבר בחוץ, אבל רשמית הארכתי את חופשת הלידה. לימדתי פעם בשבוע, את הבכור השארתי עם סבא וסבתא שלו והמון חלב שאוב, למשרד הגעתי מדי פעם איתו. 12 שבועות אחרי כבר היה ברור איפה אני נשארת, במקום שנראה לי הכי נכון - עם הילד שלי. המחשבה לתת למישהו אחר להיות איתו כל היום נראתה לי בלתי אפשרית. למרות שלא היה רגע דל, הוספתי לעבודה בבינתחומי, גם עסק קייטירינג קטן וחביב והבכור גדל לימים מלאי אפייה ובישולים ותחושת הסיפוק העצמי הייתה גדולה בעיקר משום שזה באמת היה אתגר רציני. לקראת גיל שנתיים, חיפשתי מקום שיהיה לי נוח לשלוח את הילדון לגן כי כולם מסביב חשבו שזה רעין טוב. אחרי חודשים של חיפושים, לקחתי את בנהזוג לגן הכי מוצלח שמצאתי ושנינו הבנו, בלי ממש לדבר, שלילד עדיף להיות בבית. לא היינו לבד לרגע, בגינה הציבורית בגבעתיים התפתחה לה מעצמה חבורה של עוללים בני אותו גיל שנפגשו כמעט כל יום בגינה או בחוגי תנועה או אחד אצל השני, חברה לילדים וחברה לאימהות. וחוץ מזה היו לי עוד חברות שהבכור ואני נפגשנו איתן. טיילנו ושיחקנו ועשינו סידורים יחד והכל זרם. כן, לפעמים היה לי קשה, זה לא שלא הקדשתי לזה מחשבה, אבל בהינתן כל הבעד והנגד - הרגשתי שאני עושה את הדברים נכון. ההריון השני גרם לי להפסיק עם עסק הקייטרינג - היה קשה עם הבטן הגדלה והבכור השובב להתעסק גם בזה - לא בבישולים כמו בשיווק עצמו.
ואז נולדה מי שלימים תקרא בבלוג זה המרכזית. כל הסביבה הסבירה לי איך זהו, זה הזמן לשלוח לגן, לתת זמן לבכור, זמן לעצמי וזמן לתינוקת. זה שיכנע אותי מודה, אם כי היו בי הסתייגויות. עוד אלפי סיורי גנים ומצאנו גננת מקסימה וגן חביב. הבכור הסתגל במהירות, היה לו נחמד בגן, אבל היה לו כיף יותר בבית. אני מצאתי הרבה דברים חביבים בגן, אבל יותר עניינים לא מצאו חן בעיני. היחס המספרי בין אנשי הצוות למספר הילדים, הכנסת הילדים לתוך שבלונות חשיבה, תכנים בעייתיים, אלימות - היו עיקר הבעיות, אך גם התחושה שלא נתנה לי מנוח שיהיה לו טוב יותר איתי, לא כי אני כזו מוצלחת אלא כי הוא בעיקר זקוק לתשומת לב ולחופש. כך יצא שמהרצון להעניק לילד גן, הוא היה מגיע כל יום לשעתיים עד שלוש וחוזר הביתה. היו ימים שלמים שהוא לא הלך לגן, למשל לקראת יום השואה, יום הזיכרון ואפילו לקראת פסח. יותר ויותר התחוור לי שזה לא מה שאני רוצה וכנראה גם לא הילד. התחלתי לחשוב בכיוונים שונים, בסופו של דבר נרשמתי ללימודי חינוך והקמתי עמותה שמטרתה היתה להקים גן ובית ספר פרטי צומח בגבעתיים. יום אחד אולי אכתוב על זה, השורה התחתונה היא שהקמנו גן שהחזיק מעמד בקושי מספטמבר עד נובמבר ואז התפרק לגמרי. זה היה השלב שחברה הזמינה אותי למפגש של חינוך ביתי. משם הבנתי שמצאתי את המקום הנכון למשפחה שלי.
אז איך הגעתי לחינוך הביתי? זה באמת התחיל בחוסר שביעות רצון ממה שיש למערכת להציע, זה בעיקר היה ההסבר שלי לכל מי ששאל, אבל זה הרבה יותר מזה. וכבר כתבתי על זה, הבחירה בחינוך ביתי היא לא רק בגלל מה שהמערכת לא מציעה ומה שהיא נותנת (בהנחה שאימצתי תיאוריית זן שגורסת שכל מה שהחיים מפילים עלי זה סוג של ברכה או לחלופין אם אני מתכוננת לתפקיד אימו של פורסט גאמפ [כן, כזו זקנה אני]), היא הרבה יותר מזה.למדתי להכיר בזה עם חלוף השנים. אין דבר נכון יותר מבחינתי מאשר להיות שם עם הילדים, לא לפספס, לחוות את משמעות המשפחתיות, לקחת אחריות, לכוון אותם, ללמד את עצמי, לגדול ולגדל ובעיקר להעניק להם כל כך הרבה דברים שאחרת אני לא חושבת שהייתי באמת מצליחה להעביר.
ש: איך מסתדרים כלכלית?
טוב הסוגיה הכלכלית היא לא פשוטה. אבל בואו נודה על האמת שזו סוגיה לא פשוטה לרבים מאיתנו גם בלי חינוך ביתי. יש כל מיני התמודדויות עימה. באופן כללי החינוך הביתי דורש שינוי אמיתי בסדר העדיפויות. זה לא רק הויתור על נסיעות קבועות לחו"ל (זה נשמע כל כך קטנוני, נוסח "אוי, אוי, אוי, אנשים טובים"), או מקום המגורים (אם בהישארות בדירה קטנה, או בחירה במעבר לאזורים פחות מרכזיים מתל-אביב/גבעתיים). כל משפחה מתמודדת איתה אחרת, יש כאלה ששני בני הזוג עובדים, רק במשמרות כך שכל פעם מישהו אחר נמצא עם הילדים ויש שתי משכורות, יש כאלה שעובדים מהבית, יש המון דרכים להיות יצירתיים. אצלנו הבחירה היתה ברורה - אני רציתי להישאר בבית והעבודה שלי לא ממש איפשרה לי לעשות גם וגם (אם הייתי עובדת הייתי נשאבת לעבודה והילדים שלנו היו ילדי מפתח קלאסיים - מודה), בנהזוג לעומת זאת הוא הייטקיסט עם משכורת גבוהה - לא צריך להיות גאון כדי לסגור את המשוואה הזו. בעיני המאמץ הזה שלו להיות מפרנס יחיד על כל המשתמע מזה הוא ראוי להערכה. בלי התמיכה הלא מסוייגת שלו זה לא היה מתאפשר. ויש שינוי היסטרי בסדר העדיפויות - לבד מזה שכמובן הילדים בראש הרשימה, יש צמצומים בכל דבר שהוא לא הילדים ואין בזה שום ויתור יש בזה בחירה. אז איך מסתדרים? כמו עם כל בחירה בחיים, מחליטים ועושים את המקסימום וזה מצליח. זה לא קל, אבל הסוגייה הכלכלית היא לא סיבה לוותר, היא סיבה לבחון איך עושים את זה אחרת.
ש: איך מוצאים זמן לעצמך ולא הולכים לאיבוד?
יכולתי לצחוק ולהגיד שיש GPS במכשיר הסלולארי שלי, אבל זה לא משעשע. גם פה ניתן לשמוע חוויות שונות בהתאם לסיטואציה שאתה נמצא בה. זה נורא תלוי איזה אדם אתה ואם יש לך עזרה או אין (סבים/סבתות/שמרטף וכיו"ב), ויש גם את אלמנט ההנקה (בעיקר כאשר זה לטווח ארוך), וכמה ילדים ובאילו גילאים. ושוב אני חוזרת לעצמי. מכיון שהרווח בין כל ילד הוא של כ- 3 שנים, אז 9 שנים לא היה לי הרבה זמן לעצמי, 3 השנים הראשונות לכל ילד הן מאוד אינטנסיביות, לפחות אצלי, ואז פתאום נפתח משהו. ייתכן שיש לזה המון סיבות, אולי זו הבשלה אישית, אולי כי הילדים מאוד מעסיקים אחד את השני, אולי כי כבר הצלחת לפתח איזו פרקטיקה, אולי הילדים קצת משחררים, אולי כי סדר היום נעשה ברור יותר, אולי כי את מבינה שאם לא תמצאי לעצמך זמן תלכי לאיבוד. בכל מקרה כשקטינא חגג שלוש, אני נזכרתי גם מי אני. זה התחיל בלמצוא יותר זמן לקריאה שלי, אחר כך במציאת זמן לפרוייקטים קטנים ואז גיליתי כי טוב. חזרתי לכושר ואז חזרתי לכתוב. ופתאום אפשר כבר קצת לאזן וזה לא רק הילדים. כי כנראה באמת לכל דבר יש זמן וגם על זה כבר כתבתי, הנה כאן. מציאת הזמן היא מאוד אישית, אך היא לגמרי אפשרית גם בתוך האינטנסיביות של חינוך ביתי. אדרבא, ככל שהילדים גדלים, ניתן למצוא יותר זמן לעוד כל כך הרבה דברים אחרים. הם גם הופכים לשותפים ומסייעים וגם יודעים לשחרר ולהעסיק את עצמם וכמו שאני אומרת, לא התחלתי חינוך ביתי עם שלושה ילדים, זה התחיל בהדרגה, הקצב התגבר עם כל ילד ואז שוב זה נרגע. נכון שלוח הזמנים שלי הוא די מטורף, אבל למדתי לעשות עוד כל כך הרבה דברים בו זמנית ואת היתרה אני מקבלת בשעות שהן שלי.
ואחרונה ודי כי אני רואה שאני כרגיל מאריכה - ש: מה עם פמיניזם? מה עם המסר שאמא היא עקרת בית?
גם על זה כבר יצא לי לענות (קישור ובעצם גם כאן). בתכל'ס אחד הדברים שנראים ברורים למתבונן מהצד הוא שילדיי גדלים עם אמא עקרת בית ואבא קרייריסט, אבל כמה שאתם נופלים לתוך שבלונות זה לא להאמין. אכן הילדים שלנו לא גדלים מתוך מסר פמיניסטי, אלא עם הבנה מלאה של שוויון. הילדים שלנו גדלים מתוך הבנה שזו בחירה שלי וכל אדם בוחר את בחירותיו שנועדו לממש את עצמו ואת חייו על הצד הטוב ביותר כי כולנו חיים רק פעם אחת. הם יודעים שכל אחד יכול לעשות את מה שהוא רוצה ומאמין בו, הם יודעים שאמא שלהם היא הרבה יותר מעקרת בית וששום דבר לא נעשה בגלל הטייה מגדרית. הם גדלים עם אמא שיודעת הרבה ויכולה ללמד אותם פיזיקה ואומנות, חשמל ומוסיקה, שבודקת את האוטו לבד ומחליפה גלגל בקלות, שמטפסת על סולמות, מרימה משאות, כותבת ספרים, אופה עוגות, תופרת (אם צריך), נוהגת, מציירת על קירות (כל אורח חדש מובא אחר כבוד לקיר הפיות של המרכזית ולקיר מערכת השמש של הבכור) מתקנת מוצרי חשמל ומעורבת בכל דבר. הם יודעים שיש לי תואר שני ושבחרתי לעזוב עבודה כדי להיות איתם, הם נוטלים חלק בכל פעילויות הבית ולא חושבים שיש משהו לנשים או לגברים בלבד. הם לא רואים פחיתות כבוד בהחלטה שלי, להפך הם חושבים שזו החלטה מצויינת. הם מעורבים בפעילות הפוליטית שלי, הם היו שותפים כשרצתי למועצת העיר גבעתיים, הם גאים בכתיבה שלי ובריצה שלי גם. אין כאן שום בעיה עם מסר של שוויון, זה לא מה שאתה עושה או איך שהחברה מגדירה, זה עניין של החלטה אישית וככזו יש לתפוס אותה, לא הטקסט הגלוי ולא הסאב-טקסט מלמדים אותם על אי שוויון, הם ילדים שמבינים מהו שוויון ומתקוממים כשהם רואים את אי השוויון. סטריאוטיפים זה לא הקטע שלהם, הלוואי שכל הילדים היו רואים את זה כך. הלגו שלהם תמיד מעורבב, אפילו את השיער הם מערבבים בין הורודות ללוחמי הג'די. אם הם גדלים עם משהו זה חוש צדק מפותח ומודעות גבוהה לשוויון.
לא אוסיף עוד שאלות, מה שבטח הייתי עושה אם הייתי יודעת לקצר בתשובות. אבל אסיים בשתי נקודות. היום באוטו אמרתי להם משהו שנשמע כמו הודעה במוגבלותו של הידע שלי, 3 ילדים נשאו אלי עיניים ואמרו לי "אבל אמא, את יודעת כל כך הרבה על הכל", כמובן שמיד פצחתי בדיון על אינסופיותו של הידע מה שהותיר אותם מעט מדוכאים שככה התפספסה המחמאה. אבל היא לא התפספסה, היא האירה את היום שהיה כל כך חם ודלוח, ויותר מזה הוכיחה שעשיתי בחירה נכונה. אחר כך, גם היום, נתקעתי במעלית וחילצתי את עצמי (כן, זה היה נראה כמו אודישנים למת לחיות 5) "אמא, את גיבורה, את לגמרי לא אמא רגילה". אם תחשבו על זה אמא רגילה היא אמא שיוצאת לעבודה, אני בכלל סופר-אמא כל יכולה ;) אז אני אלך לישון גם הלילה מתוך ידיעה שאני בטח עושה איתם משהו נכון. והגשם ירקוד לי בחלון וישמח אותי כל כך כי כבר הכנתי את עצמי שאשמע אותו שוב רק עוד 8 חודשים. כנראה שהחיים באמת הם מה שקורה בעוד אתה עושה תוכניות אחרות. אין ספק, שגם כשכבר הייתי אמא לפני 10 שנים, לא חשבתי שאהיה אמא כזו. ואיזה מזל שגיליתי שכן, אני אמא בחינוך ביתי ואוהבת כל רגע, כמה בלתי צפוי ועם זאת, לפחות בשבילי, זה הדבר הכי נכון.
ש: איך הגעת לחינוך ביתי?
טוב גם על זה כבר כתבתי, עקרונית את המושג "חינוך ביתי" הכרתי רק כשהבכור היה בן 4. כשהוא נולד, לא ממש ידעתי מה אני מתכוונת לעשות ולכן אמנם הפסקתי את ההכנות לדוקטורט, אבל המשכתי ללמד בבינתחומי ולא עזבתי את המשרד לייעוץ תקשורת בו עבדתי. 12 שבועות אחרי, עוד חשבתי להמשיך לעבוד, לעומת זאת לשותפים שלי היה ברור שאני עם רגל אחת כבר בחוץ, אבל רשמית הארכתי את חופשת הלידה. לימדתי פעם בשבוע, את הבכור השארתי עם סבא וסבתא שלו והמון חלב שאוב, למשרד הגעתי מדי פעם איתו. 12 שבועות אחרי כבר היה ברור איפה אני נשארת, במקום שנראה לי הכי נכון - עם הילד שלי. המחשבה לתת למישהו אחר להיות איתו כל היום נראתה לי בלתי אפשרית. למרות שלא היה רגע דל, הוספתי לעבודה בבינתחומי, גם עסק קייטירינג קטן וחביב והבכור גדל לימים מלאי אפייה ובישולים ותחושת הסיפוק העצמי הייתה גדולה בעיקר משום שזה באמת היה אתגר רציני. לקראת גיל שנתיים, חיפשתי מקום שיהיה לי נוח לשלוח את הילדון לגן כי כולם מסביב חשבו שזה רעין טוב. אחרי חודשים של חיפושים, לקחתי את בנהזוג לגן הכי מוצלח שמצאתי ושנינו הבנו, בלי ממש לדבר, שלילד עדיף להיות בבית. לא היינו לבד לרגע, בגינה הציבורית בגבעתיים התפתחה לה מעצמה חבורה של עוללים בני אותו גיל שנפגשו כמעט כל יום בגינה או בחוגי תנועה או אחד אצל השני, חברה לילדים וחברה לאימהות. וחוץ מזה היו לי עוד חברות שהבכור ואני נפגשנו איתן. טיילנו ושיחקנו ועשינו סידורים יחד והכל זרם. כן, לפעמים היה לי קשה, זה לא שלא הקדשתי לזה מחשבה, אבל בהינתן כל הבעד והנגד - הרגשתי שאני עושה את הדברים נכון. ההריון השני גרם לי להפסיק עם עסק הקייטרינג - היה קשה עם הבטן הגדלה והבכור השובב להתעסק גם בזה - לא בבישולים כמו בשיווק עצמו.
ואז נולדה מי שלימים תקרא בבלוג זה המרכזית. כל הסביבה הסבירה לי איך זהו, זה הזמן לשלוח לגן, לתת זמן לבכור, זמן לעצמי וזמן לתינוקת. זה שיכנע אותי מודה, אם כי היו בי הסתייגויות. עוד אלפי סיורי גנים ומצאנו גננת מקסימה וגן חביב. הבכור הסתגל במהירות, היה לו נחמד בגן, אבל היה לו כיף יותר בבית. אני מצאתי הרבה דברים חביבים בגן, אבל יותר עניינים לא מצאו חן בעיני. היחס המספרי בין אנשי הצוות למספר הילדים, הכנסת הילדים לתוך שבלונות חשיבה, תכנים בעייתיים, אלימות - היו עיקר הבעיות, אך גם התחושה שלא נתנה לי מנוח שיהיה לו טוב יותר איתי, לא כי אני כזו מוצלחת אלא כי הוא בעיקר זקוק לתשומת לב ולחופש. כך יצא שמהרצון להעניק לילד גן, הוא היה מגיע כל יום לשעתיים עד שלוש וחוזר הביתה. היו ימים שלמים שהוא לא הלך לגן, למשל לקראת יום השואה, יום הזיכרון ואפילו לקראת פסח. יותר ויותר התחוור לי שזה לא מה שאני רוצה וכנראה גם לא הילד. התחלתי לחשוב בכיוונים שונים, בסופו של דבר נרשמתי ללימודי חינוך והקמתי עמותה שמטרתה היתה להקים גן ובית ספר פרטי צומח בגבעתיים. יום אחד אולי אכתוב על זה, השורה התחתונה היא שהקמנו גן שהחזיק מעמד בקושי מספטמבר עד נובמבר ואז התפרק לגמרי. זה היה השלב שחברה הזמינה אותי למפגש של חינוך ביתי. משם הבנתי שמצאתי את המקום הנכון למשפחה שלי.
אז איך הגעתי לחינוך הביתי? זה באמת התחיל בחוסר שביעות רצון ממה שיש למערכת להציע, זה בעיקר היה ההסבר שלי לכל מי ששאל, אבל זה הרבה יותר מזה. וכבר כתבתי על זה, הבחירה בחינוך ביתי היא לא רק בגלל מה שהמערכת לא מציעה ומה שהיא נותנת (בהנחה שאימצתי תיאוריית זן שגורסת שכל מה שהחיים מפילים עלי זה סוג של ברכה או לחלופין אם אני מתכוננת לתפקיד אימו של פורסט גאמפ [כן, כזו זקנה אני]), היא הרבה יותר מזה.למדתי להכיר בזה עם חלוף השנים. אין דבר נכון יותר מבחינתי מאשר להיות שם עם הילדים, לא לפספס, לחוות את משמעות המשפחתיות, לקחת אחריות, לכוון אותם, ללמד את עצמי, לגדול ולגדל ובעיקר להעניק להם כל כך הרבה דברים שאחרת אני לא חושבת שהייתי באמת מצליחה להעביר.
ש: איך מסתדרים כלכלית?
טוב הסוגיה הכלכלית היא לא פשוטה. אבל בואו נודה על האמת שזו סוגיה לא פשוטה לרבים מאיתנו גם בלי חינוך ביתי. יש כל מיני התמודדויות עימה. באופן כללי החינוך הביתי דורש שינוי אמיתי בסדר העדיפויות. זה לא רק הויתור על נסיעות קבועות לחו"ל (זה נשמע כל כך קטנוני, נוסח "אוי, אוי, אוי, אנשים טובים"), או מקום המגורים (אם בהישארות בדירה קטנה, או בחירה במעבר לאזורים פחות מרכזיים מתל-אביב/גבעתיים). כל משפחה מתמודדת איתה אחרת, יש כאלה ששני בני הזוג עובדים, רק במשמרות כך שכל פעם מישהו אחר נמצא עם הילדים ויש שתי משכורות, יש כאלה שעובדים מהבית, יש המון דרכים להיות יצירתיים. אצלנו הבחירה היתה ברורה - אני רציתי להישאר בבית והעבודה שלי לא ממש איפשרה לי לעשות גם וגם (אם הייתי עובדת הייתי נשאבת לעבודה והילדים שלנו היו ילדי מפתח קלאסיים - מודה), בנהזוג לעומת זאת הוא הייטקיסט עם משכורת גבוהה - לא צריך להיות גאון כדי לסגור את המשוואה הזו. בעיני המאמץ הזה שלו להיות מפרנס יחיד על כל המשתמע מזה הוא ראוי להערכה. בלי התמיכה הלא מסוייגת שלו זה לא היה מתאפשר. ויש שינוי היסטרי בסדר העדיפויות - לבד מזה שכמובן הילדים בראש הרשימה, יש צמצומים בכל דבר שהוא לא הילדים ואין בזה שום ויתור יש בזה בחירה. אז איך מסתדרים? כמו עם כל בחירה בחיים, מחליטים ועושים את המקסימום וזה מצליח. זה לא קל, אבל הסוגייה הכלכלית היא לא סיבה לוותר, היא סיבה לבחון איך עושים את זה אחרת.
ש: איך מוצאים זמן לעצמך ולא הולכים לאיבוד?
יכולתי לצחוק ולהגיד שיש GPS במכשיר הסלולארי שלי, אבל זה לא משעשע. גם פה ניתן לשמוע חוויות שונות בהתאם לסיטואציה שאתה נמצא בה. זה נורא תלוי איזה אדם אתה ואם יש לך עזרה או אין (סבים/סבתות/שמרטף וכיו"ב), ויש גם את אלמנט ההנקה (בעיקר כאשר זה לטווח ארוך), וכמה ילדים ובאילו גילאים. ושוב אני חוזרת לעצמי. מכיון שהרווח בין כל ילד הוא של כ- 3 שנים, אז 9 שנים לא היה לי הרבה זמן לעצמי, 3 השנים הראשונות לכל ילד הן מאוד אינטנסיביות, לפחות אצלי, ואז פתאום נפתח משהו. ייתכן שיש לזה המון סיבות, אולי זו הבשלה אישית, אולי כי הילדים מאוד מעסיקים אחד את השני, אולי כי כבר הצלחת לפתח איזו פרקטיקה, אולי הילדים קצת משחררים, אולי כי סדר היום נעשה ברור יותר, אולי כי את מבינה שאם לא תמצאי לעצמך זמן תלכי לאיבוד. בכל מקרה כשקטינא חגג שלוש, אני נזכרתי גם מי אני. זה התחיל בלמצוא יותר זמן לקריאה שלי, אחר כך במציאת זמן לפרוייקטים קטנים ואז גיליתי כי טוב. חזרתי לכושר ואז חזרתי לכתוב. ופתאום אפשר כבר קצת לאזן וזה לא רק הילדים. כי כנראה באמת לכל דבר יש זמן וגם על זה כבר כתבתי, הנה כאן. מציאת הזמן היא מאוד אישית, אך היא לגמרי אפשרית גם בתוך האינטנסיביות של חינוך ביתי. אדרבא, ככל שהילדים גדלים, ניתן למצוא יותר זמן לעוד כל כך הרבה דברים אחרים. הם גם הופכים לשותפים ומסייעים וגם יודעים לשחרר ולהעסיק את עצמם וכמו שאני אומרת, לא התחלתי חינוך ביתי עם שלושה ילדים, זה התחיל בהדרגה, הקצב התגבר עם כל ילד ואז שוב זה נרגע. נכון שלוח הזמנים שלי הוא די מטורף, אבל למדתי לעשות עוד כל כך הרבה דברים בו זמנית ואת היתרה אני מקבלת בשעות שהן שלי.
ואחרונה ודי כי אני רואה שאני כרגיל מאריכה - ש: מה עם פמיניזם? מה עם המסר שאמא היא עקרת בית?
גם על זה כבר יצא לי לענות (קישור ובעצם גם כאן). בתכל'ס אחד הדברים שנראים ברורים למתבונן מהצד הוא שילדיי גדלים עם אמא עקרת בית ואבא קרייריסט, אבל כמה שאתם נופלים לתוך שבלונות זה לא להאמין. אכן הילדים שלנו לא גדלים מתוך מסר פמיניסטי, אלא עם הבנה מלאה של שוויון. הילדים שלנו גדלים מתוך הבנה שזו בחירה שלי וכל אדם בוחר את בחירותיו שנועדו לממש את עצמו ואת חייו על הצד הטוב ביותר כי כולנו חיים רק פעם אחת. הם יודעים שכל אחד יכול לעשות את מה שהוא רוצה ומאמין בו, הם יודעים שאמא שלהם היא הרבה יותר מעקרת בית וששום דבר לא נעשה בגלל הטייה מגדרית. הם גדלים עם אמא שיודעת הרבה ויכולה ללמד אותם פיזיקה ואומנות, חשמל ומוסיקה, שבודקת את האוטו לבד ומחליפה גלגל בקלות, שמטפסת על סולמות, מרימה משאות, כותבת ספרים, אופה עוגות, תופרת (אם צריך), נוהגת, מציירת על קירות (כל אורח חדש מובא אחר כבוד לקיר הפיות של המרכזית ולקיר מערכת השמש של הבכור) מתקנת מוצרי חשמל ומעורבת בכל דבר. הם יודעים שיש לי תואר שני ושבחרתי לעזוב עבודה כדי להיות איתם, הם נוטלים חלק בכל פעילויות הבית ולא חושבים שיש משהו לנשים או לגברים בלבד. הם לא רואים פחיתות כבוד בהחלטה שלי, להפך הם חושבים שזו החלטה מצויינת. הם מעורבים בפעילות הפוליטית שלי, הם היו שותפים כשרצתי למועצת העיר גבעתיים, הם גאים בכתיבה שלי ובריצה שלי גם. אין כאן שום בעיה עם מסר של שוויון, זה לא מה שאתה עושה או איך שהחברה מגדירה, זה עניין של החלטה אישית וככזו יש לתפוס אותה, לא הטקסט הגלוי ולא הסאב-טקסט מלמדים אותם על אי שוויון, הם ילדים שמבינים מהו שוויון ומתקוממים כשהם רואים את אי השוויון. סטריאוטיפים זה לא הקטע שלהם, הלוואי שכל הילדים היו רואים את זה כך. הלגו שלהם תמיד מעורבב, אפילו את השיער הם מערבבים בין הורודות ללוחמי הג'די. אם הם גדלים עם משהו זה חוש צדק מפותח ומודעות גבוהה לשוויון.
לא אוסיף עוד שאלות, מה שבטח הייתי עושה אם הייתי יודעת לקצר בתשובות. אבל אסיים בשתי נקודות. היום באוטו אמרתי להם משהו שנשמע כמו הודעה במוגבלותו של הידע שלי, 3 ילדים נשאו אלי עיניים ואמרו לי "אבל אמא, את יודעת כל כך הרבה על הכל", כמובן שמיד פצחתי בדיון על אינסופיותו של הידע מה שהותיר אותם מעט מדוכאים שככה התפספסה המחמאה. אבל היא לא התפספסה, היא האירה את היום שהיה כל כך חם ודלוח, ויותר מזה הוכיחה שעשיתי בחירה נכונה. אחר כך, גם היום, נתקעתי במעלית וחילצתי את עצמי (כן, זה היה נראה כמו אודישנים למת לחיות 5) "אמא, את גיבורה, את לגמרי לא אמא רגילה". אם תחשבו על זה אמא רגילה היא אמא שיוצאת לעבודה, אני בכלל סופר-אמא כל יכולה ;) אז אני אלך לישון גם הלילה מתוך ידיעה שאני בטח עושה איתם משהו נכון. והגשם ירקוד לי בחלון וישמח אותי כל כך כי כבר הכנתי את עצמי שאשמע אותו שוב רק עוד 8 חודשים. כנראה שהחיים באמת הם מה שקורה בעוד אתה עושה תוכניות אחרות. אין ספק, שגם כשכבר הייתי אמא לפני 10 שנים, לא חשבתי שאהיה אמא כזו. ואיזה מזל שגיליתי שכן, אני אמא בחינוך ביתי ואוהבת כל רגע, כמה בלתי צפוי ועם זאת, לפחות בשבילי, זה הדבר הכי נכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה