הפירוש המילולי של מבצע יכול להיות אחת משלוש ההגדרות הבאות: מעשה מאורגן להשגת מטרה מוגדרת, פעולה צבאית לרוב לזמן קצר, מכירה במחיר מוזל. אם אלה ההגדרות של מבצע יש לי כמה השגות. המטרות המוגדרות - למיטב הבנתי יש הגדרה מאוד אמורפית למטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג במבצע הזה ולא ברור לי מהי, האם המטרה מה שאמר היום ליברמן - מיגור שלטון החמאס וסילוקו מהאזור? האם המטרות לקוחות מתוך בנק המטרות? בינתיים עוד לא שמעתי הגדרה אחת ואם אכן יש בנק מטרות, הוא כנראה מופרט ולכל דובר יש בנק משלו. האם המטרה היא הפסקת ירי הרקטות והטילים מעזה? השקט בישובי הדרום? מה לעזאזל מטרת המבצע הזה? כי אם אני רגע מנסה להתנתק מהתנגדותי למבצע ולבחון את זה ראציונאלית, הרי שבאמת אינני מוצאת תשובה. למעט העובדה שבעצם המבצע המתוזמר הזה הוא בסך הכל ניצול ציני של מקבלי ההחלטות כדי שלא נתייחס לדברים שבאמת היה ראוי שנתייחס אליהם. הרי כולם צועקים עכשיו על ההסלמה שהיתה ברצועת עזה, אבל שום הסלמה לא היתה. אנחנו סימנו את עזה כיעד משני עם המבצע לאיתור החטופים וכשזה הסתיים עברנו בשידור ישיר לעזה כשבעצם דבר לא השתנה.
אז למעשה אין מטרה מוגדרת ולא ברור טווח הזמן. אני לא יודעת מתי המבצע הזה יסתיים אבל יש לי תחושה ברורה שגם מבצע זה, כמו אלה שקדמו לו, לא יביא להשגת המטרות והוא עשוי לארוך עוד זמן רב כמו להסתיים במהירת וללא פשר ממש כשם שהתחיל. עמימות המטרות מאפשרת את השגת היעד כבר מחר או רק בעוד 4 שנים, אין לדעת. רק שהפעם הנזק ההיקפי גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם לעזה, הנזק של המבצע הזה בתוך החברה הישראלית לא יסתיים עם סיום המבצע ולא יטופל כפי שראוי היה שיטופל.
לנושא "מבצע" בהגדרתו כמכירה במחיר מוזל אז הרי שככל הנראה מדובר במחיר הזול של חיי אדם אם במקרה הם נולדו פלסטינים. מנתוני האו"ם אני קוראת כי כ- 75% מההרוגים בעזה אינם קשוירם ללחימה, החישוב פשוט מתוך 172 הרוגים, אנחנו מדברים על 129 אנשים. העובדה שאנו מתייחסים בביטול ובצדקנות לגבי זילות חייהם של אזרחים פלסטינים ומאמצים את הז'רגון הממשלתי של "זה מצער", "אנחנו מנסים להימנע", "זה בגלל החמאס שמשמתמש בבני אדם" ו"תראו איזה יופי טייס ביטל משימה כי הוא ראה שם ילדים" - זה רק מוכיח שבעצם אנחנו ברובינו שווי נפש למותם של אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם. מפטירים עד כמה מצער כל זה, אבל מסכימים לשלם את המחיר. אין ספק שזה שהחמאס משתמש באוכלוסיה זה נורא, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להימנע, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לנסות אפיקים אחרים שאינם חלק ממבצע נרחב בעזה. יותר מזה, המחיר המוסרי שאנחנו משלמים הוא גבוה ואם להיות ריאלים זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו תקציבית. כי אם יש כסף, ומסתבר שיש, זה כסף שצריך ללכת כדי להבטיח את קיומם של אזרחי ישראל שגם ככה לא ממש מצליחים לסגור את החודש.
אבל עזבו רגע את המבצע בעזה, מה שקורה בתוך החברה שלנו פנימה הולך ומקצין כבר הרבה זמן והשבועות האחרונים מחדדים את זה. זה לא רק חוסר הסבלנות כלפי השמאל, בכינויו שמאל רדיקאלי, שהיא בלתי נסבלת בעליל ודי קונסנסואלית. וסביר להניח שבגלל שאני שמאלנית שכזו ובגלל שאני מתנגדת למבצע הרי שברור שתצקצקו ותאמרו שאני צפויה. כלומר יש עוד רבים שחושבים שיש ימין רדיקאלי שיש לעצור אותו, אבל מרבית הציבור חושב שיש לגנות את השמאל, או בכינויו החדש חובבי החמאס. אין שמאל חובב חמאס, אין שמאל שטוען שירי הרקטות על ישראל זו תופעה נפלאה שיש לעודד. יש שמאל שחושב, ייתכן שהוא חושב אחרת, אבל היופי בדמוקרטיה זה העובדה שהיא חזקה ואיתנה דיה להכיל גוונים רבים של דעות. אבל לא הדמוקרטיה שלנו. אצלנו מסתבר שיש איסור לומר דברים מסויימים בעיקר אם אנחנו תחת מתקפת טילים. אצלנו בעת מבצע, הדמוקרטיה אמורה להצטמצמם ממילא. הצללים המוטלים היום על החברה הישראלית לא משאירים הרבה מקום לאור.
עזבו אותי כבר מכל ה"אנחנו יותר מוסריים מהם", אולי זה נכון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמוסר, אגב כמו דמוקרטיה, הוא לא דבר יחסי, הוא אבסולוטי. יש דברים שלא עושים בשם הצדק היחסי כי בשם הצדק האבסולוטי צריך להימנע מהם. יש דברים שלא עושים בגלל שיחסית באופן מוסרי הוא טוב יותר מול הצד שמולך, גם אותם לא עושים כי אבסולוטית ולא בהינתן שום דבר הם פשוט לא מוסריים. אני לא רוצה לחיות בעזה, אני לא רוצה לחיות בסוריה, אני לא רוצה לחיות באף אחת מהמדינות אליהן נוטים לשלוח אותי כל מיני אנשים שרואים בי בוגדת כדי שאני אגלה שבישראל יותר טוב. אני יודעת שיחסית לישראל המצב שם פחות טוב, אבל שוב זו לא הנקודה. אני מצפה ליותר מישראל. ואם יש דבר שמאכזב אותי יותר מכל זה שמה שקורה עכשיו בישראל בעיקר מלמד אותי שראוי היה שאנמיך ציפיות.
אני רוצה לחיות כאן בישראל, זה הבית שלי. אני רוצה לחיות כאן ובמקום לתקצב את מערכת הביטחון אני רוצה לתקצב חינוך, רווחה, בריאות ואפילו תחבורה. אם יש משהו שצוק איתן חשף זה כמה החברה הישראלית חלשה. נדמה לציבור שאנחנו חזקים בעוד כולנו מריעים לצה"ל בתוך ממ"דים, אבל אנחנו חזקים בעיקר בסיסמאות. הצוק האיתן הזה חשף שתשתיות הדמוקרטיה בישראל הן חלשות מאוד. שמרבית הציבור חושב שדמוקרטיה זה שהרוב קובע ושבשעת מלחמה חייב להיות קונצנזוס ושבשם הקונצנזוס הזה יש מקום להוקיע את כל מי שלא מיישר קו. זו תמונה חולה למדי. אין להתפלא עליה כי היא היתה ברורה כבר מזמן. ולמען האמת, למרות הרצון שלי לקוות ולהאמין, אני יודעת בתוך תוכי שבעצם זו תקוות שווא והידיעה הזו קורעת אותי מבפנים.
אז למעשה אין מטרה מוגדרת ולא ברור טווח הזמן. אני לא יודעת מתי המבצע הזה יסתיים אבל יש לי תחושה ברורה שגם מבצע זה, כמו אלה שקדמו לו, לא יביא להשגת המטרות והוא עשוי לארוך עוד זמן רב כמו להסתיים במהירת וללא פשר ממש כשם שהתחיל. עמימות המטרות מאפשרת את השגת היעד כבר מחר או רק בעוד 4 שנים, אין לדעת. רק שהפעם הנזק ההיקפי גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם לעזה, הנזק של המבצע הזה בתוך החברה הישראלית לא יסתיים עם סיום המבצע ולא יטופל כפי שראוי היה שיטופל.
לנושא "מבצע" בהגדרתו כמכירה במחיר מוזל אז הרי שככל הנראה מדובר במחיר הזול של חיי אדם אם במקרה הם נולדו פלסטינים. מנתוני האו"ם אני קוראת כי כ- 75% מההרוגים בעזה אינם קשוירם ללחימה, החישוב פשוט מתוך 172 הרוגים, אנחנו מדברים על 129 אנשים. העובדה שאנו מתייחסים בביטול ובצדקנות לגבי זילות חייהם של אזרחים פלסטינים ומאמצים את הז'רגון הממשלתי של "זה מצער", "אנחנו מנסים להימנע", "זה בגלל החמאס שמשמתמש בבני אדם" ו"תראו איזה יופי טייס ביטל משימה כי הוא ראה שם ילדים" - זה רק מוכיח שבעצם אנחנו ברובינו שווי נפש למותם של אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם. מפטירים עד כמה מצער כל זה, אבל מסכימים לשלם את המחיר. אין ספק שזה שהחמאס משתמש באוכלוסיה זה נורא, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להימנע, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לנסות אפיקים אחרים שאינם חלק ממבצע נרחב בעזה. יותר מזה, המחיר המוסרי שאנחנו משלמים הוא גבוה ואם להיות ריאלים זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו תקציבית. כי אם יש כסף, ומסתבר שיש, זה כסף שצריך ללכת כדי להבטיח את קיומם של אזרחי ישראל שגם ככה לא ממש מצליחים לסגור את החודש.
אבל עזבו רגע את המבצע בעזה, מה שקורה בתוך החברה שלנו פנימה הולך ומקצין כבר הרבה זמן והשבועות האחרונים מחדדים את זה. זה לא רק חוסר הסבלנות כלפי השמאל, בכינויו שמאל רדיקאלי, שהיא בלתי נסבלת בעליל ודי קונסנסואלית. וסביר להניח שבגלל שאני שמאלנית שכזו ובגלל שאני מתנגדת למבצע הרי שברור שתצקצקו ותאמרו שאני צפויה. כלומר יש עוד רבים שחושבים שיש ימין רדיקאלי שיש לעצור אותו, אבל מרבית הציבור חושב שיש לגנות את השמאל, או בכינויו החדש חובבי החמאס. אין שמאל חובב חמאס, אין שמאל שטוען שירי הרקטות על ישראל זו תופעה נפלאה שיש לעודד. יש שמאל שחושב, ייתכן שהוא חושב אחרת, אבל היופי בדמוקרטיה זה העובדה שהיא חזקה ואיתנה דיה להכיל גוונים רבים של דעות. אבל לא הדמוקרטיה שלנו. אצלנו מסתבר שיש איסור לומר דברים מסויימים בעיקר אם אנחנו תחת מתקפת טילים. אצלנו בעת מבצע, הדמוקרטיה אמורה להצטמצמם ממילא. הצללים המוטלים היום על החברה הישראלית לא משאירים הרבה מקום לאור.
עזבו אותי כבר מכל ה"אנחנו יותר מוסריים מהם", אולי זה נכון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמוסר, אגב כמו דמוקרטיה, הוא לא דבר יחסי, הוא אבסולוטי. יש דברים שלא עושים בשם הצדק היחסי כי בשם הצדק האבסולוטי צריך להימנע מהם. יש דברים שלא עושים בגלל שיחסית באופן מוסרי הוא טוב יותר מול הצד שמולך, גם אותם לא עושים כי אבסולוטית ולא בהינתן שום דבר הם פשוט לא מוסריים. אני לא רוצה לחיות בעזה, אני לא רוצה לחיות בסוריה, אני לא רוצה לחיות באף אחת מהמדינות אליהן נוטים לשלוח אותי כל מיני אנשים שרואים בי בוגדת כדי שאני אגלה שבישראל יותר טוב. אני יודעת שיחסית לישראל המצב שם פחות טוב, אבל שוב זו לא הנקודה. אני מצפה ליותר מישראל. ואם יש דבר שמאכזב אותי יותר מכל זה שמה שקורה עכשיו בישראל בעיקר מלמד אותי שראוי היה שאנמיך ציפיות.
אני רוצה לחיות כאן בישראל, זה הבית שלי. אני רוצה לחיות כאן ובמקום לתקצב את מערכת הביטחון אני רוצה לתקצב חינוך, רווחה, בריאות ואפילו תחבורה. אם יש משהו שצוק איתן חשף זה כמה החברה הישראלית חלשה. נדמה לציבור שאנחנו חזקים בעוד כולנו מריעים לצה"ל בתוך ממ"דים, אבל אנחנו חזקים בעיקר בסיסמאות. הצוק האיתן הזה חשף שתשתיות הדמוקרטיה בישראל הן חלשות מאוד. שמרבית הציבור חושב שדמוקרטיה זה שהרוב קובע ושבשעת מלחמה חייב להיות קונצנזוס ושבשם הקונצנזוס הזה יש מקום להוקיע את כל מי שלא מיישר קו. זו תמונה חולה למדי. אין להתפלא עליה כי היא היתה ברורה כבר מזמן. ולמען האמת, למרות הרצון שלי לקוות ולהאמין, אני יודעת בתוך תוכי שבעצם זו תקוות שווא והידיעה הזו קורעת אותי מבפנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה