אין לי תשובות לכל דבר, אני לא יודעת אם יש אלוהים, אני יוצאת מנקודת הנחה שאין. מקבלת לחלוטין את הצורך בתפילות, קריאת פרקי תהילים, משחק בשרשרת תפילה, כריעה מול מזבח, שיחה עם ישות כל יכולה, אפילו תקשור עם מלאכים. אבל אני, מה לעשות? זה לא עושה לי את זה. זה לא רק שאין שום הוכחה לקיומו של אל, זה לא הניצול המחפיר והתעשייה השלמה העומדת מאחורי הדת, זה בעיקר העובדה שאם יש אלוהים יש משהו יותר מהאנושות שיכול להציל אותנו, גלגל הצלה כזה שאם נבקש מספיק חזק גם יציל אותנו. כנראה שזה עניין של אופי, אבל אני מסרבת שיש משהו שיכול להציל את בני האדם מעצמם. האמונה הזו שיש משהו גדול יותר היא גם זו שבמידה כלשהי מאפשרת לנו לא ללכת עם הדברים עד הסוף. הדבר היחיד שאני יכולה להאמין בו הוא שרק האדם יכול לגאול את עצמו. אני באדם אאמין, אותו אני רואה.
בימים האחרונים השורש נ.ק.מ. מופיע בכל כך הרבה וריאציות שזה עושה לי פריחה כמו גם צורך לאוורר את הממ"ד. הדת, כמו כל אידיאולוגיה מתייחסת לנושא הנקמה באופן דואלי - מחד, מאפשרת נקמה (עין תחת עין) ומצד שני "ה' לי נקם ושילם". מטבע שגור הוא בעברית "השם יקום דמם" ודווקא פה אני יכולה להתחבר. אין לאדם לחפש נקמה בעצמו, נקמה מובילה למעגל נקמה שלא נגמר. רק שלאחרונה השם יקום דמם אינו מתייחס כנראה לאלוהים, אלא לשם גנרי כלשהו שיחזיק בנשק. עם ישראל דורש נקמה. כמה פתלתלה היא דרכנו, לפני 20 שנה היה כאן דור שלם דורש שלום ועכשיו עם שלם דורש נקמה. את זה צריך לעצור.
בשם הדת נאמרים בימים האחרונים דברים נוראיים.
נעם פרל, מזכ"ל בני עקיבא העולמית, תובע נקמה בשם אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה, בתקווה ש"חיל המחפשים יהפוך לחיל נוקמים ולא יעצור בקו 300 ערלות פלישתים"
בנצי גופשטיין , מנכ"ל להבה, קורא לממשלה לנקום את רצח השלושה, מאיים שאם לא תהיה נקמה לאומית יהיו דברים אחרים ומסביר שאם יהודי רצח את הנער במזרח ירושלים זה לא טרור.
אף אחד בממשלה לא אומר דבר, מאף אחד לא יוצאת הודעה להרגעת הרוחות. הנחמה היחידה מגיעה דווקא מהמשפחות השכולות. משפחות דתיות שהאובדן שלהן הוא נוראי. ומתוך תעצומות נפש שאין כמותן הן קוראות לא לנקום. עם ישראל שהפך את שלושת הבנים לבנים שלנו לא מצליח להתעלות מעבר לתחושות פרימיטיביות ומשפחת פרנקל שזה הבן שלה, היא זו שמובילה קו של שפיות, שמאמצת גם את מוחמד אבו חאדר למנין המתים המיותר, למניין החיים הצעירים שנגדעו בגלל שנאה ונקמה.
מפחיד אותי מה שקורה ברחובות. מפחידים אותי האנשים שיושבים מאחורי מקלדות. מפחידים אותי קולות הנקמה שפעם נשמעו במחשכים והיום לאור יום הם נצעקים. מפחיד אותי הגלגול המחשבתי שהוא נחלת הציבור, מפחיד אותי הספין הממשלתי על החטיפה, מפחיד אותי השקט שמגיעה מכיון הממשלה. מפחיד אותי החינוך שניתן לילדים, שהפטריוטיזם החליף חינוך לערכים. מפחיד אותי שמה שתמיד אמרנו על הצד השני מתאים ליותר ויותר אנשים מהצד שהוא כביכול שלי. מפחידים אותי האנשים ששומעים את מה שיש לי להגיד ומבטלים אותי כליל כי אני מגזימה בעוד הם מנסים להקטין את התופעה. מפחיד אותי לחשוב שרוב הציבור יודע שהמצב לא טוב והוא לא מבין שאם ימשיך לעמוד מהצד לא היה כאן אף פעם יותר טוב, כן עשוי להיות יותר שקט, אבל גם מלא אבק ודם. מפחיד אותי המיעוט שצועק והוא הולך וגדל והרוב הדומם שהולך ופוחת.
אבל אני לא מתפלאת, פרשת אדם ורטה וספיר סבח היתה מקום לעצור בו לרגע כדי להבין את גודל המהפכה התודעתית שעוברים הדורות בצד שלנו. זו כבר לא אהבת הארץ, זה עיוורון. מלמדים ילדים רק פטריוטיות ואתוס ואחר כך צועקים שבצד השני מלמדים ילדים לשנוא. חינוך ילדים לאהבה עיוורת הוא אך כפסע אחד מללמד אותם לשנוא. בעצם זה ללמד אותם לשנוא רק בלי לקרוא לילד בשמו. השילוש הקדוש אותו קבע שר החינוך - שואה, צבא ואמונה הוא פנאטי, רק שהוא מתיישב לנו עם תפיסת העולם האתנוצנטרי שהתחילה עוד מימי ה"עם הנבחר" ומאז אנחנו שבויים בקונספט מוטעה ולא נותנים לשום עובדה לבלבל אותנו. מדינה מעורבת בדת, היא מדינה שלנצח תחיה על חרבה, כי אין שום דת שמוכנה לקבל את ה"הם" כשווים, אין שום דת שלא מקדשת בצורה כזו או אחרת גזענות. ואין שום דת שבאמת מוכנה לבדק בית, כי בדק בית הוא לרוב התחלה של שינוי ודת נשענת על סטגנציה.
אסור למדינה להתבסס על סטגנציה, אנחנו חיים בעולם של שינוי, מדינה שלא מוכנה להשתנות, לקחת סיכונים ולהביט אל העתיד ניכוחה דינה להתפרק. אני לא רוצה לחזות בהידרדרותה של ישראל מהמקום שבו היא נמצאת כרגע. אנחנו יכולים להרגיש שהצדק איתנו, אבל מה עוזר לנו הצדק כשאנחנו משלמים בחיים? זה הזמן לקחת נשימה עמוקה ולראות את הדברים מבעד לכאב. נקמה מובילה לנקמה, נקמה לא יוצרת עתיד, היא יוצרת מלחמה, מלחמה הורגת את בנינו, את העתיד. אם יש משהו שצריך ללמוד כרגע זה לעצור. הממשלה שיש לנו כרגע לא יודעת לעצור.
נפתלי בנט, שי פירון, יאיר לפיד ובנימין נתניהו שותקים כמו דגים ונפלא מבינתי אם יש להם חזון. הם קוראים קריאות אידיאולוגיות חסרות אחריות ושותקים בדיוק במקום שבו מנהיגות צריכה להתגלות. במקום שאין מנהיגות, הציבור צריך לומר די. הקו שמובילה הממשלה הוא קו חשוך ומסוכן, זו החובה האזרחית שלנו להפסיק להיות ספונים בבית ולנענע את הראש ולתהות לאן זה עוד עלול להתדרדר. זה כבר לא עניין של שמאל וימין, זה עניין של אהבת הארץ והרצון לחיות בה, לא למות בה, לא למות למענה. במקום שאנו עומדים בו כרגע אפשר לתת מקום לנקמה ושנאה רק שבסוף זה יהרוס את כולנו, מבפנים.
כשהייתי קטנה פעמים רבות שמעתי אנשים אומרים, תנו לפלסטינים מדינה, הם יהרגו אחד את השני. היום אני מסתכלת עלינו, כבר יש לנו מדינה ואנחנו הורגים אחד את השני, בתוכנו. היום זה מילולי, אבל אין לדעת מה מחר. בחשיכה הזו שעוטפת אותנו כרגע, אנחנו כולנו בבית עם אפליקציות פנסים וחושבים שהכל בסדר. אבל את האפילה הזו צריך להבקיע. אני מוכרחה להיות אופטימית ולהאמין שהרוב הדומם יפסיק את השתיקה, אנחנו מובלים כמו צאן - שותקים בירידה. די לשתיקה. אל תתנו לצה"ל ול- so called הנהגה שיש לנו לנצח, תנו לאדם לנצח. ומה רוצה אדם בסופו של יום? לשתות קפה על המרפסת, לראות את ילדיו גדלים ולא מובלים אל הכיכר בארונות מתים. לעתיד הזה קוראים שלום ורק הוא יאפשר לנו לחיות כאן. זה הזמן לנרות של נאורות ולא לעוד נרות נשמה.
בימים האחרונים השורש נ.ק.מ. מופיע בכל כך הרבה וריאציות שזה עושה לי פריחה כמו גם צורך לאוורר את הממ"ד. הדת, כמו כל אידיאולוגיה מתייחסת לנושא הנקמה באופן דואלי - מחד, מאפשרת נקמה (עין תחת עין) ומצד שני "ה' לי נקם ושילם". מטבע שגור הוא בעברית "השם יקום דמם" ודווקא פה אני יכולה להתחבר. אין לאדם לחפש נקמה בעצמו, נקמה מובילה למעגל נקמה שלא נגמר. רק שלאחרונה השם יקום דמם אינו מתייחס כנראה לאלוהים, אלא לשם גנרי כלשהו שיחזיק בנשק. עם ישראל דורש נקמה. כמה פתלתלה היא דרכנו, לפני 20 שנה היה כאן דור שלם דורש שלום ועכשיו עם שלם דורש נקמה. את זה צריך לעצור.
בשם הדת נאמרים בימים האחרונים דברים נוראיים.
נעם פרל, מזכ"ל בני עקיבא העולמית, תובע נקמה בשם אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה, בתקווה ש"חיל המחפשים יהפוך לחיל נוקמים ולא יעצור בקו 300 ערלות פלישתים"
בנצי גופשטיין , מנכ"ל להבה, קורא לממשלה לנקום את רצח השלושה, מאיים שאם לא תהיה נקמה לאומית יהיו דברים אחרים ומסביר שאם יהודי רצח את הנער במזרח ירושלים זה לא טרור.
אף אחד בממשלה לא אומר דבר, מאף אחד לא יוצאת הודעה להרגעת הרוחות. הנחמה היחידה מגיעה דווקא מהמשפחות השכולות. משפחות דתיות שהאובדן שלהן הוא נוראי. ומתוך תעצומות נפש שאין כמותן הן קוראות לא לנקום. עם ישראל שהפך את שלושת הבנים לבנים שלנו לא מצליח להתעלות מעבר לתחושות פרימיטיביות ומשפחת פרנקל שזה הבן שלה, היא זו שמובילה קו של שפיות, שמאמצת גם את מוחמד אבו חאדר למנין המתים המיותר, למניין החיים הצעירים שנגדעו בגלל שנאה ונקמה.
מפחיד אותי מה שקורה ברחובות. מפחידים אותי האנשים שיושבים מאחורי מקלדות. מפחידים אותי קולות הנקמה שפעם נשמעו במחשכים והיום לאור יום הם נצעקים. מפחיד אותי הגלגול המחשבתי שהוא נחלת הציבור, מפחיד אותי הספין הממשלתי על החטיפה, מפחיד אותי השקט שמגיעה מכיון הממשלה. מפחיד אותי החינוך שניתן לילדים, שהפטריוטיזם החליף חינוך לערכים. מפחיד אותי שמה שתמיד אמרנו על הצד השני מתאים ליותר ויותר אנשים מהצד שהוא כביכול שלי. מפחידים אותי האנשים ששומעים את מה שיש לי להגיד ומבטלים אותי כליל כי אני מגזימה בעוד הם מנסים להקטין את התופעה. מפחיד אותי לחשוב שרוב הציבור יודע שהמצב לא טוב והוא לא מבין שאם ימשיך לעמוד מהצד לא היה כאן אף פעם יותר טוב, כן עשוי להיות יותר שקט, אבל גם מלא אבק ודם. מפחיד אותי המיעוט שצועק והוא הולך וגדל והרוב הדומם שהולך ופוחת.
אבל אני לא מתפלאת, פרשת אדם ורטה וספיר סבח היתה מקום לעצור בו לרגע כדי להבין את גודל המהפכה התודעתית שעוברים הדורות בצד שלנו. זו כבר לא אהבת הארץ, זה עיוורון. מלמדים ילדים רק פטריוטיות ואתוס ואחר כך צועקים שבצד השני מלמדים ילדים לשנוא. חינוך ילדים לאהבה עיוורת הוא אך כפסע אחד מללמד אותם לשנוא. בעצם זה ללמד אותם לשנוא רק בלי לקרוא לילד בשמו. השילוש הקדוש אותו קבע שר החינוך - שואה, צבא ואמונה הוא פנאטי, רק שהוא מתיישב לנו עם תפיסת העולם האתנוצנטרי שהתחילה עוד מימי ה"עם הנבחר" ומאז אנחנו שבויים בקונספט מוטעה ולא נותנים לשום עובדה לבלבל אותנו. מדינה מעורבת בדת, היא מדינה שלנצח תחיה על חרבה, כי אין שום דת שמוכנה לקבל את ה"הם" כשווים, אין שום דת שלא מקדשת בצורה כזו או אחרת גזענות. ואין שום דת שבאמת מוכנה לבדק בית, כי בדק בית הוא לרוב התחלה של שינוי ודת נשענת על סטגנציה.
אסור למדינה להתבסס על סטגנציה, אנחנו חיים בעולם של שינוי, מדינה שלא מוכנה להשתנות, לקחת סיכונים ולהביט אל העתיד ניכוחה דינה להתפרק. אני לא רוצה לחזות בהידרדרותה של ישראל מהמקום שבו היא נמצאת כרגע. אנחנו יכולים להרגיש שהצדק איתנו, אבל מה עוזר לנו הצדק כשאנחנו משלמים בחיים? זה הזמן לקחת נשימה עמוקה ולראות את הדברים מבעד לכאב. נקמה מובילה לנקמה, נקמה לא יוצרת עתיד, היא יוצרת מלחמה, מלחמה הורגת את בנינו, את העתיד. אם יש משהו שצריך ללמוד כרגע זה לעצור. הממשלה שיש לנו כרגע לא יודעת לעצור.
נפתלי בנט, שי פירון, יאיר לפיד ובנימין נתניהו שותקים כמו דגים ונפלא מבינתי אם יש להם חזון. הם קוראים קריאות אידיאולוגיות חסרות אחריות ושותקים בדיוק במקום שבו מנהיגות צריכה להתגלות. במקום שאין מנהיגות, הציבור צריך לומר די. הקו שמובילה הממשלה הוא קו חשוך ומסוכן, זו החובה האזרחית שלנו להפסיק להיות ספונים בבית ולנענע את הראש ולתהות לאן זה עוד עלול להתדרדר. זה כבר לא עניין של שמאל וימין, זה עניין של אהבת הארץ והרצון לחיות בה, לא למות בה, לא למות למענה. במקום שאנו עומדים בו כרגע אפשר לתת מקום לנקמה ושנאה רק שבסוף זה יהרוס את כולנו, מבפנים.
כשהייתי קטנה פעמים רבות שמעתי אנשים אומרים, תנו לפלסטינים מדינה, הם יהרגו אחד את השני. היום אני מסתכלת עלינו, כבר יש לנו מדינה ואנחנו הורגים אחד את השני, בתוכנו. היום זה מילולי, אבל אין לדעת מה מחר. בחשיכה הזו שעוטפת אותנו כרגע, אנחנו כולנו בבית עם אפליקציות פנסים וחושבים שהכל בסדר. אבל את האפילה הזו צריך להבקיע. אני מוכרחה להיות אופטימית ולהאמין שהרוב הדומם יפסיק את השתיקה, אנחנו מובלים כמו צאן - שותקים בירידה. די לשתיקה. אל תתנו לצה"ל ול- so called הנהגה שיש לנו לנצח, תנו לאדם לנצח. ומה רוצה אדם בסופו של יום? לשתות קפה על המרפסת, לראות את ילדיו גדלים ולא מובלים אל הכיכר בארונות מתים. לעתיד הזה קוראים שלום ורק הוא יאפשר לנו לחיות כאן. זה הזמן לנרות של נאורות ולא לעוד נרות נשמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה