לפני שנה, לפני 12 חודשים, לפני 365 ימים, לפני 8,760 שעות, לפני 525,600 שניות, קיבלתי את ההודעה. זה לא שזה לא היה צפוי, מרוב שזה היה צפוי כבר לא רצית שאבוא לבקר וכפית עלינו פרידה ללא פרידה. זה לא שלא היית מבוגר וחיית חיים שלמים ומלאים. זה לא שלא היית חולה וגופך היה מקור של כאבים שייסר את נשמתך והכרתך. הכל נכון. אבל הכאב על הפרידה שלנו מלווה אותי כל יום, שם, שקט, לא דורש תשומת לב, רק חלק מההכרה היומיומית של מה שאתה תהיה בשבילי לנצח.
ייתכן שאם הייתי יודעת לאהוב יותר הייתי צריכה לחוש הקלה שאינך כואב יותר, אבל האהבה שלי אליך היא מעט אגואיסטית, כי רציתי עוד שנים איתך ומה שהיה פשוט לא הספיק. משתדלת לא לייסר את עצמי שלא באתי יותר, משתדלת לזכור רק כמה יופי וצחוק הכנסת לחיי, כמה נפלאות השעות ששוחחנו, כמה טוב היה לראות אותך מתענג על עוגות שהכנתי ובסוף מדייק בביקורת בלי לחסוך. כמה ההומור שלך היה במקום הנכון. כמה כוח היה בידיך וכמה חוזק משולב ברוך אינסופי היה בנשמתך. כמה היית אדם, קצת סדוק כמו כולנו, אבל קודם כל אדם.
כבר שנה של געגועים והכאב שם, עמום אבל בלתי פוסק. החיים נמשכים ואתה חלק מהם בתוכי. לנצח יהיה לך חלק בעולם, גם אם אינך פה כרגע. אני יודעת כי אתה איתי כל יום, יודעת כי אתה גם נמצא עם ילדיי שזוכרים אותך באהבה ומזכירים אותך לרוב. זכינו בך וכל דקה היא חלק ממי שאנחנו.
כששואלים אותי אני מסבירה עד כמה היינו קרובים, היית הסבא שלא היה לי כבר מגיל 8, היית הקשר שלי לעולם שהיה בגרמניה של לפני המלחמה. היית האחרון לדור נפילי שבט ורטהיים, האח הקטן מבין ארבעת האחים. זה מצא חן בעיני ההקבלות הקטנות שביננו - פער הגילאים בינך לבין האחים והפער ביני לבין אחיותיי, סוג ההומור, הדימיון בתחושות, העקשנות, הנחרצות וההליכה שלך בדרך שלך, עם האמונות שלך והכבוד הבסיסי שלך לכל אדם באשר הוא אדם.
היה לסבא שלי אח צעיר, היה לאמא שלי דוד, היה לי דוד רבא שהיה כל מה שיפה ואנושי באדם. יש לי עכשיו זכרונות ובהם אצטרך להסתפק והכאב אינו רק בחסרונך, הוא גם בכל המילים שעוד לא נאמרו, בכל השאלות שעוד לא נשאלו, בכל התשובות החלקיות ובכל האהבה אליך שנותרה ואין על מי להרעיפה. מוצאת את עצמי רוצה להתקשר אליך כל כך הרבה פעמים, לשמוע את החוסן שלך שבוקע מהאפרכסת, מחזק ועוטף. ובעל זאת אתה נוכח עדיין.
מנסה לזכור אותך חזק ואיתן תמיד, להמשיך להרגיש את הכאב בקמיצה של יד שמאל שמעכת מתוך התרגשות אחרי שהודעתי לך שאני מתחתנת. לזכור את המילים שאמרת, תמיד בפנים, אף פעם לא מאחורי הגב של אף אחד כי כבוד זה כבוד. מנסה להחיות את הזכרונות המעטים שטיפטפת במשורה, אני רציתי לדבר על העבר ואתה רצית לדבר על העתיד. משתדלת כל יום לחיות כאילו אתה בוחן אותי גם אם בחיים לא בחנת ולא שפטת. תמיד רואה בחסדם של אחרים, תמיד נכון לעזור ותמיד מובך כמו ילד עם כל גילוי אהבה.
היום לפני שנה ליווינו אותך למנוחת עולמים. התקופה שלפני מותך היתה קשה במיוחד. לפני שחלית אמרת לפעמים שממרום זקנתך כבר קצת קשה לך והיית רוצה לסיים עם זה כבר. אחרי שחלית נלחמת כמו אריה, מנסה למצות כל שניה ולא לוותר למוות האכזרי הזה שהוא אכזרי בכל גיל, כן גם בגיל 89. תמיד כל כך מודע לעצמך עד שלא רצית לראות איש כשהרגשת שהכל כבר מתדרדר, עד שכבר לא היה טעם. לא הבנת שבעינינו כל רגע איתך מלא טעם. מנסה לשכוח את התקופה האחרונה, את הימים בהם זעקת מכאב, אבל אני אוהבת אותם למרות הכל כי הם היו חלק ממך. חשבת שאתה שבור אבל מעולם לא היית שבר.
בלוויה שלך הייתי, אבל לא הייתי לגמרי, כי אחרת הייתי נשברת. שמעתי אנשים שמספרים אותך נכון, שמעתי אנשים שמספרים אותך אחרת, הלב שלי נאנק כשרציתי לזעוק את כל מה שהיה לי אבל לא יכולתי. מולי היו דפים, דפים מלאים במילים שכתבתי, מילים יפות שניסו לתאר אותך בלי לעשות לך חסד, פשוט כי כל המילים התייצבו בשורה לזכותך. והשורות הטשטשו בעיני ולכן רק דיברתי מלב, אמרתי מילים שכבר לא יכולת לשמוע וכל שקיויתי זה שהצלחתי להעביר לך אותן בכל יום שחיית.
היום לפני שנה הלומת צער כתבתי לך וכתבתי עוד והנה אני כותבת שוב ודומה ששום דבר שאכתוב לא יצייר את דמותך כראוי. גודלו של אדם הוא הוא כגודל חסרונו בחיי אחרים. גודלו של אדם הוא כחוסר המילים שלא יוכלו לתארו לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה