בצעירותי כתבתי שירים, כתבתי לאורך יותר מעשור, הפסקתי לכתוב לא הרבה אחרי גיל 25. זאת אומרת התפקחתי משיגיונותיי לפני כ- 15 שנה. כשהייתי ממש צעירה התגאיתי בשירים שלי, היה לי קהל מצומצם ואוהד שבפניו הקראתי את שיריי במחתרת וחלמתי לפרסם אבל מעולם לא העזתי, ייתכן שבתוך תוכי ידעתי שהם לא עד כדי כך טובים. שיש בהם את האיכות שנוגעת לי בלב אך אין להם את האיכות האמיתית של שירה, אולי רק פוטנציאל. פוטנציאל זה מעולה, אבל לא יותר. היום בעידן שכל כך הרבה אנשים כותבים "שירה", אין לי אלא להודות לאינטואיציה שקיננה בי ולא איפשרה לי להביך את עצמי בפרהסיה.
מאז, הם עוברים ממגירה לארגז ושוב למגירה עם כל מעבר דירה. רק אז הם רואים מעט אור. תקועים במעמקים, מקווים לחילוץ עצמות בכל פעם שהמגירה נפתחת ומתאכזבים שלא אותם אני שולפת. בכל אריזה ופריקה, עיני מרפרפות עליהן, ידיי נוגעות והלב מתכווץ לו. גם לשכל לא קל, הואיל ובכל פעם האספירציות הליריות שלי משעשעות אותו. זה לא שאין שם יצירות נחמדות, אך אלה שירי בוסר, כאלה שיכלו להתפתח ונזנחו. דווקא מידת היעילות, האהובה עלי כל כך, היא מידה חשובה אצל משורר מכל הטעמים הברורים, אך כנראה שחסרות בי כל המידות האחרות שיוצרות את הטיפוס המיוחד הזה ואין לי אלא להצטער ולהכיר במגבלות.
אני קוראת את השירים שלי מדי פעם, בוחנת את הנערה הרומנטית שהייתי, את האהבה לשברונות לב ולדרמות קטנטנות של חיים. כל דבר קטן הרטיט אותי ובהכל היה כל כך הרבה להט. כל אהבונת היתה אהבת חיים, כל משבר קטן היה דרמה לאומית שמצריכה אולפן פתוח. כל שיר מזכיר את הכאב והשמחה ואיך הם נשפכים לנייר בעוד אני המשכתי להתנהג כאילו הכל כרגיל. תמיד חייכתי החוצה, תמיד ניסיתי להסוות את הכאב, אבל הדמעות היו עולות במעלה הגרון. פעם לא הצלחתי להחניק אותן בשום מצב, היום כבר למדתי. הפריקה אפשרה לעבור ממצב צבירה של נערה לאישה. למדתי לזהות את תחושת החנק ומיד לחשוב מחשבות אחרות או להתעסק במשהו אחר שיקח אותן משם ויאפשר לי לבכות במקום ובזמן שיהיו לי נוחים.
הדרמה הפכה כל חוויה לשיר והם היו נשפכים ממני, נוזלים בסך דרך דמעות ולב גועש אל עיפרון ודף, משתרבטים לעצמם ומסתדרים. הכל היה נפרץ לתוך מילים שהיו מסדרות את הרגש ועם הירגע הלב גם את המחשבות. מסיימת שיר, קוראת אותו, דומעת וכותבת חדש. משרטטת שברון לב כדי לבנות מחדש את הלב השבור. את כל הכמיהות העליתי על דפים מהוגגים, הופכת רגשות למפל של מילים, משתפכת, שופכת וזולגת, מתרוקנת, מרוקנת את הלב ואוגרת מילים כדי לאפשר מחדש ללב להתמלא או לפחות את המקום, את האפשרות שהוא יתמלא מחדש. אהבות, אכזבות, פגיעות, שברונות היו הופכים למילים קצובות ומתוך הקצב באה רגיעה. מתוך הכתיבה נוצרה אפשרות של איחסון בגוף חיצוני מנותק ומכיל. דף, כולו שתי אותיות. דף מתמלא, לב מתרוקן. דף מתאפסן.
זה עבר לי, בדיוק אחרי שקיבלתי מחברה מחברת שירים חדשה. זו היתה המחברת הייעודית הראשונה שלא קניתי לעצמי. עוד כתבתי בה קצת, אבל אז בדיוק הגיעו משברים אמיתיים, לא לב סוער של נערה, משברים של אישה. את הדף וההגיגים החליף חבר אמיתי לחיים. אחר כך באה הפסיכולוגית. הלכתי אליה כשהרגשתי שבתוך החיים החדשים שאני מקימה אסור שהחיים הישנים ישכבו כמו פצצה מתקתקת. אחר כך כבר לא היה לי צורך בשירים. רוקנתי את עצמי במחשבות, איחסנתי בתוך קופסאות מטאפוריות והכנסתי לפריזר בתוך המוח שלמד לנתק ולהתקדם. אחר כך היה לי צורך בשקט ואחריו בכתיבה. בלי מבנים, בלי חרוזים, בלי הדיוק הקטן שמצריכה השירה, בלי התמצות המדוייק משורה לשורה. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו פורקן בספרי ילדים. עכשיו זה הבלוג הזה, זה אני, המקלדת, השפה שאני כל כך אוהבת, השקט, השקט היחסי בין לבין הילדים ובלאגאן החיים והשקט היחסי הזה בזמן שאני כותבת. מתרוקנת, מתמלאת וחוזרת
מאז, הם עוברים ממגירה לארגז ושוב למגירה עם כל מעבר דירה. רק אז הם רואים מעט אור. תקועים במעמקים, מקווים לחילוץ עצמות בכל פעם שהמגירה נפתחת ומתאכזבים שלא אותם אני שולפת. בכל אריזה ופריקה, עיני מרפרפות עליהן, ידיי נוגעות והלב מתכווץ לו. גם לשכל לא קל, הואיל ובכל פעם האספירציות הליריות שלי משעשעות אותו. זה לא שאין שם יצירות נחמדות, אך אלה שירי בוסר, כאלה שיכלו להתפתח ונזנחו. דווקא מידת היעילות, האהובה עלי כל כך, היא מידה חשובה אצל משורר מכל הטעמים הברורים, אך כנראה שחסרות בי כל המידות האחרות שיוצרות את הטיפוס המיוחד הזה ואין לי אלא להצטער ולהכיר במגבלות.
אני קוראת את השירים שלי מדי פעם, בוחנת את הנערה הרומנטית שהייתי, את האהבה לשברונות לב ולדרמות קטנטנות של חיים. כל דבר קטן הרטיט אותי ובהכל היה כל כך הרבה להט. כל אהבונת היתה אהבת חיים, כל משבר קטן היה דרמה לאומית שמצריכה אולפן פתוח. כל שיר מזכיר את הכאב והשמחה ואיך הם נשפכים לנייר בעוד אני המשכתי להתנהג כאילו הכל כרגיל. תמיד חייכתי החוצה, תמיד ניסיתי להסוות את הכאב, אבל הדמעות היו עולות במעלה הגרון. פעם לא הצלחתי להחניק אותן בשום מצב, היום כבר למדתי. הפריקה אפשרה לעבור ממצב צבירה של נערה לאישה. למדתי לזהות את תחושת החנק ומיד לחשוב מחשבות אחרות או להתעסק במשהו אחר שיקח אותן משם ויאפשר לי לבכות במקום ובזמן שיהיו לי נוחים.
הדרמה הפכה כל חוויה לשיר והם היו נשפכים ממני, נוזלים בסך דרך דמעות ולב גועש אל עיפרון ודף, משתרבטים לעצמם ומסתדרים. הכל היה נפרץ לתוך מילים שהיו מסדרות את הרגש ועם הירגע הלב גם את המחשבות. מסיימת שיר, קוראת אותו, דומעת וכותבת חדש. משרטטת שברון לב כדי לבנות מחדש את הלב השבור. את כל הכמיהות העליתי על דפים מהוגגים, הופכת רגשות למפל של מילים, משתפכת, שופכת וזולגת, מתרוקנת, מרוקנת את הלב ואוגרת מילים כדי לאפשר מחדש ללב להתמלא או לפחות את המקום, את האפשרות שהוא יתמלא מחדש. אהבות, אכזבות, פגיעות, שברונות היו הופכים למילים קצובות ומתוך הקצב באה רגיעה. מתוך הכתיבה נוצרה אפשרות של איחסון בגוף חיצוני מנותק ומכיל. דף, כולו שתי אותיות. דף מתמלא, לב מתרוקן. דף מתאפסן.
זה עבר לי, בדיוק אחרי שקיבלתי מחברה מחברת שירים חדשה. זו היתה המחברת הייעודית הראשונה שלא קניתי לעצמי. עוד כתבתי בה קצת, אבל אז בדיוק הגיעו משברים אמיתיים, לא לב סוער של נערה, משברים של אישה. את הדף וההגיגים החליף חבר אמיתי לחיים. אחר כך באה הפסיכולוגית. הלכתי אליה כשהרגשתי שבתוך החיים החדשים שאני מקימה אסור שהחיים הישנים ישכבו כמו פצצה מתקתקת. אחר כך כבר לא היה לי צורך בשירים. רוקנתי את עצמי במחשבות, איחסנתי בתוך קופסאות מטאפוריות והכנסתי לפריזר בתוך המוח שלמד לנתק ולהתקדם. אחר כך היה לי צורך בשקט ואחריו בכתיבה. בלי מבנים, בלי חרוזים, בלי הדיוק הקטן שמצריכה השירה, בלי התמצות המדוייק משורה לשורה. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו פורקן בספרי ילדים. עכשיו זה הבלוג הזה, זה אני, המקלדת, השפה שאני כל כך אוהבת, השקט, השקט היחסי בין לבין הילדים ובלאגאן החיים והשקט היחסי הזה בזמן שאני כותבת. מתרוקנת, מתמלאת וחוזרת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה