מחר מסיבת יום הולדת לבכור, בראשון יום ההולדת עצמו, בן 11. בין ההכנות ליום ההולדת והריצה לממ"ד אין הרבה זמן לחשבונות נפש. היום לפני 11 שנה הייתי משולה ללוויתן שנמשה אל החוף אבל רק בגודל ולא בחוסר האונים, שבוע 42 בטן ענקית, אבל אינסוף אנרגיה, צירים קטנים שלא מתקדמים לכלום. בשעה הזאת, שישי בצהריים בערך עוד הלכנו לנגב איזה חומוס. עברו מהר ה- 11 שנים האלה, עכשיו אני גומרת את הפיניאטה והוא מנגב לידי חומוס. אני יכולה לעבור לז'אנר הסנטימנטלי וסוחט הדמעות איך לא פיללתי או אז לפני 11 שנים שנתארגן ליום ההולדת שלו בין לבין ריצות לממ"ד או שרק עוד 7 שנים הוא אמור להתגייס והרי גם לי איחלו שלא אשרת בצבא, אבל אני לא כזו אז אל חשש. אבל אין ספק שריצות לממ"ד, המחשבות על האזרחים בשני הצדדים והכנות עוגות, מאכלים ופעילות לילדים זה דיסוננס. אבל כאלה החיים ואני כבר ויתרתי על הסנטימנטליות היום.
בנהזוג אמור לנחות בשעות אחר הצהריים המאוחרות מניו יורק, כשקבענו את מועד המסיבה התבאסתי בשבילו שלא יהיה לו הרבה זמן להתאושש לפני שחבורה צעירה תתפוצץ לו במוח במסיבת הארי פוטר, אבל אז התחילו הטילים והרי לכם שוב תורת היחסות במלוא הודה. מצבי לחץ הן שעות הגדולה שלי, רק תנו לי לג'נגל בין אלפי דברים, לעבור על רשימת המטלות ולסמן וי על כל סיום מוצלח, אלה רגעי השיא של האנרגיה שלי שתמיד צריכה למצוא פורקן, זה גם לא סוד שהכל עובר מהר יותר כשידיך עמוסות לעיפה והזמן למחשבות מצטמצם למינימום.
אבל זה היה שבוע מלחיץ. מתבקש שתשחשבו שזה בגלל האזעקות והריצות לממ"ד, זה שוחק ומדכא, אבל הידיעה שזה זמני מקלה על ההתמודדות. מה שמלחיץ אותי דווקא זה מה שקורה מסביב. המבצע הזה מציף את כל הדברים שהכי מטרידים אותי דווקא בתוך החברה הישראלית וזה מפריע לי יותר מעובדת המבצע הצבאי הזה בעזה, שהגיע מיד בסוף המבצע הצבאי בגדה שהחל עם החטיפה (טוב, 7 שעות אחרי למעשה). כוח המשיכה מבקש ממני לחזור לבועה ולתת רק לאזעקות לחדור בלית ברירה פנימה, לנסות בכל הכוח לייצר נורמליות במקום שאין בו נורמליות. לשהות בבועה ולהתעלם מהחוץ כי החוץ כל כך גזעני ושטוף נקמה ודוחק בי להתיישר עם הקו שמכתיבה החברה, אבל אני לא יכולה. אני לא אדם מאמין, הדבר היחיד שאני כן מאמינה בו הוא צדק, לעומתו דמגוגיה בעיקר עושה לי פריחה.
הרבה דברים מטרידים אותי, הדבר הראשון עלול להישמע קונספירטיבי למי שמחפש, אבל ביננו הוא הגיון צרוף. כמו ההיגיון הבריא של הילד שצעק המלך עירום, עד שבסוף גם המלך הבין שהוא באמת עירום. רק שאצלנו לילד הזה קוראים בשם הגנרי "בוגד" וסוגרים עניין. מצחיק רגע אם חושבים על זה כי הילד צועק שהמלך בלי בגד ועל הילד צועקים בוגד - לשתי המילים אותו שורש. הלאה. שימו לב כמה פרשיות שחיתות צצו לאחרונה ואף אחת אינה באמת מטופלת על ידי התקשורת שרובה התגייסה למען המבצע והמולדת. ריהוט הגן של משפחת נתניהו, פואד, שטרית, אלון חסן וכו', אבל הפרשה הגדולה מכולן היא פרשת החטיפה. פרשת שקר גסה ונוראית - 18 ימים החזיקה אותנו הממשלה תחת מעטה של שקר, יישמה תוכניות מגירה צבאיות נרחבות בגדה שנעשו בחסות החיפוש אחר החטופים, מאות מעצרים, הרג מיותר ובעצם הכל היה תחת ההנחה שהחטופים כבר נרצחו רק שלא סיפרו את זה לנו. הרי היתה צריכה לקום כאן מחאה אדירה על התנהלות הממשלה ואחיזת העיניים ודרך קבלת ההחלטות אבל "תראו ציפור" עבד כאן שוב ומיד קיבלנו את "צוק איתן". לא היתה שום הסלמה בירי טילים ותראו אותנו, ישר קונים את "ההסלמה" הזו.
חודשים חוטף הדרום טילים, כלום לא השתנה, הדרום לא בראש סדר העדיפויות של הממשלה הזו ואף פעם לא היה. מה כן השתנה הפעם? למה העיתוי? הממשלה שלנו חששה להיות תחת אש תקשורתית והיא מצאה את המקום שסביבו יש קונצנזוס והנה שוב כל עם ישראל מאוחד, כי אין כמו מבצע צבאי לכנס את כולנו מסביב לדגל. תסלחו לי ששוב אני חובשת את כובע עוכרת ישראל, אבל שוב לא אני הכתובת, כי לכל אלה יש רק כתובת אחת ממשלת ישראל. ממשלת ישראל רוצה אותנו ככה מאוחדים נגד האויב והיא אינה מהססת ולו לרגע לסובב את דעת הקהל לנוחותה. אין אף אדם בישראל שרוצה להמשיך את ירי הטילים על ישראל, יש רק אנשים שטוענים שבסיפור הזה כבר היינו והוא לא פותר דבר ושאם באמת פעורה תהום ביננו זה צריך להיות מוכח במעשים - לא לתקוף את עזה, זה לא פותר דבר, זה פוגע באזרחים ומחזק את החמאס.
במידה רבה היינו צריכים להבין שיש אויב מבית שמשחק בנו כרצונו ומעוות את המציאות כדי לשמור על עליונותו. הרי על איזו תהום מוסרית הפעורה ביננו לבינם מדבר נתניהו? הוא אומר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע כי אנחנו רואים את המראות הקשים מעזה ויודעים עד כמה זה לא בסדר, אבל שימו לב לטוויסט - האוכלוסיה "חוטפת" בגלל החמאס, זה לא אנחנו, זה הם. לא צריך לומר יותר, כל הורה יודע שזה טיעון דבילי שיכול להשתיק ילדים, רק שזה לא נכון, זו רק דמגוגיה. דמוגוגיה שמאז ומתמיד עבדה - "אנחנו" הטובים ו"הם" הרעים האמורפים. אנחנו בכלל לא רוצים אלימות, רק בגלל האלימות שלהם אין לנו ברירה אלא לנהוג באלימות. איזה משפט מצטדק ומשולל הגיון זה? לכל אדם בר דעת, עוד יותר להורה המשוואה הזו צריכה לצרום. אלימות רק מביאה עוד אלימות אלא אם כן אתה עוצר את זה בצורה לא אלימה.
עזבו רגע את המבצע הנוכחי - האוכלוסיה בעזה חיה בתת-תנאים קודם כל בגללנו - הסגר שיש הלכה למעשה על עזה בשבע השנים האחרונות (רוצה לומר מ- 2007) הוא עוד לפני התפיסה בכוח של החמאס את השלטון בעזה - אנחנו לא מאפשרים כניסה של מזון, מוצרי טקסטיל ואפילו נייר, אבל זה בסדר כי אם נכניס נייר הם עוד ירכיבו מטוסים. נוח לנו לא לא לראות את ההידרדרות בעזה שהיא קודם כל תוצר של מדיניות ישראלית. תוסיפו את ההשתלטות בכוח של החמאס שדוחקת את האוכלוסיה הזו לפינה ואז עוד תוסיפו את הכניסה שלנו לתוך עזה, את ההפצצות, את המוות המיותר של אזרחים ומה קיבלתם? הרי אנחנו רק מדרדרים את המצב יותר וביודעין. אבל כדי לקבל את הלגיטימציה יוצרים "הסלמה". כל מי שנותן היום גיבוי להסלמה הזו במקום לסרב לה גוזר עלינו עוד שנים של אלימות. מה יש לפלסטינים כרגע להפסיד? התשובה היא כלום, בלאו הכי אנחנו מחסלים אותם ולא נותנים אפילו תקווה לשלום. כשאתה מציע כלום, אתה מדכא, כשאתה מדכא אתה מקבל אלימות חזרה.
הרבה דברים מטרידים אותי, הדבר הראשון עלול להישמע קונספירטיבי למי שמחפש, אבל ביננו הוא הגיון צרוף. כמו ההיגיון הבריא של הילד שצעק המלך עירום, עד שבסוף גם המלך הבין שהוא באמת עירום. רק שאצלנו לילד הזה קוראים בשם הגנרי "בוגד" וסוגרים עניין. מצחיק רגע אם חושבים על זה כי הילד צועק שהמלך בלי בגד ועל הילד צועקים בוגד - לשתי המילים אותו שורש. הלאה. שימו לב כמה פרשיות שחיתות צצו לאחרונה ואף אחת אינה באמת מטופלת על ידי התקשורת שרובה התגייסה למען המבצע והמולדת. ריהוט הגן של משפחת נתניהו, פואד, שטרית, אלון חסן וכו', אבל הפרשה הגדולה מכולן היא פרשת החטיפה. פרשת שקר גסה ונוראית - 18 ימים החזיקה אותנו הממשלה תחת מעטה של שקר, יישמה תוכניות מגירה צבאיות נרחבות בגדה שנעשו בחסות החיפוש אחר החטופים, מאות מעצרים, הרג מיותר ובעצם הכל היה תחת ההנחה שהחטופים כבר נרצחו רק שלא סיפרו את זה לנו. הרי היתה צריכה לקום כאן מחאה אדירה על התנהלות הממשלה ואחיזת העיניים ודרך קבלת ההחלטות אבל "תראו ציפור" עבד כאן שוב ומיד קיבלנו את "צוק איתן". לא היתה שום הסלמה בירי טילים ותראו אותנו, ישר קונים את "ההסלמה" הזו.
חודשים חוטף הדרום טילים, כלום לא השתנה, הדרום לא בראש סדר העדיפויות של הממשלה הזו ואף פעם לא היה. מה כן השתנה הפעם? למה העיתוי? הממשלה שלנו חששה להיות תחת אש תקשורתית והיא מצאה את המקום שסביבו יש קונצנזוס והנה שוב כל עם ישראל מאוחד, כי אין כמו מבצע צבאי לכנס את כולנו מסביב לדגל. תסלחו לי ששוב אני חובשת את כובע עוכרת ישראל, אבל שוב לא אני הכתובת, כי לכל אלה יש רק כתובת אחת ממשלת ישראל. ממשלת ישראל רוצה אותנו ככה מאוחדים נגד האויב והיא אינה מהססת ולו לרגע לסובב את דעת הקהל לנוחותה. אין אף אדם בישראל שרוצה להמשיך את ירי הטילים על ישראל, יש רק אנשים שטוענים שבסיפור הזה כבר היינו והוא לא פותר דבר ושאם באמת פעורה תהום ביננו זה צריך להיות מוכח במעשים - לא לתקוף את עזה, זה לא פותר דבר, זה פוגע באזרחים ומחזק את החמאס.
במידה רבה היינו צריכים להבין שיש אויב מבית שמשחק בנו כרצונו ומעוות את המציאות כדי לשמור על עליונותו. הרי על איזו תהום מוסרית הפעורה ביננו לבינם מדבר נתניהו? הוא אומר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע כי אנחנו רואים את המראות הקשים מעזה ויודעים עד כמה זה לא בסדר, אבל שימו לב לטוויסט - האוכלוסיה "חוטפת" בגלל החמאס, זה לא אנחנו, זה הם. לא צריך לומר יותר, כל הורה יודע שזה טיעון דבילי שיכול להשתיק ילדים, רק שזה לא נכון, זו רק דמגוגיה. דמוגוגיה שמאז ומתמיד עבדה - "אנחנו" הטובים ו"הם" הרעים האמורפים. אנחנו בכלל לא רוצים אלימות, רק בגלל האלימות שלהם אין לנו ברירה אלא לנהוג באלימות. איזה משפט מצטדק ומשולל הגיון זה? לכל אדם בר דעת, עוד יותר להורה המשוואה הזו צריכה לצרום. אלימות רק מביאה עוד אלימות אלא אם כן אתה עוצר את זה בצורה לא אלימה.
עזבו רגע את המבצע הנוכחי - האוכלוסיה בעזה חיה בתת-תנאים קודם כל בגללנו - הסגר שיש הלכה למעשה על עזה בשבע השנים האחרונות (רוצה לומר מ- 2007) הוא עוד לפני התפיסה בכוח של החמאס את השלטון בעזה - אנחנו לא מאפשרים כניסה של מזון, מוצרי טקסטיל ואפילו נייר, אבל זה בסדר כי אם נכניס נייר הם עוד ירכיבו מטוסים. נוח לנו לא לא לראות את ההידרדרות בעזה שהיא קודם כל תוצר של מדיניות ישראלית. תוסיפו את ההשתלטות בכוח של החמאס שדוחקת את האוכלוסיה הזו לפינה ואז עוד תוסיפו את הכניסה שלנו לתוך עזה, את ההפצצות, את המוות המיותר של אזרחים ומה קיבלתם? הרי אנחנו רק מדרדרים את המצב יותר וביודעין. אבל כדי לקבל את הלגיטימציה יוצרים "הסלמה". כל מי שנותן היום גיבוי להסלמה הזו במקום לסרב לה גוזר עלינו עוד שנים של אלימות. מה יש לפלסטינים כרגע להפסיד? התשובה היא כלום, בלאו הכי אנחנו מחסלים אותם ולא נותנים אפילו תקווה לשלום. כשאתה מציע כלום, אתה מדכא, כשאתה מדכא אתה מקבל אלימות חזרה.
וזה מביא אותי לכל מה שמלחיץ אותי כרגע בחברה הישראלית. איבדנו את כוח השיפוט, איבדנו את הספקנות. אני לא סוציולוגית, אני לא יכולה להוכיח את הטענה הזו באופן אמפירי. אני יכולה לשער שהיות והמצב הכלכלי שלנו בכי רע והממשלה המנותקת שלנו מסבירה לנו כמה טוב, אנחנו מחפשים איזה שעיר לעזאזל להפיל עליו את כל הבעיות, קל למצוא אותו בהיסטוריה של המדינה ובמיוחד לאור המציאות המסיתה שהממשלה הזו מתווה - הערבים בכללי והפלסטינים בפרט. אין כסף? זה בגלל הביטחון. אין ביטחון? זה בגלל הפלסטינים. סוף סיפור. אנחנו לא החברה הראשונה ובטח לא האחרונה שנופלת לפח הזה. מסתבר שהלקח ההיסטורי לא עובד אצלנו טוב.
אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפור מרגיע, על לידתה המופלאה של המדינה שלנו, שאנחנו מוקפים אויבים ורק אנחנו כֵּף התקווה הטובה של הדמוקרטיה באזור. זה אף פעם לא היה מדויק, אבל זה היה קרוב יותר פעם. התבשמנו מהסיפור שלנו, מכמה אנחנו נבחרים, נאורים, מתוקנים וטובים יותר מכל מה שמקיף אותנו. הבעיה היא שאז הפסקנו לשים לב עד כמה סטינו מהדרך. מתוך 66 שנים של עצמאות, כבר 47 שנה הסיפור עבר טוויסט, הפכנו מהצודקים לכובשים. כולם רואים את זה רק לא אנחנו. גאים מחד בהיותינו מעצמה אזורית ולא שמים לב שהמעצמה הזו קורסת לתוך עצמה משל היתה סופר נובה. מספרים על דמוקרטיה ובינתיים מכשירים חוקים הפוגעים בדמוקרטיה, מספרים על מצב כלכלי מעודד בעוד האזרחי קורסים תחת הנטל, מספרים כמה הדרום והגליל חשובים אך משקיעים בהתנחלויות, מספרים על השואה ולקחיה בפני העולם ושוכחים בתוכנו את הלקחים משאירים רק את ההתקרבנות ושונאים את כל מי שאחר, מדברים על יהודית ודמוקרטית ובעיקר מקדמים את היהודית. עצוב לי לראות את המדינה שלי הולכת ומתרחקת מכל מה שצודק תוך הצטדקות קנאית חסרת ספקות. כי רק הספקות הם אלה שבונים את האדם, רק הבחינה העצמית המתמדת וזה גם מה שמדינה/חברה צריכה לעשות. לצערי רובנו הפסקנו. אנחנו בוחנים את עצמנו בהתאם למראה שאנחנו מציבים לאויבנו ולא בהתאם למראה שאנחנו צריכים להציב מול עצמנו. תקראו לי תמימה, אבל מושגים של צדק, זכויות ושוויון הם מה שאנחנו צריכים לרדוף קודם כל בתוכינו פנימה, מזה מגיע הכוח ולא מפשעי מלחמה נגד אוכלוסיה מדוכאת ונכבשת.
ברגעים כאלה אני חוזרת לספרון "מכתבים לידיד גרמני" של אלבר קאמי, שנתנה לי מורתי לחיים, שולמית אלוני, שהיום אני מתגעגעת לקולה עוד יותר מתמיד. בעוד שגוברים הקולות שקוראים לי הזויה ובוגדת, בעוד רבים האנשים המנסים להשתיק אותי או להוכיח לי עד כמה אני לא צודקת או שמסבירים לי שאין לי מקום כאן, אני חוזרת אל הספרון הזה כדי להזכיר לעעצמי שאני לא טועה, שההיסטוריה הוכיחה את הדרך שלי חזור ושנה ושזו הסיבה העיקרית שאני נשארת כאן גם אם היה קל יותר ללכת. "אנו ראינו את מולדתנו ... במרכזם של ערכים נעלים כמו הידידות, האדם, האושר וכמיהתנו לצדק.לפיכך נאלצנו להחמיר איתה. ... קורבנותיכם הם קרבנות-שווא, משום שסדר העדיפויות שלכם שגוי ומשום שערכיכם אינם עומדים במקום הראוי להם. ... לא שילמתם את המחיר שהתבונה תובעת ולא פרעתם את המס הכבד המגיע לצלילות הדעת. ממעמקי התבוסה יכול אני לומר לך, כי זה הדבר הגורם לאבדנכם... אתם נלחמים כיום באמצעות המשאבים היחידים של כעס עיור, קשובים יותר לקולות כלי נשק ולרעמי נפץ מאשר להגיון המחשבה, נחושים בדעתכם לזרות תוהו ובוהו בכול ללכת בעקבות רעיונכם המקובע. ואילו אנו, אנחנו יצאנו מנקודת המוצא של ההגיון ושל ההיסוסים הנלווים אליו" (מכתב שני).
ההיסטוריה מלמדת שגם בשעות הקשות ביותר ההומאניות היא זו שמנצחת, אני נשארת פה כי אני יודעת שגם בישראל ההומאניות תנצח. אין לנו ברירה אחרת, אם נוותר על ההומאניות החיים פה יהפכו מיותרים מעצמם. המאבק האמיתי שלנו פה הוא קודם כל בתוך עצמנו ועד שלא נשכיל להבין את זה נמשיך לצאת למבצעים. תקראו לי נאיבית, אני מוצאת את זה מחמיא.
אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפור מרגיע, על לידתה המופלאה של המדינה שלנו, שאנחנו מוקפים אויבים ורק אנחנו כֵּף התקווה הטובה של הדמוקרטיה באזור. זה אף פעם לא היה מדויק, אבל זה היה קרוב יותר פעם. התבשמנו מהסיפור שלנו, מכמה אנחנו נבחרים, נאורים, מתוקנים וטובים יותר מכל מה שמקיף אותנו. הבעיה היא שאז הפסקנו לשים לב עד כמה סטינו מהדרך. מתוך 66 שנים של עצמאות, כבר 47 שנה הסיפור עבר טוויסט, הפכנו מהצודקים לכובשים. כולם רואים את זה רק לא אנחנו. גאים מחד בהיותינו מעצמה אזורית ולא שמים לב שהמעצמה הזו קורסת לתוך עצמה משל היתה סופר נובה. מספרים על דמוקרטיה ובינתיים מכשירים חוקים הפוגעים בדמוקרטיה, מספרים על מצב כלכלי מעודד בעוד האזרחי קורסים תחת הנטל, מספרים כמה הדרום והגליל חשובים אך משקיעים בהתנחלויות, מספרים על השואה ולקחיה בפני העולם ושוכחים בתוכנו את הלקחים משאירים רק את ההתקרבנות ושונאים את כל מי שאחר, מדברים על יהודית ודמוקרטית ובעיקר מקדמים את היהודית. עצוב לי לראות את המדינה שלי הולכת ומתרחקת מכל מה שצודק תוך הצטדקות קנאית חסרת ספקות. כי רק הספקות הם אלה שבונים את האדם, רק הבחינה העצמית המתמדת וזה גם מה שמדינה/חברה צריכה לעשות. לצערי רובנו הפסקנו. אנחנו בוחנים את עצמנו בהתאם למראה שאנחנו מציבים לאויבנו ולא בהתאם למראה שאנחנו צריכים להציב מול עצמנו. תקראו לי תמימה, אבל מושגים של צדק, זכויות ושוויון הם מה שאנחנו צריכים לרדוף קודם כל בתוכינו פנימה, מזה מגיע הכוח ולא מפשעי מלחמה נגד אוכלוסיה מדוכאת ונכבשת.
ברגעים כאלה אני חוזרת לספרון "מכתבים לידיד גרמני" של אלבר קאמי, שנתנה לי מורתי לחיים, שולמית אלוני, שהיום אני מתגעגעת לקולה עוד יותר מתמיד. בעוד שגוברים הקולות שקוראים לי הזויה ובוגדת, בעוד רבים האנשים המנסים להשתיק אותי או להוכיח לי עד כמה אני לא צודקת או שמסבירים לי שאין לי מקום כאן, אני חוזרת אל הספרון הזה כדי להזכיר לעעצמי שאני לא טועה, שההיסטוריה הוכיחה את הדרך שלי חזור ושנה ושזו הסיבה העיקרית שאני נשארת כאן גם אם היה קל יותר ללכת. "אנו ראינו את מולדתנו ... במרכזם של ערכים נעלים כמו הידידות, האדם, האושר וכמיהתנו לצדק.לפיכך נאלצנו להחמיר איתה. ... קורבנותיכם הם קרבנות-שווא, משום שסדר העדיפויות שלכם שגוי ומשום שערכיכם אינם עומדים במקום הראוי להם. ... לא שילמתם את המחיר שהתבונה תובעת ולא פרעתם את המס הכבד המגיע לצלילות הדעת. ממעמקי התבוסה יכול אני לומר לך, כי זה הדבר הגורם לאבדנכם... אתם נלחמים כיום באמצעות המשאבים היחידים של כעס עיור, קשובים יותר לקולות כלי נשק ולרעמי נפץ מאשר להגיון המחשבה, נחושים בדעתכם לזרות תוהו ובוהו בכול ללכת בעקבות רעיונכם המקובע. ואילו אנו, אנחנו יצאנו מנקודת המוצא של ההגיון ושל ההיסוסים הנלווים אליו" (מכתב שני).
ההיסטוריה מלמדת שגם בשעות הקשות ביותר ההומאניות היא זו שמנצחת, אני נשארת פה כי אני יודעת שגם בישראל ההומאניות תנצח. אין לנו ברירה אחרת, אם נוותר על ההומאניות החיים פה יהפכו מיותרים מעצמם. המאבק האמיתי שלנו פה הוא קודם כל בתוך עצמנו ועד שלא נשכיל להבין את זה נמשיך לצאת למבצעים. תקראו לי נאיבית, אני מוצאת את זה מחמיא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה