לפני כחודש חבר ירדני ואני פתחנו יוזמה בפייסבוק לקידום השלום באזור. הכמיהה לשלום עודנה איתי, כן אני יודעת אני נאיבית במקרה הטוב, יפת נפש לשווי הנפש ובוגדת במקרה הפחות טוב, זה לא משנה. אני חייבת להאמין בשלום כי אחרת אין בי את היכולת לחיות או לגדל את ילדיי כאן. אבל כעת כשהכמיהה הזו נראית כמו חלום מרוחק, אני מזכירה לעצמי שרבים פה באזור ממשיכים להאמין בשלום. זה ממשלות, גנרלים ופרשנים צבאיים שהופכים את דעת הקהל בישראל, שיצרו פה קונצנזוס שלם שאין עם מי לדבר - זה כבר לא רק החמאס, וכן אני מסכימה שיש בעייתיות, בטח כרגע, לדבר עם החמאס ועם זאת עוד נמצא עצמנו מדברים גם איתם. אבל בדעת הקהל הישראלית זה כבר כל עזה, זה כבר כל הפלסטינים, זה כבר הערבים בישראל וגם מקומם של השמאלנים לא נפקד. זה כל כך הולך לנשוך אותנו במקום שבו נהוג לשבת ברגע שיגמרו פה הקרבות, לא שזה לא נושך כבר. מתישהו יגמרו פה הקרבות ונצטרך להסתכל זה בעיניו של זה ולהמשיך לחיות כאן.
חודש ונראה שחיים שלמים עברו מאז, חיים שלמים אינם מאז. הסבירו לי שלמנות את מספר המתים בצד שלנו ובצד שלהם זה אסור כי יש בזה מן ההשוואה, השוואה שמעולם לא עשיתי פשוט כי אני לא מחפשת איזון במניין המתים, אני לא מבינה את המוות המיותר הזה. אם אמנה את ההרוגים משני הצדדים במספר אחד הרה גורל ולא אפריד בין דם לדם, ואני מאמינה שאין הפרדה בין דם לדם, וודאי יגידו לי שגם זה אסור, לערב ישראלים ופלסטינים. אז אני לא אמנה ולא אנקוב במספרים. מחיר הדמים הזה הוא נוראי והממשלה שלנו הכשירה את הלבבות שלנו להסכים לו. כן, אני יודעת הפרשנות שלי היא נוראית ולא פטריוטית כי להיות פטריוט זה להתעטף בדגל ישראל ולשלוח הודעות ווטסאפ על נופלים ולקרוא בקול כמה ישראל צודקת ולא להיות מוכן לשמוע כלום. כהורה, מגיע לעיתים גיל שבו הילד שלך מקשיב לך פחות, אם בכלל, ויודע טוב יותר ממך כמעט הכל. כהורים אנחנו יודעים שעלינו להתאזר בסבלנות כי מתישהו הילד יחזור להקשיב. דומני שישראל עכשיו בשלב הזה, היא לא רוצה לשמוע היא בטוחה בצדקתה ולא משנה כמה תאמר שלכל דבר יש שני צדדים, בישראל 2014 יש רק צד אחד ולא הוא לא מקשיב.
47 שנות כיבוש בעזה ובגדה, 47 שנים של העדר עצמאות ודיכוי. זה לא משנה כרגע אם יש לפלסטינים שורשים היסטוריים שמקובלים עלינו או לא, יש עם פלסטיני יש לו תודעה וצורך במדינה משלו - גם אם נמשיך בדרך האדנות שמסבירה שאין עם פלסטיני ושאנחנו מתייחסים אליהם טוב יותר מכל מדינה אחרת (תירוץ אתנוצנטרי מחריד שאני מתנגדת לו כמובן), זה לא מה שישנה את העובדות בשטח. כל עוד אנחנו נמשיך לשלוט בעם אחר בכוח הזרוע הרי שהתפקיד שלנו בסכסוך הזה שריר וקיים ולא משנה מה הכוונות שלנו. הפלסטינים ימשיכו לשאוף למדינה, ואני יודעת שההקבלה הזו לא מקובלת, אבל בדיוק כמונו, הם לא יוותרו על השאיפה הזו.
קיץ, מלחמות כבר כן קורות בקיץ. אולי הן קורות בקיץ כי יש לנו קיץ רוב השנה. ושוב קיץ ושוב מלחמה עכשיו וכשאני מנסה להביא את עצמי להבין איך הגענו לכאן אני רואה רק ספינים, כאלה שפורטים לנו על כל הנימים, אך הם עדיין ספינים, רק שהמחיר שהם גובים הוא היסטרי. אני חוזרת אחורה. חטיפתם של שלושת הנערים היתה מחרידה (ולצערי גם כללה שקרים חמורים של הממשלה), הלבבות בארץ הוכשרו לנקמה, החטיפה נוצלה עד תום כדי לנטרל את הגדה עד כמה שאפשר תוך פגיעה אמיתית בזכויות אדם והרג מיותר של "בלתי מעורבים". אז הממשלה הפנתה זרקור לעזה כדי שלא יבריחו את החטופים (להזכיר שהממשלה פעלה מתוך הנחה שהחטופים נרצחו, רק לא יידעה את הציבור), מכיון שהציבור הוטעה ביודעין הוא כמתבקש תמך בפעולה. אחרי שנמצאו הגופות, הממשלה שנהנתה מדעת קהל אוהדת החליטה להמשיך ולנצל זאת מחד וגם לייצר אווירה ציבורית כזו שאת הפרשיות שעלו בזמן החטיפה לא תשזוף עין הביקורת.
פתאום הופנה זרקור לעזה. כן היו רקטות שנורו מעזה, יעיד על זה הדרום שהוסיף לספוג אותם בשקט בעוד לממשלה נוח להתעלם ולא לטפל. אגב גם מנהרות היו אבל אתייחס לזה בהמשך. הירי מעזה בחודש שלפני המבצע לא היה נרחב יותר מאשר נניח במרץ, רק שהלבבות בישראל הוכשרו וזה עשה את כל ההבדל. אז התחיל המבצע למניעת הירי. זה לא עבד, החמאס רק הרחיב את הירי. כך קיבל המבצע הקרקעי את הגושפנקא ועכשיו פתאום זה לא הירי אלא המנהרות. כן המנהרות הן באמת סכנת חיים, אבל הן גם לא חדשות. כן המנהרות מהוות איום אסטרטגי, אבל אחת הסיבות לזה היא חוסר ההתמודדות של ישראל עם זה לאורך יותר מעשור - עשור.
אני לא בעלת ידע ביטחוני נרחב, אני כן יודעת שיש כלי בשם טרנצ'ר 1860 שיכול לחתוך את הגבול בין ישראל ועזה ולסגור את נושא המנהרות, הידע שלי לא רחב מספיק כדי להסביר למה לא משתמשים בו. כבר ב- 2006 המנהרות היו בעיה רצינית וידועה שעלתה בציבור אז עכשיו 8 שנים אחרי מזדעזעים? הרי זה מחדל של מערכת הביטחון שהיה צריך להיות מטופל כבר מזמן. הצעות רבות הוצעו, הן לא התקבלו, הסבירו שזו ביורוקרטיה, שזה תקציב - כסף אין וחיי אדם? אני מוצאת את זה שאנן וחסר אחריות. אבל בואו לא נספר לציבור, הביורוקרטיה תנצח והמחיר? חיי חיילים. אני נגד מלחמה אבל מלחמה צריכה שתהיה לה מטרה ולנו יש בנק מטרות מתגלגל. הכי ציני? שעד ספטמבר עוד נשב איתם למשא ומתן. והלגיטימציה? מאות מתים. יכולנו לשבת עוד באפריל למשא ומתן במחיר הרבה יותר נמוך. מלחמת ברירה מול משא ומתן של אין ברירה. ואת זה הציבור צורך.
אין לי ספק שיגיע הרגע שבו נשב למשא ומתן וגם נגיע לרגע בו תהיה מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, זה הפתרון האפשרי היחיד. מטריד אותי המחיר בחיי אדם ומטריד אותי מחיר הדמוקרטיה. זה נראה נאיבי כמובן, אבל דמוקרטיה בהכרח נמדדת דווקא בעיתות משבר. זה לא רק השמירה על מוסדות השלטון שהיא אכן חשובה, זו גם השמירה על השיח ופה הלכנו לאיבוד וזה מפחיד. השמאל הפך להיות בוגד - ממתי לאהוב את המדינה שלך ולבקש להפסיק את ההרג זו בגידה? זה אולי לא בקונצנזוס כרגע, אבל בגידה זו לא. כבר חזרתי ואמרתי את זה בהמון פוסטים לאחרונה. לא אלאה אתכם עוד.
לפטריוטיות גוונים רבים, אבל בישראל כרגע יש רק מיינסטרים אחד והוא מסוכן. חובת הנאמנות מסתבר היא להפגין לאומיות וסולידריות וליישר קווים. לקרוא לפיתרון מדיני זה מסתבר לאהוד את החמאס, אף אחד לא מקשיב לך. להביע צער על ילדים מתים הפך לא ראוי. כן רק החמאס אשם בזה שאנחנו הורגים אוכלוסיה, נשטוף את ידינו בסבון רצח-העם-העצמי שהציע בנט בעוד ספין תקשורתי. זה לא עניין של אשמה, זה עניין של אחריות. זה שצה"ל מנסה לשמור על סטנדרטים של מוסריות זה דבר אחד, זה שהסיטואציה הזו היא בלתי אפשרית זה נכון, לכן מראש לא היינו צריכים להיכנס למלחמה הזו. לאגף את החמאס אפשר רק בדרך אחת - דרך פיתרון מדיני. החמאס מתחזק עם התקיפות שלנו, הוא ייחלש כשהוא יצטרך לקחת אחריות מדינית, לא תהיה לו ברירה אלא לא להקצין. כל דקה שעוברת מקצינה עמדות באזור, ככה זה במלחמה. רק אחריה אפשר לומר שהמחיר לא היה מוצדק ושהיתה דרך אחרת, אבל לדרך הזו אין לובי מספיק חזק כי תעמולה עובדת טוב יותר תחת אש. זה עובד טוב יותר כאן, זה עובד טוב יותר שם. לפלסטיני שמשפחתו נהרגה בהפצצות זה ממש לא משנה אם החמאס הוא האשם, הפצצה היתה ישראלית. האש הזו זורעת רק שנאה, שנאה שהולכת ומתגברת.
גם אם הייתי מסכימה למלחמה - איך היא תסיים את הסכסוך? אם המלחמה היא הדרך, הרי כדי לגמור לחלוטין את החמאס צריך לשטח את עזה. 1.78 מליון עזתים גרים בעזה. מה נעשה איתם? נהרוג את כולם? אם נהרוג את כולם נבצע להלכה ולמעשה רצח עם, כולנו, מימין ומשמאל יודעים שזה בלתי מתקבל על הדעת. קל נורא להיסחף בתוך המלחמה הזו ולראות ב"צדקתה" אך לאן היא תוביל? מה יגרום לה להסתיים? מכיון ששיטוח עזה והקמת קזינו (שלאף או אדלסון דרך אגב?) הוא כנראה בלתי אפשרי, זה מחזיר אותנו שוב לשולחן הדיונים, מה שאומר שאפשר היה לעשות את זה גם בלי מלחמה. זהו הסתיים נאום הבוגדת.
ורק עוד סיפא בשביל הסיפא - תיכננתי בכלל לכתוב על הקאמבק הנפלא של אייל גולן בחסות רני רהב. תנו לו עוד קצת - הכמיהה לזמר מלחמה עוד תביא אותו לשיר בקרב חיילי צה"ל בעזה ואז יושלם הקאמבק - מי יזכור לו את פרשיית הנערות ממנה לא יצא נקי? הוא שר בעזה - הוא ישראלי אמיתי. זה ממש יפה ופטריוטי שהוא קורא לאמנים המתנגדים למלחמה להחזיר דרכונים ותעודות זהות כי הם לא יהודים ולא ישראלים, כי לשכב עם קטינות זו מצווה שלב יהודי מסוגל להכיל, אבל לא התנגדות למלחמה - עד כאן. באותו הקשר גם ההתבטאות משובבת הלב והשפה העברית של הצל על אורלי וינרמן לשנות את שמה לאנאלי ויינרמן כי יוצא לה קקי מהפה זה מקסים. אני אוהבת מאוד את המדינה שלי, אבל אנשים כאלה עושים את האהבה הזו לדרך חתחתים. כך או אחרת מחיר המלחמה גבוה דיו, ובכך עלה גם מחיר המשא ומתן. את המחיר החברתי שאנו משלמים היום ועוד נשלם בעתיד - ובכן, זו בהחלט זוועה שלא ברא השטן. כי אחרי שבסוף יהיה שקט מבחוץ, להביא שקט פנימה יהיה קשה הרבה יותר.
חודש ונראה שחיים שלמים עברו מאז, חיים שלמים אינם מאז. הסבירו לי שלמנות את מספר המתים בצד שלנו ובצד שלהם זה אסור כי יש בזה מן ההשוואה, השוואה שמעולם לא עשיתי פשוט כי אני לא מחפשת איזון במניין המתים, אני לא מבינה את המוות המיותר הזה. אם אמנה את ההרוגים משני הצדדים במספר אחד הרה גורל ולא אפריד בין דם לדם, ואני מאמינה שאין הפרדה בין דם לדם, וודאי יגידו לי שגם זה אסור, לערב ישראלים ופלסטינים. אז אני לא אמנה ולא אנקוב במספרים. מחיר הדמים הזה הוא נוראי והממשלה שלנו הכשירה את הלבבות שלנו להסכים לו. כן, אני יודעת הפרשנות שלי היא נוראית ולא פטריוטית כי להיות פטריוט זה להתעטף בדגל ישראל ולשלוח הודעות ווטסאפ על נופלים ולקרוא בקול כמה ישראל צודקת ולא להיות מוכן לשמוע כלום. כהורה, מגיע לעיתים גיל שבו הילד שלך מקשיב לך פחות, אם בכלל, ויודע טוב יותר ממך כמעט הכל. כהורים אנחנו יודעים שעלינו להתאזר בסבלנות כי מתישהו הילד יחזור להקשיב. דומני שישראל עכשיו בשלב הזה, היא לא רוצה לשמוע היא בטוחה בצדקתה ולא משנה כמה תאמר שלכל דבר יש שני צדדים, בישראל 2014 יש רק צד אחד ולא הוא לא מקשיב.
47 שנות כיבוש בעזה ובגדה, 47 שנים של העדר עצמאות ודיכוי. זה לא משנה כרגע אם יש לפלסטינים שורשים היסטוריים שמקובלים עלינו או לא, יש עם פלסטיני יש לו תודעה וצורך במדינה משלו - גם אם נמשיך בדרך האדנות שמסבירה שאין עם פלסטיני ושאנחנו מתייחסים אליהם טוב יותר מכל מדינה אחרת (תירוץ אתנוצנטרי מחריד שאני מתנגדת לו כמובן), זה לא מה שישנה את העובדות בשטח. כל עוד אנחנו נמשיך לשלוט בעם אחר בכוח הזרוע הרי שהתפקיד שלנו בסכסוך הזה שריר וקיים ולא משנה מה הכוונות שלנו. הפלסטינים ימשיכו לשאוף למדינה, ואני יודעת שההקבלה הזו לא מקובלת, אבל בדיוק כמונו, הם לא יוותרו על השאיפה הזו.
קיץ, מלחמות כבר כן קורות בקיץ. אולי הן קורות בקיץ כי יש לנו קיץ רוב השנה. ושוב קיץ ושוב מלחמה עכשיו וכשאני מנסה להביא את עצמי להבין איך הגענו לכאן אני רואה רק ספינים, כאלה שפורטים לנו על כל הנימים, אך הם עדיין ספינים, רק שהמחיר שהם גובים הוא היסטרי. אני חוזרת אחורה. חטיפתם של שלושת הנערים היתה מחרידה (ולצערי גם כללה שקרים חמורים של הממשלה), הלבבות בארץ הוכשרו לנקמה, החטיפה נוצלה עד תום כדי לנטרל את הגדה עד כמה שאפשר תוך פגיעה אמיתית בזכויות אדם והרג מיותר של "בלתי מעורבים". אז הממשלה הפנתה זרקור לעזה כדי שלא יבריחו את החטופים (להזכיר שהממשלה פעלה מתוך הנחה שהחטופים נרצחו, רק לא יידעה את הציבור), מכיון שהציבור הוטעה ביודעין הוא כמתבקש תמך בפעולה. אחרי שנמצאו הגופות, הממשלה שנהנתה מדעת קהל אוהדת החליטה להמשיך ולנצל זאת מחד וגם לייצר אווירה ציבורית כזו שאת הפרשיות שעלו בזמן החטיפה לא תשזוף עין הביקורת.
פתאום הופנה זרקור לעזה. כן היו רקטות שנורו מעזה, יעיד על זה הדרום שהוסיף לספוג אותם בשקט בעוד לממשלה נוח להתעלם ולא לטפל. אגב גם מנהרות היו אבל אתייחס לזה בהמשך. הירי מעזה בחודש שלפני המבצע לא היה נרחב יותר מאשר נניח במרץ, רק שהלבבות בישראל הוכשרו וזה עשה את כל ההבדל. אז התחיל המבצע למניעת הירי. זה לא עבד, החמאס רק הרחיב את הירי. כך קיבל המבצע הקרקעי את הגושפנקא ועכשיו פתאום זה לא הירי אלא המנהרות. כן המנהרות הן באמת סכנת חיים, אבל הן גם לא חדשות. כן המנהרות מהוות איום אסטרטגי, אבל אחת הסיבות לזה היא חוסר ההתמודדות של ישראל עם זה לאורך יותר מעשור - עשור.
אני לא בעלת ידע ביטחוני נרחב, אני כן יודעת שיש כלי בשם טרנצ'ר 1860 שיכול לחתוך את הגבול בין ישראל ועזה ולסגור את נושא המנהרות, הידע שלי לא רחב מספיק כדי להסביר למה לא משתמשים בו. כבר ב- 2006 המנהרות היו בעיה רצינית וידועה שעלתה בציבור אז עכשיו 8 שנים אחרי מזדעזעים? הרי זה מחדל של מערכת הביטחון שהיה צריך להיות מטופל כבר מזמן. הצעות רבות הוצעו, הן לא התקבלו, הסבירו שזו ביורוקרטיה, שזה תקציב - כסף אין וחיי אדם? אני מוצאת את זה שאנן וחסר אחריות. אבל בואו לא נספר לציבור, הביורוקרטיה תנצח והמחיר? חיי חיילים. אני נגד מלחמה אבל מלחמה צריכה שתהיה לה מטרה ולנו יש בנק מטרות מתגלגל. הכי ציני? שעד ספטמבר עוד נשב איתם למשא ומתן. והלגיטימציה? מאות מתים. יכולנו לשבת עוד באפריל למשא ומתן במחיר הרבה יותר נמוך. מלחמת ברירה מול משא ומתן של אין ברירה. ואת זה הציבור צורך.
אין לי ספק שיגיע הרגע שבו נשב למשא ומתן וגם נגיע לרגע בו תהיה מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, זה הפתרון האפשרי היחיד. מטריד אותי המחיר בחיי אדם ומטריד אותי מחיר הדמוקרטיה. זה נראה נאיבי כמובן, אבל דמוקרטיה בהכרח נמדדת דווקא בעיתות משבר. זה לא רק השמירה על מוסדות השלטון שהיא אכן חשובה, זו גם השמירה על השיח ופה הלכנו לאיבוד וזה מפחיד. השמאל הפך להיות בוגד - ממתי לאהוב את המדינה שלך ולבקש להפסיק את ההרג זו בגידה? זה אולי לא בקונצנזוס כרגע, אבל בגידה זו לא. כבר חזרתי ואמרתי את זה בהמון פוסטים לאחרונה. לא אלאה אתכם עוד.
לפטריוטיות גוונים רבים, אבל בישראל כרגע יש רק מיינסטרים אחד והוא מסוכן. חובת הנאמנות מסתבר היא להפגין לאומיות וסולידריות וליישר קווים. לקרוא לפיתרון מדיני זה מסתבר לאהוד את החמאס, אף אחד לא מקשיב לך. להביע צער על ילדים מתים הפך לא ראוי. כן רק החמאס אשם בזה שאנחנו הורגים אוכלוסיה, נשטוף את ידינו בסבון רצח-העם-העצמי שהציע בנט בעוד ספין תקשורתי. זה לא עניין של אשמה, זה עניין של אחריות. זה שצה"ל מנסה לשמור על סטנדרטים של מוסריות זה דבר אחד, זה שהסיטואציה הזו היא בלתי אפשרית זה נכון, לכן מראש לא היינו צריכים להיכנס למלחמה הזו. לאגף את החמאס אפשר רק בדרך אחת - דרך פיתרון מדיני. החמאס מתחזק עם התקיפות שלנו, הוא ייחלש כשהוא יצטרך לקחת אחריות מדינית, לא תהיה לו ברירה אלא לא להקצין. כל דקה שעוברת מקצינה עמדות באזור, ככה זה במלחמה. רק אחריה אפשר לומר שהמחיר לא היה מוצדק ושהיתה דרך אחרת, אבל לדרך הזו אין לובי מספיק חזק כי תעמולה עובדת טוב יותר תחת אש. זה עובד טוב יותר כאן, זה עובד טוב יותר שם. לפלסטיני שמשפחתו נהרגה בהפצצות זה ממש לא משנה אם החמאס הוא האשם, הפצצה היתה ישראלית. האש הזו זורעת רק שנאה, שנאה שהולכת ומתגברת.
גם אם הייתי מסכימה למלחמה - איך היא תסיים את הסכסוך? אם המלחמה היא הדרך, הרי כדי לגמור לחלוטין את החמאס צריך לשטח את עזה. 1.78 מליון עזתים גרים בעזה. מה נעשה איתם? נהרוג את כולם? אם נהרוג את כולם נבצע להלכה ולמעשה רצח עם, כולנו, מימין ומשמאל יודעים שזה בלתי מתקבל על הדעת. קל נורא להיסחף בתוך המלחמה הזו ולראות ב"צדקתה" אך לאן היא תוביל? מה יגרום לה להסתיים? מכיון ששיטוח עזה והקמת קזינו (שלאף או אדלסון דרך אגב?) הוא כנראה בלתי אפשרי, זה מחזיר אותנו שוב לשולחן הדיונים, מה שאומר שאפשר היה לעשות את זה גם בלי מלחמה. זהו הסתיים נאום הבוגדת.
ורק עוד סיפא בשביל הסיפא - תיכננתי בכלל לכתוב על הקאמבק הנפלא של אייל גולן בחסות רני רהב. תנו לו עוד קצת - הכמיהה לזמר מלחמה עוד תביא אותו לשיר בקרב חיילי צה"ל בעזה ואז יושלם הקאמבק - מי יזכור לו את פרשיית הנערות ממנה לא יצא נקי? הוא שר בעזה - הוא ישראלי אמיתי. זה ממש יפה ופטריוטי שהוא קורא לאמנים המתנגדים למלחמה להחזיר דרכונים ותעודות זהות כי הם לא יהודים ולא ישראלים, כי לשכב עם קטינות זו מצווה שלב יהודי מסוגל להכיל, אבל לא התנגדות למלחמה - עד כאן. באותו הקשר גם ההתבטאות משובבת הלב והשפה העברית של הצל על אורלי וינרמן לשנות את שמה לאנאלי ויינרמן כי יוצא לה קקי מהפה זה מקסים. אני אוהבת מאוד את המדינה שלי, אבל אנשים כאלה עושים את האהבה הזו לדרך חתחתים. כך או אחרת מחיר המלחמה גבוה דיו, ובכך עלה גם מחיר המשא ומתן. את המחיר החברתי שאנו משלמים היום ועוד נשלם בעתיד - ובכן, זו בהחלט זוועה שלא ברא השטן. כי אחרי שבסוף יהיה שקט מבחוץ, להביא שקט פנימה יהיה קשה הרבה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה