מעט לפני שבנהזוג יצא לשדה התעופה היתה הפעם הראשונה שנכנסנו לממ"ד, ברגוע, בחיוך ובלי להילחץ. זו היתה הפעם הראשונה שהילדים שמעו אזעקה אמיתית. הדבר היחיד שהיה מפחיד בסיטואציה מבחינתם היו טריקות חלונות הברזל של הממ"ד מהדירה שמעל והם כמובן נרגעו ברגע שהסברנו. לא הרבה אחרי שיצאנו מהממ"ד, הגיעה העת לשלח את האדמירל, הוא בנהזוג - נוהל שפיתחנו בימים נסע תכופות והשאיר את הספינה האם בידי הקפטן, הלא היא אני. כנצר למורשת יקים מפוארת, אני לא מהטיפוסים החוששים וגם לא ממש מאלה שיראו סדקים של קושי, בכלל את הסיסמא bring it on גנבה nike מאיתנו. לילה ראשון בלי האדמירל, עבר בשקט ובנחת. למחרת קמנו לבוקר של חופש, בלי שום מחוייבויות לבד מההכנות ליום ההולדת של הבכור (אה, הא, חשבתם שאומר הקצין הראשון) ונכון שהן רבות אך אלה הכנות מענגות שדורשות פוסט משל עצמן.
היום עבר בעצלתיים וללא שום אזעקות מיותרות, מדי פעם הדים של התפוצצויות רחוקות, כאלה שהילדים לא שועים אליהם ואילו את לומדת להעלים עין ולא לחשוב. מדי פעם הבכור בעיקר שואל איזו שאלה, מוטרד קצת מחוויית האזעקה ומעובדת המבצע הצבאי ובעיקר מהאלימות של שני הצדדים, לא מצליח להבין איך יורים טילים על אזרחים. מנסה להסביר אבל זה לא פשוט והילד לא מבין איך מבוגרים לא רואים כמה קל לחיות בשלום. לו רק יכולתי לראות הדברים כמוהו - כמה יופי ותמימות שזורים בו. כך או אחרת, היום עבר רגוע וזה מעניק איזו שלווה שמנותקת מעט מהמציאות. לא לראות חדשות, לא לקרוא באתרים או בעיתונים, לא לשמוע רדיו וכשהמזגן דולק והכל סגור גם כמעט לא להבחין בהדי ההדים שמדי פעם עולים וביננו נעים יותר להתמכר לקולם של הילדים. קל יותר להתעסק בבינגו, בחוזקה של הפיניאטה מאשר במלחמה.
אחר הצהריים בא המשבר, לא, לא מה שאתם חושבים לא ממ"ד ופרבולה של טילים - גילינו ששכחנו בחנות את כל הבריסטולים. לא היתה ברירה אלא לשנס את מותנינו ולצאת, אך אויה - נרשמה התקוממות לא צפויה - הילדים לא רוצים לצאת. זה סיבוב של רבע שעה ומי בכלל חושב על מלחמה? הבכור בדיוק שם פעמיו לחבר והמרכזית הציעה להישאר עם קטינא. לפני שיצאתי עוד הבהבה במוחי המחשבה והזכרתי שעלולה להיות אזעקה. "אין דבר, נלך לממ"ד הכל בסדר ותכף תחזרי". חישוב מהיר של סיכונים הביא אותי למחשבה המוטעית שאני יכולה, אבל על פזיזות משלמים ואני לא מדברת רק על עלות של צבע לשיער כי נוספו לי שערות לבנות, לא שיש להן עוד חלקות רבות להתרבות בהן.
יצאתי לדרכי, די נטולת חשש. בדרך התקשרה אמא שלי ולמען האמת סף החרדה שלי עלה והתחלתי להלקות את עצמי קלות על הטימטום בלהשאיר את הילדים בבית. סיימתי את עניין הבריסטולים די מהר. אבל בדרך התחילה האזעקה. בעוד אני נוהגת על אוטומט, הידיים הרועדות מחייגות הביתה, והלב מנסה להשקיט את פעימותיו והגרון מנסה ליצב את מיתרי הקול ובתוך כל זה המצפון מייסר אותי על טמטומי ופזיזותי ותודו שזה אחושילינג מולטיטסקינג, גם כשמדובר בנשים. המחשבות שעברו לי בראש היו מספקות חומר טוב לאולימפיאדת האמהות הפולניות ושום ארבעה קירות וחושך לא היו יכולים להן. מה חשבתי לעצמי? הרי תמיד שהאמא יוצאת מהבית משהו קורה, לא? הרי אפילו האחים גרים כתבו על זה את האגדה על הגדיים והזאב, אז לכאן הדרדרתי להיות אמא עיזה פזיזה. המרכזית עונה תוך שניה, אבל זה מרגיש כמו נצח. קולה קול פעמונים, מחוייך ובטוח: "הכל בסדר אמא, אנחנו כבר בממ"ד, כמו שאמרת לי בכלל אין בעיה". באופן עקרוני הייתי אמורה לחוש הקלה כולל דמעות שנושרות ומקלות על הגוש בגרון, אולי גם גאווה על הילדה העצמאית והמופלאה הזו, אבל מה שהרגשתי בעיקר היה יסוריי מצפון על הטמטום, על מעידתי חסרת התקנה לתחושת ה"יהיה בסדר" ועל העובדה שבעצם אנחנו במלחמה והגיע הזמן לזכור את זה.
המרכזית כדרכה סיימה את השיחה במהירות, אמרתי שאני כבר עוד שתי דקות בבית ויאללה בי. ואז הבכור צלצל. "כן, הוא בסדר, הוא אצל החבר, הוא רק רצה לבדוק שכולנו בסדר, היה קצת מודאג ויחזור אחר כך. בי". וולאק, ילד בן 11 יותר אחראי ממני. 2:0 לילדים במארס תורכי לאמא, פריוויו למשחק של גרמניה נגד ברזיל (גרמניה, ברור שגרמניה, כבר סיכמנו).
החנתי את האוטו ואספתי את עצמי, נשימות עמוקות וחיוך. אלה מדי ההסוואה שלי. מדי ההסוואה של אמא שסופסוף הבינה שהיא מגדלת את ילדיה בכל זאת בתוך מלחמה. אז לא אני לא מתכננת גיחות לבד, גם לא לרבע שעה בלי הילדים. לא באים, לא יוצאים. סוף פסוק. האזעקה הבאה הגיעה אחרי שסיימנו לצחצח שיניים. הילדים כבר קצת יותר מפוחדים, קצת פחות בטוחים עם מה שקורה ואין לי דרך להבטיח להם שהכל יהיה בסדר, רק להבטיח להם שאני שומרת. שכל עוד אנחנו יחד ויש לנו ממ"ד הכל בעצם בסדר. אבל שום דבר לא בסדר. לא מגדלים ילדים ממבצע למבצע, לא מגדלים ילדים על סוללות טילים. מגדלים ילדים מתוך רצון שיהיה להם טוב יותר ולא במדינה שעוברת ממבצע לכוננות למבצע. אני לא רוצה לשתוק ולא יכולה לשתוק. כבר הבנתי בעיני רבים אני בוגדת. אבל את הילדים שלי, תנו לגדל בשקט.
הלילה עבר בשקט. בבוקר עוד לפני שקטינא הקיץ כבר היתה עוד אזעקה. אבל האזעקה האמיתית היא לכולנו ולא מחולקת לאיזורים. עכשיו נכנסים לממ"ד אבל צריך לעשות הכל כדי שיהיה פה אחרת. ויתרנו על קיצבאות ילדים, ויתרנו על ביטחון כלכלי, על השאיפה לשלום אני כאמא לא מרשה לעצמי לוותר. לא נאיבית, לא מגינה על מחבלים, לא חושבת שהכל בסדר, רק יודעת שכהורה אני אומרת לילדים שלי לדעת לוותר דווקא מעמדה של כוח - מה שאני מצפה מילד בן 11, ילדה בת 8 וילד בן 4.5 אני יכולה לצפות גם מראש ממשלה. לא?
היום עבר בעצלתיים וללא שום אזעקות מיותרות, מדי פעם הדים של התפוצצויות רחוקות, כאלה שהילדים לא שועים אליהם ואילו את לומדת להעלים עין ולא לחשוב. מדי פעם הבכור בעיקר שואל איזו שאלה, מוטרד קצת מחוויית האזעקה ומעובדת המבצע הצבאי ובעיקר מהאלימות של שני הצדדים, לא מצליח להבין איך יורים טילים על אזרחים. מנסה להסביר אבל זה לא פשוט והילד לא מבין איך מבוגרים לא רואים כמה קל לחיות בשלום. לו רק יכולתי לראות הדברים כמוהו - כמה יופי ותמימות שזורים בו. כך או אחרת, היום עבר רגוע וזה מעניק איזו שלווה שמנותקת מעט מהמציאות. לא לראות חדשות, לא לקרוא באתרים או בעיתונים, לא לשמוע רדיו וכשהמזגן דולק והכל סגור גם כמעט לא להבחין בהדי ההדים שמדי פעם עולים וביננו נעים יותר להתמכר לקולם של הילדים. קל יותר להתעסק בבינגו, בחוזקה של הפיניאטה מאשר במלחמה.
אחר הצהריים בא המשבר, לא, לא מה שאתם חושבים לא ממ"ד ופרבולה של טילים - גילינו ששכחנו בחנות את כל הבריסטולים. לא היתה ברירה אלא לשנס את מותנינו ולצאת, אך אויה - נרשמה התקוממות לא צפויה - הילדים לא רוצים לצאת. זה סיבוב של רבע שעה ומי בכלל חושב על מלחמה? הבכור בדיוק שם פעמיו לחבר והמרכזית הציעה להישאר עם קטינא. לפני שיצאתי עוד הבהבה במוחי המחשבה והזכרתי שעלולה להיות אזעקה. "אין דבר, נלך לממ"ד הכל בסדר ותכף תחזרי". חישוב מהיר של סיכונים הביא אותי למחשבה המוטעית שאני יכולה, אבל על פזיזות משלמים ואני לא מדברת רק על עלות של צבע לשיער כי נוספו לי שערות לבנות, לא שיש להן עוד חלקות רבות להתרבות בהן.
יצאתי לדרכי, די נטולת חשש. בדרך התקשרה אמא שלי ולמען האמת סף החרדה שלי עלה והתחלתי להלקות את עצמי קלות על הטימטום בלהשאיר את הילדים בבית. סיימתי את עניין הבריסטולים די מהר. אבל בדרך התחילה האזעקה. בעוד אני נוהגת על אוטומט, הידיים הרועדות מחייגות הביתה, והלב מנסה להשקיט את פעימותיו והגרון מנסה ליצב את מיתרי הקול ובתוך כל זה המצפון מייסר אותי על טמטומי ופזיזותי ותודו שזה אחושילינג מולטיטסקינג, גם כשמדובר בנשים. המחשבות שעברו לי בראש היו מספקות חומר טוב לאולימפיאדת האמהות הפולניות ושום ארבעה קירות וחושך לא היו יכולים להן. מה חשבתי לעצמי? הרי תמיד שהאמא יוצאת מהבית משהו קורה, לא? הרי אפילו האחים גרים כתבו על זה את האגדה על הגדיים והזאב, אז לכאן הדרדרתי להיות אמא עיזה פזיזה. המרכזית עונה תוך שניה, אבל זה מרגיש כמו נצח. קולה קול פעמונים, מחוייך ובטוח: "הכל בסדר אמא, אנחנו כבר בממ"ד, כמו שאמרת לי בכלל אין בעיה". באופן עקרוני הייתי אמורה לחוש הקלה כולל דמעות שנושרות ומקלות על הגוש בגרון, אולי גם גאווה על הילדה העצמאית והמופלאה הזו, אבל מה שהרגשתי בעיקר היה יסוריי מצפון על הטמטום, על מעידתי חסרת התקנה לתחושת ה"יהיה בסדר" ועל העובדה שבעצם אנחנו במלחמה והגיע הזמן לזכור את זה.
המרכזית כדרכה סיימה את השיחה במהירות, אמרתי שאני כבר עוד שתי דקות בבית ויאללה בי. ואז הבכור צלצל. "כן, הוא בסדר, הוא אצל החבר, הוא רק רצה לבדוק שכולנו בסדר, היה קצת מודאג ויחזור אחר כך. בי". וולאק, ילד בן 11 יותר אחראי ממני. 2:0 לילדים במארס תורכי לאמא, פריוויו למשחק של גרמניה נגד ברזיל (גרמניה, ברור שגרמניה, כבר סיכמנו).
החנתי את האוטו ואספתי את עצמי, נשימות עמוקות וחיוך. אלה מדי ההסוואה שלי. מדי ההסוואה של אמא שסופסוף הבינה שהיא מגדלת את ילדיה בכל זאת בתוך מלחמה. אז לא אני לא מתכננת גיחות לבד, גם לא לרבע שעה בלי הילדים. לא באים, לא יוצאים. סוף פסוק. האזעקה הבאה הגיעה אחרי שסיימנו לצחצח שיניים. הילדים כבר קצת יותר מפוחדים, קצת פחות בטוחים עם מה שקורה ואין לי דרך להבטיח להם שהכל יהיה בסדר, רק להבטיח להם שאני שומרת. שכל עוד אנחנו יחד ויש לנו ממ"ד הכל בעצם בסדר. אבל שום דבר לא בסדר. לא מגדלים ילדים ממבצע למבצע, לא מגדלים ילדים על סוללות טילים. מגדלים ילדים מתוך רצון שיהיה להם טוב יותר ולא במדינה שעוברת ממבצע לכוננות למבצע. אני לא רוצה לשתוק ולא יכולה לשתוק. כבר הבנתי בעיני רבים אני בוגדת. אבל את הילדים שלי, תנו לגדל בשקט.
הלילה עבר בשקט. בבוקר עוד לפני שקטינא הקיץ כבר היתה עוד אזעקה. אבל האזעקה האמיתית היא לכולנו ולא מחולקת לאיזורים. עכשיו נכנסים לממ"ד אבל צריך לעשות הכל כדי שיהיה פה אחרת. ויתרנו על קיצבאות ילדים, ויתרנו על ביטחון כלכלי, על השאיפה לשלום אני כאמא לא מרשה לעצמי לוותר. לא נאיבית, לא מגינה על מחבלים, לא חושבת שהכל בסדר, רק יודעת שכהורה אני אומרת לילדים שלי לדעת לוותר דווקא מעמדה של כוח - מה שאני מצפה מילד בן 11, ילדה בת 8 וילד בן 4.5 אני יכולה לצפות גם מראש ממשלה. לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה