מוצאי שבת. הילדים חזרו ממסיבת יומולדת בבריכה, מאושרים. אם לשפוט על פי מצב הבועה הכל טוב. הנה אני מכינה מנת גלידה לכל ילד, בנהזוג עובד, אני שוב קצת כותבת, תכף נכין דברים למסיבה שתהיה אצלנו בשבת הבאה. בחוץ יוקד אובייקטיבית וללא שום כוונה סמויה, מהפארק עולה רעש של מסיבת יומולדת. עיר פרברים ישראלית מצויה. אבל כמו בכל סרט אימה טוב אלה הם פני הדברים במיקרו וזה שהמיקרו הוא טוב, לא אומר שהמקרו לא מאיים לפרוץ פנימה.
נכנסת לרשת ותחושה קשה של ייאוש מפעמת, זה כבר לא משנה מי התחיל בשריפה כל עוד היא לא באמת מטופלת.
רקטות נוחתות בדרום הארץ, צה"ל תוקף ברצועה. תהיה רגיעה? לא תהיה? ניכנס בחמאס? נהיה מאופקים?
מהומות בירושלים, במשולש ואפילו בנצרת. שר החוץ, נאמן לסלוגן הנאמנות שלו טוען שמקומם של הפורעים לא בישראל ומסמן שוב את המגזר הערבי כולו. תמונות של ילדים עם פרצופים נפוחים ממכות מעשי ידי חיילים/שוטרים. תמונות של שוטרים חבולים. במרכז ביג בפרדס חנה מנסים קומץ של אנשים להגן על עובדים ערבים מפני מתפרעים יהודים, אבנים נזרקות, אלימות ברחובות, אלימות גם ברשת.
ועוד לא התחלתי לדבר על צווי איסור פירסום - וזה די ברור למה כי רוצים שלא נדע - ציבור שלם תחת מסך של בערות ומנהיגות שאי אפשר לסמוך עליה - זה מתכון רע מאוד. ומה שהכי גרוע זה שכולם יודעים שכל צו פירסום דינו להתפוצץ ושבסוף כולם ידעו, צו פירסום הפך למכסה טפח ומגלה טפחיים. אלון חסן מאיים בפייסבוק? פחחח, עוד לא התחלתי לדבר על כל המאפיות שמבצבצות להן, שכולם יודעים עליהן ולכולם זה ברור ואף אחד לא ממש ישלם את המחיר, לפחות לא מי שבאמת אמור. ישלמו שלמונים, זה מה שישלמו ויעשו כאילו מנקים את האורוות. הדבר היחיד המשותף זה צחנת החרא שעולה מין האורוות בין אם מנקים אותן ובין אם לאו.
נכנסת לאוטומט, יציאה לגינה, משחקים, ארוחת ערב, נוהל מקלחות, ספרים. מטביעה את עצמי בתוך המוכר, השגרתי, היפה. אבל אני לא יכולה. התחושה שהציבור מוכן שילעיט אותו בדמגוגיה קפצה עוד שלב. מרדימה את הילדים, מלטפת מרגיעה ובלב חושבת למה להישאר כאן כשברור שאפסה התקווה. איזה עתיד נשאר להם כאן? מדהים שכל הרציונאלי אומר לברוח ורק הרגש מבקש להישאר ולהילחם על מה שעוד יכול להיות פה.
המחשבות מתרוצצות לי במוח כמו עכבר מורעל ורע לי נורא. מפסיקה לכתוב, יש משחק של הולנד.
יום ראשון בבוקר. המוח שלי מנסה להתעלם ולהתרכז בכאן ובעכשיו, באושר מבפנים, אבל הרעה החולה הזו שהתסמינים שלה הופיעו כבר מזמן לא מתכוונת להיעלם.
קחו לדוגמא את הדרך בה מוצג רצח מוחמד אבו חאדר, אין לו שם, זה הנער משועפט, דמיינו לכם, חלילה, את שלי דדון ז"ל מאבדת את שמה לטובת "הבחורה מעפולה". השבוע הזה שהיה שבוע של ויכוחים פוליטיים אינסופיים, נטען נגדי שאת הרוצחים היהודים המועטים שהיו בהיסטוריה (ע"ע ברוך גולדשטיין או יגאל עמיר) כולנו זוכרים כי היו מעטים ואילו שמות של רוצחים פלסטיניים אנחנו לא זוכרים כי היו כה רבים. הנה לכם השפעתה של התעמולה שאנחנו כל העת נתונים לה - בשלושת השבועות האחרונים נהרגו 8 פלסטינים שלא היו קשורים לחטיפה, 7 מהם על ידי כוחות הביטחון, את שמם לא נכיר אף פעם כי הרי זה במסגרת פעילות צה"ל ואם זה במסגרת פעילות צה"ל הרי שמותם הוא רק נזק היקפי. זה לא משנה שהם נפגעו בראשם או בחזה כתוצאה מצליפה מדוייקת כי זה חלק מפעולה והפעולה הלא לגיטימית ולכן אין צורך לחקור. גם את "שני הנערים מביתוניא" רצחו בדם קר וללא שום סיבה, אבל גם זה תחת חקירה וגם פה לא נשמע את שם הרוצח וגם לא נקרא לו רוצח, ככה זה בהיסטוריה הישראלית, מצדיקים את עצמנו ורואים רק את אשמת האחר.
הורים מצטלמים עם פעוטות והכיתוב "עם ישראל דורש נקמה"? ילדות מחייכות עם הכיתוב "לשנוא ערבים זו לא גזענות זה ערכים"? אה, אלו מעטים, תראו את הפלסטינים - מחנכים את ילדיהם לשנוא. ילדי התנחלויות הולכים לקיטנה צבאית? מצטלמים עם שכפ"צ ונשק? מיעוט זניח - "הי תראו את הפלסטינים שמלבישים ילדים כמו שאהידים". ככה זה כשאנחנו לא רואים את עצמנו, כי הרי הצדק עימנו ואנחנו העם הנבחר. אבל אלה כבר לא עשבים שוטים, זה מיעוט שהולך ומתחזק, זה מיעוט שמיוצג בקואליציה זה מיעוט שצורח שאנחנו לא נפחד ומרגיש את הרוח הגבית של בנט וליברמן ויודע שאין לו מה לחשוש. כי כשערבים מתפרעים יש מעצרים, כשיהודים מתפרעים? ובכן יש פיזור וחיפוש אחר חשודים.
וזכויות אדם? מסתכלת על הבלוג שלי ורואה שבשנה הזו (טוב 11 חודשים האלה, בכל זאת דייקנות יקית), כמו נביא זעם, אני עומדת ליד שער מבודד מאוד וצועקת על כל העוברים ושבים שפוטרים אותי במבט מרחם משל הייתי מטורפת אומללה וצועקת על זכויות אדם ושיח דמוקרטי. מרבית האנשים שמדברים איתי, למעט אקטיביסטים כמוני (המכונים רדיקאלים בחברה המתוקנת שלנו) מסבירים לי שישראל היא דמוקרטיה. דמוקרטיה, קוראים יקרים, היא לא עניין של פרוצדורה, היא קודם כל עניין מהותי, אבל המהותי כבר נזנח כאן מזמן, והפרוצידוראלי? ובכן, כצפוי הוא הולך ומצטמצם. ודווקא פה אפתיע אתכם עם דוגמא אחרת - נעצרו היום חשודים ברצח הנורא של מוחמד אבו-חאדר, הילד שנחטף, חטף מכות, אולץ לשתות בנזין ונשרף חיים (קשה לכם לקרוא את זה? גם לי) ומה המשטרה עושה? לא מאפשרת להם לראות עורך דין. הא לכם, זו פגיעה בזכויות דמוקרטיות והליך תקין, המשטרה שלנו יודעת שהיא יכולה לעשות את זה, לכוחות הביטחון יש שנים של ניסיון. אמרנו שמה שמתחיל באחר ממשיך בנו. הנה זה כאן. זכויות אדם בישראל זה חארטה בארטה וגם כבוד האדם וגם קדושת החיים. זה מתחיל להתפוץ לנו בפנים וזה רק ההתחלה של החרא שפוגעת במאוורר.
ב- 10 במאי קם עמוס עוז ובמדינה בה אסור להשוות, השווה גם השווה, מיד אחרי קמו קבוצות שהציעו לשרוף את ספריו. כבר ב- 1820 אמר היינריך היינה "זה היה רק משחק מקדים, במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". כן, כבר סגרנו את פינת האסור להשוות. אבל הנה קחו הנער שיש לו שם, קחו את האדם הצעיר מוחמד אבו חאדר ותזכירו לי שוב שאסור להשוות. תגידו שזה קומץ, תגידו שזו הסלמה רגעית. אני כבר לא קונה את זה. 11 חודשים מסבירים לי שאני כותבת נבואות זעם ושום דבר פה לא כזה נורא והכל נורא שולי ובתכל'ס כל העם הזה אחר. זה אולי עדיין ככה עכשיו, תנו לזה עוד כמה שנים, הפרופרציות ישתנו ודי מהר.
חנוך לוין אמר שבישראל יש שלוש עונות "חורף, קיץ ומלחמה" אבל זה לא נכון, יש רק שתי עונות והמלחמה היא מצב נתון. אנחנו מקבלים את זה כי "אין ברירה", אבל יש ברירה, כולנו יודעים שיש, היא רק דורשת מאיתנו לדרוש מהממשלה שלנו לבחור בה. בעצם, צריך לדרוש להחליף ממשלה. בישראל הממשלה מבינה רק בכסף, אם 160,000 זה הסכום לסגור תיק, כמה עולה כאן לסגור ממשלה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה