מחדר אטום ללב אטום ב- 20 שנים בערך

חרא. המצב פה פשוט חרא. זה לא הקטע של נפילת הטילים והתרגולת החדשה של כניסה לממ"ד וההחלטה המודעת לא להשאיר את הילדים לבד לרגע עד שכל זה יגמר, לא שרואים את הסוף. חרא כי כאומה למדנו לא להיות ספקניים, מוכנים לקבל את הכל. זה נחמד לצעוק ביחד במקהלה שאין ברירה, זה לא אומר שזה נכון, יש ברירה רק לא רוצים שנחשוב עליה, יש ברירה וחלון ההזדמנויות שלה הולך ומצטמצמם. כולנו יודעים ששום מבצע עדיין לא גמר את החמאס, אבל צריך להוציא אגרסיות. אין כאן הרתעה ישראלית, יש כאן שפיכות דם. 

אתמול הטיחו בי שאני לוקה בסינדרום של "ללכת כצאן לטבח", אל דאגה לא נעלבתי, אבל מי הולך כצאן לטבח? מדינת ישראל הולכת כצאן לטבח - קונצנזוס לאומי שצריך לטבוח בחמאס. משחקים לנו בתסמונת הקורבן ויורים לכל הכיוונים, פצצות חכמות - מנהיגים טיפשים והמון מוסת שלא רואה קדימה. עם שלם דורש נקמה, חלק כמו אספסוף שרוצה להרביץ לערבי כלשהו וחלק פשוט דורש לחסל את החמאס ועל הדרך נהרגים פלסטינים. שוין, זה חלק מהמחיר שעל הפלסטינים לשלם, סך הכל עוד כמה ערבים מתים זו לא ממש בעיה. אל תירו על תושבי הדרום? קיבלנו טילים על תל אביב ולא זה לא ייגמר, גם אם תהיה הפוגה. בסרט הזה כבר היינו, בסרט הזה עוד נמשיך להיות. רק שמחיר הכרטיסים ממשיך לעלות.

תסתכלו על עצמנו לכודים בתוך אולפנים פתוחים עם פרשנים מחרחרי מלחמה שמקבלים צוק איתן, לכודים בתוך ספינים שיצרה ממשלה ומי זוכר בכלל שהכל התחיל כי הדם היהודי עלה לנתניהו לראש אחרי שהחליט שהכרה במדינת ישראל זה לא זה ואיגף מהמדינה היהודית? שיחק אותה בנט עאלק. הטילים של החמאס הם בגדר "תסתכלו ציפור" והנה אנחנו מסתכלים, טוב רובנו לא כי רובנו עסוקים בלרוץ למרחב מוגן כשלהו ולא לשכוח לסגור את הכיריים כי בטח משהו מתבשל שם ואנחנו לא רוצים שישרף. אבל מה שנשרף הם הגשרים המטאפוריים שלנו למציאות נורמלית ולעתיד שפוי.

"החמאס משתמש באוכלוסיה כמגן אנושי" והציטוט של גולדה על זה שיגיע שלום רק כאשר הערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו - זה הכל דמגוגיה גדולה אחת שנועדה להכין את הלבבות בישראל לפגיעה באזרחים, להכין אמרתי? התכוונתי לאטום. 

משפחות פלסטיניות שלמות נהרגות, ילדים פלסטינים מתים. סטטיסטיקה? בשנים האחרונות ילד פלסטיני נהרג כל שלושה ימים וחצי. איך אנחנו היינו פועלים אם חלילה היה ילד יהודי קורבן כל שלושה וחצי ימים, עזבו - כל שבוע, עזבו - כל חודש. דם יהודי לא יהיה הפקר, אב דם פלסטיני, בעיקר של אזרחים פשוט לא נספר. רוחצות היו ידינו בדם חפים מפשע ושפתותינו אומרות נקמה.

90 שניות יש לי בכל פעם שנשמעת אזעקה לאסוף את הילדים ולסגור את הממ"ד, בעזה אין. כל רגע יכול להיות האחרון. ספרו לי קצת על חרדה. וזה עוד בלי לדבר על חרדת החיים עצומה של כל מי שמתגורר בגדה ובעזה. סגרנו אותם, 47 שנים של כיבוש - ברצוננו יהיה וברצוננו - לא. ספרו לי איך אתם הייתם אם 47 שנה הייתם בכלא? אבל היום כבר נכתב על זה פוסט שבעיני חובה על כל ישראלי לקרוא.

מי שהולך כצאן לטבח אלה אנחנו, מרגישים חזקים על אלה שאין להם לא מדינה, לא צבא, לא זכויות אדם, לא אוכל, לא חופש, לא כלום. ספרו לי שוב ושוב שזו אשמתם. הצדקנות שלכם הורגת. זו לא אשמתם, זו אשמתנו. כבשנו שטחים במלחמה, שהיה לה עוד צידוק, ובמקום לשחרר, המשכנו לכבוש. אני נאיבית? אתם נאיבים - עוד מבצע ועוד מבצע רק דן אותנו לעוד מבצע אבל הוא גם דן אותנו לגירעון תקציבי. הנה עוד מחיר שאנחנו צריכים לשלם. שימו לב לציוץ של צה"ל - גם דמגוגיה וגם שגיאת כתיב. צריכים עוד הוכחה שצריך תוספת תקציב לחינוך?

אני מסרבת לתת יד למבצע הזה, מסרבת להאמין שהוא נחוץ. לא בגלל שלא יורים עלינו טילים, יורים גם יורים. לא כי אני מצדיקה את ירי הטילים - ממש לא. אלא בגלל שהגיע הזמן שנבין שזו לא הדרך שתמשיך את החיים שלנו פה. תמונת מצב? אנחנו מחנכים את הילדים שלנו להאמין בשקרים שגם אנחנו לא ממש מאמינים להם. אם אכן היתה לנו עליונות מוסרית לא היינו צריכים לצעוק אותה, אנחנו צועקים אותה כי גם אנחנו בתוך תוכינו יודעים שהרחקנו מאוד. ניסוח הבעיה הוא לרוב חשוב יותר מפתרונה, אבל אנחנו לא רוצים להבין את הבעיה, אנחנו רוצים לפתור סימפטום. הסימפטום הוא אכן ירי הטילים, הבעיה היא הכיבוש ועד שלא נשכיל לפתור את הבעיה, נמשיך לחיות או למות עם הסימפטום. אפלטון אמר שרק המתים ראו את סוף המלחמה, הייתי רוצה להאמין שנוכל לראות את סופה גם מבלי למות על קדושתה, שממילא היא מפוקפקת בעיני.