חינוך ופוליטיקה זה נושא טעון שמעסיק אותי רבות. בחיים הקודמים שלי, בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי בערך הייתי פוליטית. כילדה רציתי להיות עורכת דין ורבנית רפורמית ולהתעסק בזכויות אדם, הצטרפתי למשמרות הנשים בשחור בירושלים, יצאתי להפגנות, נהנתי מויכוחים, התנדבתי בבחירות המוניציפאליות וכבר בגיל 17 חברתי לפמליה של רבין. לפני ההורות והבחירה בחינוך ביתי הייתי יועצת פוליטית, באוניברסיטה למדתי גם בחוג למדע המדינה והייתי מתרגלת ועוזרת מחקר וכמובן גם נציגה במועצת הסטודנטים. פוליטיקה מבחינתי היתה חלק מההגדרה של מי שאני. ואז נולד הבכור. זה היה שלב של ניתוק מהסביבה והתחברות לדבר הכי קמאי שאי פעם חויתי. יצרתי לעצמי בועה שבתוכה לא היה מקום לפוליטיקה, בעצם לא היה הרבה מקום לחיים שבחוץ. התנתקתי מקריאת כל העיתונים בבוקר, מצפייה אובססיבית בחדשות ובתוכניות האקטואליה למינהן והתמסרתי רובי ככולי לגידול הילד ולאחר מכן הילדים.
אחד הדברים שהינחו אותי בהתחלה היה לנתק את הילדים מאקטואליה ובכלל מחשיפה מיותרת לכל דבר מטריד כמו מלחמות ושואה ואלימות בכלל. אחד היתרונות בחינוך ביתי מבחינתי זו היכולת לאפשר להם ילדות משוחררת ועליזה. באופן פרדוקסלי השינוי לא הצריך הסתגלות, מהר מאוד הפסקתי לנהל שיחות אקטואליה ופוליטיקה ליד הילדים או לצפות בחדשות כשהם ערים. לא לדבר על יום השואה או יום הזיכרון ולהסתפק במשפטים סתומים ומאוד כלליים כדי להכין אותם לצפירות, היה דווקא טבעי באורח מתמיה. כי אצלי יום השואה ויום הזיכרון הם ימים חשובים והנושאים אלה היו חלק אינטגרלי ממה שעיצב אותי כאדם. אבל היתה לי מטרה - להניח להם לגדול בשקט.
בשנתיים האחרונות בהן אני חווה את לידתי מחדש מתוך הבועה שלי והממברנה שעטפה את ילדיי החלה בתהליך דיפוזיה מואץ אך מבוקר. החשיפה של כל ילד עדיין מותאמת לגילם, אך הבכור גדל וכידוע מרגע שמתחילה החשיפה של הבכור, גם אצל הקטנים יותר נוצרת חשיפה. בעוד שעם הבכור, הקלפים היו כמעט בלעדית בידינו - ההורים, כאשר הבכור נחשף לדברים, הוא שש בדרכו לחלוק אותם עם אחיו ולכן תהליך הבקרה ההורי מסובך יותר. מסובך אך אפשרי. מה שחשוב לי קודם כל הוא לבנות אצל ילדיי בסיס איתן של מושגים: צדק, שוויון, חמלה, זכויות אדם, דמוקרטיה, ביקורתיות וחשיבה. זה נשמע גדול, אך כמו כל דבר, בטח בחינוך ילדים, זה נעשה בצעדים קטנים ובדוגמא יומיומית וזה נבנה בצורה ספיראלית נדבך על נדבך. אני לא מודדת הישגים או הבנה, אני נותנת לדברים לאט לשקוע ולמצוא את מקומם בנפשם. זה מתחיל בתוך המשפחה, במערכת היחסים שלנו איתם ובינם ובין עצמם וזה ממשיך עם המשפחה המורחבת ועם החברים. אחר כך נכנסים כבר אלמנטים אחרים, על חלקם עוד יש לנו שליטה או יכולת להשפיע ועל חלקם יש להודות שאין, בטח ככל שהילד גדל.
ולמה בעצם התחלתי עם זה? כי אתמול הבכור שלי הלך איתי להפגנה נגד הכיבוש. מי שקרוב אלי יודע שאני מאוד מנסה לא להשפיע הלכה למעשה על גיבוש הזהות הפוליטית של הילדים שלי, עד כמה שניתן הדבר כי ביננו כולנו יודעים עד כמה ילדים מושפעים מהוריהם ובטח ובטח אצלנו כי מטבע הדברים אני דומיננטית מאוד בחייהם. בשתי שיחות טלפון טרום ההפגנה, הרגשתי שמורמות גבות כשציינתי שהוא מתלווה אלי להפגנה. קל להבחין בהרמת גבות בשיחת טלפון, למרות אי ההגיון הבולט. לא מצאתי צורך להצטדק, הילד בחר לבוא איתי וזה בסדר גמור בעיני, את אחיו הקטנים לא הייתי לוקחת גם לו היו רוצים, אבל הבכור כבר מוכן לזה. לאירוע של "שוברים שתיקה" לא לקחתי אותו, אני לא מאמינה בלחשוף אותו לזוועות שעושים חיילים בשם הכיבוש, לזה יש זמן. הוא גם לא שמע ממני את הרשמים כי אין סיבה, הוא צעיר. אבל הוא רואה את אי הצדק בכיבוש, זה ילד שסיים לקרוא את הביוגרפיה של נלסון מנדלה והחל לקפץ על הספות בסלון ולקרוא לסיום הכיבוש. הוא קרא על אפרטהייד וניסה להבין אם בעצם זה מה שמתרחש כאן, הוא חוקר ובודק ושומע בלי הרף ממני את המנטרה של "אל תלך בדרכי, מצא את דרכך בעצמך" והוא ימצא אותה לאיטו. ממני הוא ילמד על כבוד האדם ושוויון, על מושגים בסיסיים - איך הוא יפרש אותם? אין לי מושג, נראה כשיגדל. אבל אני חייבת לעצמי ללמד אותם לחשוב, להרגיש ולהאמין בצדק. מתוך הבסיס שאקנה להם, הם יתפתחו לבוגרים עצמאיים בעלי דעות משל עצמם. אני רוצה להאמין שהם ידעו לא לשתוק וירצו לשנות ויפעלו. לכן אני צריכה להראות להם שאני פועלת גם בעצמי.
המושגים האלה של צדק, חמלה, שוויון, זכויות אדם, דמוקרטיה, ביקורתיות וחשיבה הם לא אמורפיים, גם לא בגיל צעיר פשוט כי ניתן לתווך אותם לילדים. לא צריך להתחיל בגדול, אלו דווקא הדברים הקטנים שמדברים אליהם. זה לדעת לא לפגוע ביצורים חיים או בטבע, זה לדעת לוותר, להציע עזרה ולא להתעלם, לפתור משברים בכוחות עצמם ומתוך הכוונה. אנחנו כהורים יכולים לעשות את כל זה אם נשים לב. ברור שזה מתחיל בדוגמא אישית, אבל זה לא רק זה. כשהבכור עונה לי לפעמים בצורה קצרת רוח, למדתי לנשום ולהגיד לו: "כשאתה מדבר אלי ככה, גם אני רוצה לכעוס, גם אני רוצה להגיד לך תעשה את זה ככה כי אמרתי ואני אמא שלך. אבל אני עוצרת את עצמי, אני מוותרת על לכעוס כי אני מתוסכלת ונשבר לי ונזכרת להגיד לך את זה יפה כדי שנוכל להמשיך לדבר". כשהם כועסים אחד על השני, אני משתדלת לעצור את עצמי מלהתערב ולהחליט בשבילם ובמקום זה מושיבה אותם אחד מול השני שידברו על זה ועל איך הם מרגישים במקום לצרוח. כן, זה לא תמיד קל, כן לפעמים אני נופלת, אבל גם אז אני עוצרת להסביר איך נפלתי ולמה טעיתי ואני רואה לאט לאט את ההבדל בהתנהגות של כולנו. ללמד אותם על דמוקרטיה אפשר כשהם אומרים "הרוב קובע" ולשאול אותם אם הרוב הזה בעצם לא רומס את המיעוט ואם אי אפשר למצוא דרך אחרת שתשלב. אנחנו יכולים לפתוח אותם לכיוונים חדשים ולהתסכלות אחרת וזה הופך את החיים שלנו ליותר נעימים. אבל יותר מלהפוך את החיים לנעימים יותר זה בדיוק מה שמקנה להם את ההבנה למושגים האלה גם אם לא נקרא להם בשמם.
חינוך ופוליטיקה זה לא בהכרח לדבר איתם על מפלגות ועל מבנה המדינה, זה גם. בנושא הזה, אציין בדרך אגב, שלדבר איתם על המירוץ העכשווי לנשיאות הפך להיות די מביך ביננו. לא פשוט להם לקלוט את המבנה של מדינה ומה בין ראשות העיר וראשות הממשלה ואיך הכל מתחבר אבל בעצם גם לא. אבל עושים את זה לאט. סיורים והצגות פליימוביל, סדנאות וספרים, מחקרים באינטרנט, כל אלה ובהתאם לגיל מלמדים אותם על המערכת עצמה. אבל המערכת עצמה זה רק פרוצדורה, היא חשובה אך בעיני המהות חשובה יותר. אין מה לשבת איתם ולהרצות להם על מושגים אמורפיים, זה בידיים שלנו להפוך אותם לאיטם לבוגרים שבאמת אכפת להם ואת זה אי אפשר להעביר הלאה זה בדיוק מה שמוטל עלינו, לא על המערכת שמיסודה היא אינה דמוקרטית, לא על אחרים, אלא עלינו ברגעים האלה שאנחנו איתם בבית או בחוץ. ההתייחסות שלנו למושגים האלה מתוך העולם שלהם היא שעושה את כל ההבדל. זה קל ליפול לבורות של "אמרתי לא", "ככה אני רוצה", "תחזיר לאחיך את הצעצוע", "תכין שיעורים", אבל זה בטח לא מה שיתן את מה שאנחנו באמת רוצים בשבילם גם לעתיד.
כן, זה מתיש לפעמים להציג את הצד השני או לשבת לדבר כשקל כל כך להשתמש במרות ההורות שניתנה לנו מתוקף תפקידנו. זה קל לא לעצור את הדינמיקה שאנחנו מתורגלים לה "כי אנחנו קבענו", זה הרבה יותר קל להגיד להם תראו כמה מלוכלך כשבעצם אם רגע נתכופף ונרים בעצמנו את הליכלוך הם ילמדו גם לא ללכלך וגם להרים בעצמם. אבל במקום זה אנחנו מלמדים אותם לא להיות פראיירים כשבעצם אנחנו מלמדים אותם שלא אכפת. ואיך הגעתי לזה? אה מפוליטיקה, נו טוב, אצלי הכל פוליטי, אפילו שקית במבה שילד זורק ברחוב...
אז כן, יצאתי לי מהבועה ונזכרתי שלא מספיק רק לתת להם הבנה של מושגים, צריך לעבור לשלב הבא. צריך לאט לחשוף אותם ולהראות להם שצריך להיות מעורבים וצריך לדעת להגיב ולעשות וכי כל אחד מאיתנו בדרכו הוא יכול להשפיע ולשנות. אני לא חושבת שההפגנה אתמול היא מה שישנה את עתיד ישראל, אני כן יודעת שזה שיצאנו אתמול מהנוחות המופלאה של הבית ונסענו לתל אביב ועמדנו בפקקים והצטרפנו להפגנה זו דרך נפלאה ללמוד המון על דמוקרטיה. וכשעמדנו מול הקריה וצעקנו בגרון ניחר "די לכיבוש" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", הילד שלי גם אם הוא לא יודע עשה היסטוריה, היסטוריה שמתחילה בזה שאיכפת. זו המשמעות של להיות אדם ואם יש משהו שאני מאחלת לו ולאחיו זה שלפני כל ההגדרות שיבחרו לעצמם הם קודם כל יהיו בני אדם. זה חינוך פוליטי והוא לא פסול, הוא חובה מוסרית שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה