אתמול אחר הצהריים, אחרי יום של אירוח חברים שזרם להפליא (וכן, 11 ילדים בבית אחד בלי לחצים ורווי בפרצופים מחוייכים זה החומר ממנו עשוי אושר), ארזתי את הילדים ויצאנו לנו (ועוד בתחבורה ציבורית) ליריד שבוע הספר שבעירנו הפרובנציאלית. לא התכוונתי להתחיל בזה, אבל מבחינתי העיר הזו היא העיר היחידה מלבד ירושלים ותל אביב בה הייתי ביריד שבוע הספר. זו השנה השנייה שאנחנו כאן ביריד והעירייה אכן עושה הפעלות מקסימות לילדים, עם שחקני רחוב ותפאורה מקסימה של ספרים והרבה פעילויות שלקוחות מספרים וזה מקסים, אבל זה לא שבוע הספר. שבוע הספר זה ללכת בחרדת קודש מדוכן לדוכן ולהרגיש שהגעת לשערי גן העדן וכל מה שאת צריכה זו כורסא גדולה להתרווח בה, להצטנף בנוחות ולקרוא. נוסטלגיה.
אצלנו בעיר יש דוכן ענק של צומת ספרים וזהו. אז נכון שזה הרבה ספרים, אבל זה לא זה, לגמרי לא זה. ולמרות שהילדים נהנים והם קופצים מספר לספר ובוחנים אותו כמו דבורה בשדה פרחי בר, משהו בלב נצבט לי שהחוויה שלהם היא לא ה-חוויה. ונכון, שלכל דור יש את החוויות שלו, ונכון שמה שהתאים פעם לא בהכרח מתאים גם היום, אבל שבוע הספר זו לא אופנה חולפת, שבוע הספר הוא בעצם זיכרונות שנצרבו לשנים.
בכל מקרה, קטינא יצא ללא עגלה "כי אני יכול ללכת כמו בן-אדם", אמר ולא יסף וגם עמד בדיבורו. בתחנת האוטובוס המשכנו את סיפור ההרפתקאות בהמשכים שאנו ממציאים והילדים הם כמובן הגיבורים הראשיים. האוטובוס הגיע ואין לתאר את האושר שלהם מנסיעה בתחבורה ציבורית. בכל פעם שאני עולה איתם על אוטובוס אני נזכרת בלחץ שלי כילדה מהרגע שתחנת ההורדה שלי תתקרב ואני לא אגיע לחוט האומלל המשתלשל מתקרת האוטובוס כדי לעצור אותו. כל דקות התפילה החרישית שיהיה מישהו שכבר ימשוך בו לפניי והתיכנונים ובחינת הפרצופים של מי מהנוסעים נראה הכי נחמד ושאפשר יהיה לבקש ממנו. נוסטלגיה.
חזרה לזמננו. חדוות הגיל שלהם עם כל טלטול של האוטובוס מאושרות יותר מכל צווחה על רכבת הרים, אבל החיוך מתפשט על פניי כשהבכור לוחש "אמא את נהגת הרבה יותר טובה מנהג האוטובוס". יורדים הישר לתוך פיצריה ומכיוון שיום כיף זה יום כיף, אז הם לא צריכים לעשות הרבה כדי לשכנע אותי לעצור ולאכול תוך סיפור המשך מעלליהם הנועזים. בשולחן הסמוך סבתא ושני נכדים, הם מוקסמים מהסיפור שלנו והסבתא מתחילה לספר להם על תסכיתי רדיו מימי ילדותה. כנראה שזה יום בעל איכויות נוסטלגיות.
מגיעים ליריד הספרים, כל מיני שחקנים מחופשים מסתובבים בתלבושות של דמויות מספרים, אין דמות שהילדים שלי לא מכירים והם מגדילים עשות ומדקלמים קטעים מהסיפור. בשלב מסויים, שחקנית אחת אוזרת אומץ וניגשת אלי "אתם משהו משהו, המשפחה היחידה שעברה כאן היום שממש מכירה את הספרים". מחמאה? כן, ברור אבל הרבה יותר עצובה ממשמחת - לא היו שם דמויות מספרים עלומים ובכל זאת חוץ מ"מעשה בחמישה בלונים", מרבית הילדים לא הכירו את הנפשות הפועלות. עצוב. עאלק עם הספר.
שיחקנו בפינות ההפעלה ולמרות ההנאה לא בטוחה שהבנתי את הקשר הקלוש שהיה להם לספרים ואיך בכוחן לעודד את הילדים לקרוא. בעיקר משום שמרבית הזמן נשמעו קולות כעוסים של הרים המזרזים את ילדיהם להמשיך להפעלה הבאה כי אין זמן או ללכת כי אין יותר מופעים על הבמות. נראה לי שלילדים שלי זה לא היה אכפת, הם נהנו. ואז הגיע השלב האהוב עליהם ביותר - ספרים.
חדוות הגיל כשהם מוצאים ספרים חדשים ואהובים שווה כל רגע. לראות אותם ממששים ספרים חדשים במין אקסטזה דתית ממלא אותי בכל פעם אושר, נו טוב, גם גאווה. כשילדים גדלים באוירה של אהבת ספרים, כשמקריאים להם ספרים, שכשקוראים להם, וקוראים איתם וקוראים לידם ולכל מקום לוקחים ספרים. ובכן, רבותיי, ככה גדלים ילדים שאוהבים ספרים וזו אהבה לכל החיים.
אפרופו גאווה, הספרייה הביתית שלנו. יש לנו שתיים, אחת של מבוגרים בסלון (עיצבתי עם הנגר מקדש של ספרים מעץ, מרצפה עד תקרה והכל מלא בספרים בכמה שורות על כל מדף), אחת של ילדים - 2 כוורות גדולות ועמוסות להתפקע בכל ספר שיצא כמעט, ילדים, נוער, קלאסיקה, חדש ורק קריטריון אחד - בלי ספרי דיסני ותוכניות טלוויזיה, לבית שלנו נכנסים רק ספרים אמיתיים, את השאר אפשר לשאול בסיפריה (אנחנו מנויים לשתיים, אחת אהובה בגבעתיים ושניה סתמית ולא מזמינה ברחובות). וכל הספרים שמורים היטב, אבל רואים שנגעו בהם בידיים אוהבות.
כשהייתי קטנה היה לנו חדר ספריה בבית, עם שתי ספות נוחות והמון שקט, החדר הכי מבודד מהכניסה והרעש. חדר של אושר חסר גבולות. כל רגע פנוי היה עם ספר, בחדר הפרטי והחדש שלי הדבר הראשון שהתקינו היה מנורת קריאה ליד המיטה. הייתי שוקעת לתוך ספר ולא שומעת כלום. אמא שלי היתה קוראת לי וזה היה עובר מעלי. להוציא אותי מעולם הספרים היה רק דרך טילטולים עזים או בהתקלות בעמודי חשמל ברחוב.
ואז אתמול, בדרך מיריד הספרים, עצרנו ליד כל ספסל ועצרנו לקרוא. ולראות אותם ככה יושבים וקוראים. מה אני אגיד לכם - הרחיב לי את הלב.
ספרים, ילדיי, ספרים
אצלנו בעיר יש דוכן ענק של צומת ספרים וזהו. אז נכון שזה הרבה ספרים, אבל זה לא זה, לגמרי לא זה. ולמרות שהילדים נהנים והם קופצים מספר לספר ובוחנים אותו כמו דבורה בשדה פרחי בר, משהו בלב נצבט לי שהחוויה שלהם היא לא ה-חוויה. ונכון, שלכל דור יש את החוויות שלו, ונכון שמה שהתאים פעם לא בהכרח מתאים גם היום, אבל שבוע הספר זו לא אופנה חולפת, שבוע הספר הוא בעצם זיכרונות שנצרבו לשנים.
בכל מקרה, קטינא יצא ללא עגלה "כי אני יכול ללכת כמו בן-אדם", אמר ולא יסף וגם עמד בדיבורו. בתחנת האוטובוס המשכנו את סיפור ההרפתקאות בהמשכים שאנו ממציאים והילדים הם כמובן הגיבורים הראשיים. האוטובוס הגיע ואין לתאר את האושר שלהם מנסיעה בתחבורה ציבורית. בכל פעם שאני עולה איתם על אוטובוס אני נזכרת בלחץ שלי כילדה מהרגע שתחנת ההורדה שלי תתקרב ואני לא אגיע לחוט האומלל המשתלשל מתקרת האוטובוס כדי לעצור אותו. כל דקות התפילה החרישית שיהיה מישהו שכבר ימשוך בו לפניי והתיכנונים ובחינת הפרצופים של מי מהנוסעים נראה הכי נחמד ושאפשר יהיה לבקש ממנו. נוסטלגיה.
חזרה לזמננו. חדוות הגיל שלהם עם כל טלטול של האוטובוס מאושרות יותר מכל צווחה על רכבת הרים, אבל החיוך מתפשט על פניי כשהבכור לוחש "אמא את נהגת הרבה יותר טובה מנהג האוטובוס". יורדים הישר לתוך פיצריה ומכיוון שיום כיף זה יום כיף, אז הם לא צריכים לעשות הרבה כדי לשכנע אותי לעצור ולאכול תוך סיפור המשך מעלליהם הנועזים. בשולחן הסמוך סבתא ושני נכדים, הם מוקסמים מהסיפור שלנו והסבתא מתחילה לספר להם על תסכיתי רדיו מימי ילדותה. כנראה שזה יום בעל איכויות נוסטלגיות.
מגיעים ליריד הספרים, כל מיני שחקנים מחופשים מסתובבים בתלבושות של דמויות מספרים, אין דמות שהילדים שלי לא מכירים והם מגדילים עשות ומדקלמים קטעים מהסיפור. בשלב מסויים, שחקנית אחת אוזרת אומץ וניגשת אלי "אתם משהו משהו, המשפחה היחידה שעברה כאן היום שממש מכירה את הספרים". מחמאה? כן, ברור אבל הרבה יותר עצובה ממשמחת - לא היו שם דמויות מספרים עלומים ובכל זאת חוץ מ"מעשה בחמישה בלונים", מרבית הילדים לא הכירו את הנפשות הפועלות. עצוב. עאלק עם הספר.
שיחקנו בפינות ההפעלה ולמרות ההנאה לא בטוחה שהבנתי את הקשר הקלוש שהיה להם לספרים ואיך בכוחן לעודד את הילדים לקרוא. בעיקר משום שמרבית הזמן נשמעו קולות כעוסים של הרים המזרזים את ילדיהם להמשיך להפעלה הבאה כי אין זמן או ללכת כי אין יותר מופעים על הבמות. נראה לי שלילדים שלי זה לא היה אכפת, הם נהנו. ואז הגיע השלב האהוב עליהם ביותר - ספרים.
חדוות הגיל כשהם מוצאים ספרים חדשים ואהובים שווה כל רגע. לראות אותם ממששים ספרים חדשים במין אקסטזה דתית ממלא אותי בכל פעם אושר, נו טוב, גם גאווה. כשילדים גדלים באוירה של אהבת ספרים, כשמקריאים להם ספרים, שכשקוראים להם, וקוראים איתם וקוראים לידם ולכל מקום לוקחים ספרים. ובכן, רבותיי, ככה גדלים ילדים שאוהבים ספרים וזו אהבה לכל החיים.
אפרופו גאווה, הספרייה הביתית שלנו. יש לנו שתיים, אחת של מבוגרים בסלון (עיצבתי עם הנגר מקדש של ספרים מעץ, מרצפה עד תקרה והכל מלא בספרים בכמה שורות על כל מדף), אחת של ילדים - 2 כוורות גדולות ועמוסות להתפקע בכל ספר שיצא כמעט, ילדים, נוער, קלאסיקה, חדש ורק קריטריון אחד - בלי ספרי דיסני ותוכניות טלוויזיה, לבית שלנו נכנסים רק ספרים אמיתיים, את השאר אפשר לשאול בסיפריה (אנחנו מנויים לשתיים, אחת אהובה בגבעתיים ושניה סתמית ולא מזמינה ברחובות). וכל הספרים שמורים היטב, אבל רואים שנגעו בהם בידיים אוהבות.
כשהייתי קטנה היה לנו חדר ספריה בבית, עם שתי ספות נוחות והמון שקט, החדר הכי מבודד מהכניסה והרעש. חדר של אושר חסר גבולות. כל רגע פנוי היה עם ספר, בחדר הפרטי והחדש שלי הדבר הראשון שהתקינו היה מנורת קריאה ליד המיטה. הייתי שוקעת לתוך ספר ולא שומעת כלום. אמא שלי היתה קוראת לי וזה היה עובר מעלי. להוציא אותי מעולם הספרים היה רק דרך טילטולים עזים או בהתקלות בעמודי חשמל ברחוב.
ואז אתמול, בדרך מיריד הספרים, עצרנו ליד כל ספסל ועצרנו לקרוא. ולראות אותם ככה יושבים וקוראים. מה אני אגיד לכם - הרחיב לי את הלב.
ספרים, ילדיי, ספרים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה