הַחֹפֶש, מַה זֶה?
מילים: לאה נאור
- הַחֹפֶש, מַה זֶה? לֹא מַכִּיר.
- תִּשְׁאַל, תִּשְׁאַל, אֲנִי אַסְבִּיר.
- אֵיך הוּא נִרְאֶה?
- אֵין לוֹ צוּרָה.
- הוּא טוֹב?
- כֵּן, בִּכְלָל לֹא רָע.
- קָטָן?
- הוּא דַוְקָא דֵּי גָּדוֹל.
- מָתוֹק?
- מָלוּחַ טַעַם חוֹל.
- כָּבֵד?
- בְּעֶצֶם הוּא לֹא קַל.
- אֲנִי לֹא מֵבִין.
- תִּשְׁאַל, תִּשְׁאַל.
- הוּא מְנֻמָּס?
- לֹא, דֵּי חָצוּף.
- לָבָן?
- בְּדֶרֶךְ כְּלָל שָׁזוּף.
- הוֹלִך אוֹ עָף?
- פָּשׁוּט עוֹבֵר.
- לְאַט?
- לְאַט אֲבָל מַהֵר.
- הוּא חַי, צוֹמֵחַ אוֹ דּוֹמֵם?
- שְׁלֹשְׁתָּם וְאַף אֶחָד מֵהֵם.
- הַגִּידוּ, אֵיפֹה הוּא הַיּוֹם?
- הוּא פֹּה, הוּא שָׁם, בְּכָל מָקוֹם.
- שָׁקֵט?
- הוּא דַּוְקָא מִשְׁתּוֹבֵב.
- רָטֹב?
- יָבֵש אַך מִתְרַטֵּב.
- חָדָשׁ?
- הוּא לֹא כָּל כָּך חָדָשׁ.
- כְּלוֹמַר זֶה חֹפֶשׁ מְשֻׁמָּשׁ?
- אוּלַי הוּא קַר?
- הוּא דֵי חָמִים.
- נִמְאָס?
- בְּעֶצֶם לִפְעָמִים.
- אָרֹךְ?
- אָרֹך אֲבָל קָצָר.
- אֲנִי לֹא מֵבִין פֹּה שׁוּם דָּבָר!
- הוּא לֹא מֵבִין! הוּא לֹא מֵבִין!
- הוּא לֹא מֵבִין פֹּה שׁוּם דָּבָר!!!
טוב, זה לא קשור לפוסט באמת, אבל זה שיר החופש הגדול שאני הכי אוהבת, אז הייתי חייבת להכניס אותו. טוב אולי הוא כן קשור, כי יש דבר אחד שאני לא מבינה, לגבי החופש הגדול כמובן - איך יכול להיות שהחופש הגדול מסתמן כמקור אימה מספר אחד של כל כך הרבה הורים?
לפי הרשת החברתית וההתנהגות של החברים שלי, אני מבינה שכולם מריחים כבר את החופש הגדול ומתכנסים לישורת האחרונה של התכונה המנטאלית והפיזית לקראתו, לא, אני לא מתכוונת לאיך תיראו בבגדי ים ואיך מתארגנים על שיזוף, אלא להורים שבין חבריי שהחופש הגדול, הנושף בערפם, גורם לשערותיהם לסמור, לגוום לעקצץ, לבטנם להתהפך ולמוחם לדהור במחשבות ואירגונים. את התכונה לקראת אני לגמרי יכולה להבין, חודשיים שבהם הבייביסיטר המכונה מערכת החינוך לא פעילה זה חתיכת תיק. את הניסיון לארגן קייטנות, להפעיל מערך חברים משוכלל, להעמיד בכוננות סבים סבתות, שכנים ושכנות - אני גם מבינה. אבל יש דבר אחד שאני לא מבינה הלחץ מהימים שבהם נשארים לבד עם הילדים כי "אין סידור". אם הלחץ היה בגלל היעדרות מעבודה עוד הייתי יכולה להבין אותו, את הלחץ הכלכלי אני גם לגמרי מבינה, אבל כשהלחץ הוא מעצם הזמן יחד עם הילדים... ובכן, את זה אני לא יכולה להבין, מזה אני יכולה רק להתעצב עד כלות.
סליחה על הדרמה, אבל זה לגמרי מעציב. כל השנה אתם ( כמקיימת חינוך ביתי אני מודרת מהקהל הזה) עובדים וכמעט לא נמצאים איתם, בערבים כאשר אתם בבית רוב הזמן הולך על מנהלות ולחצים ואז כשסוף-סוף יש זמן לבלות יחד, אתם מתנהגים כאילו נקלעתם לתופת ואין לכם דרך מילוט. אני יודעת שאעצבן (שוב) ואני יודעת שיש כאלה שנהנים מזמן האיכות הזה (אז אם אתם כאלה אתם לא מוכרחים להתעצבן ולקרוא), אבל לכל אלה שלא תגידו מה נסגר אתכם? בשביל מה הבאתם ילדים? הרי ביננו הדבר הכי טבעי הוא להיות עם הילדים, אז בעצם האם ייתכן (ויש מצב שעליתי פה על משהו) שהסיבה היחידה שאתם נטרפים מזה היא שבעצם אתם לא מכירים את הילדים שלכם כמו שאולי הייתם צריכים ולכן הציפיות של שני הצדדים זה מזה לא יכולות להיות מאוזנות וזה עולה בחוסר הבנה עצבים ובריבים? או שמא אתם כל כך מחפשים אטרקטציות ויודעים שהחום והצפיפות יגמרו אתכם שמראש רע לכם וזו נבואה שמגשימה את עצמה?
תהא הסיבה אשר תהא, כל מיני פוסטים עולים לאחרונה בקבוצות הורים שונות שנועדו להפיג חששות ולהציע רעיונות של מה לעשות עם הילדים כי כנראה שאכן זה המצב - הורים חוששים מימים על ימים של להיות עם הילדים (אפילו אם זה רק שבועיים בסוף אוגוסט). אני מצטערת, לא אוכל להבין את זה. הנה לכם אקסיומה בלתי ניתנת לעירעור. רק תנו לי להיות עם הילדים (טוב, אני באמת איתם כל הזמן), גם אנחנו בקיץ בחופש, גם לנו אין כמעט פעילויות, יתרה, אני שונאת לצאת לאטרקציות בקיץ מכל הסיבות המובנות. זה בדיוק הזמן לשחק, לקרוא, לעשות יצירות, לצחוק ולהשתולל. זמן איכות נטו בלי מטלות, שיעורים, הסעות ושאר ירקות. זמן נטו של כיף.
לא נראה לי שאני יכולה להציע לכם מה לעשות עם הילדים בקיץ, המחשבה על לצאת מהמזגן קשה לי גם ככה, המחשבה לשלם הון עתק על אטרקציות שבהן נדחק בתור עם המון אנשים והילדים לא יפסיקו להתלונן (ובצדק, מיינד יו) עושה לי רע. כשיש תערוכות שבא לי לראות, אני לרוב מנחמת את עצמי שהן יהיו גם ב- 1 בספטמבר ואז נוכל לצאת אליהן בשקט. ואני יודעת שזה משעשע שמשהו כזה בא ממני, אבל אני לגמרי מתענגת על הדברים הפשוטים בקיץ - השהיה בבית בלי שום מחוייבות עושה לכולנו רק טוב ונותנת מנוחה אמיתית. משחקי קופסא שאין לנו הרבה זמן בשבילם ביומיום יוצאים מהארון, המטבח מהווה מקור לא אכזב של הנאות משותפות, לוקחים את הזמן לעשות פרוייקטים שמעניינים אותנו ובעיקר משתדלים לעשות כיף, משותף, רגוע ובלי יומרות.
אולי זה עניין של state of mind, יכול להיות שאם לא תגיעו לרגע הזה כאילו מצאתם את עצמכם בתוך הסיוט המפחיד ביותר שלכם (כי ככה זה נשמע למתבונן מהצד) ואם לא יהיו לכם יומרות להספיק ולעשות, אלא פשוט להינות, יכול להיות שאז באמת הכל יהיה יותר קל והשבועיים האלה שחרדתם מהם כאילו אין מחר, יעברו בכיף וללא בלאגאן. בתכל'ס, אין היגיון שהשהייה עם הילדים תהיה סרט אימה. זה החופש הגדול god damn, אם רק תקחו אותו בסבבה יש מצב שגם השבועיים האלה יעברו בחיוך. לא, לא צריך מדריך להורה האומלל, לא צריך קבוצת תמיכה, לא צריך לעלות על ריטלין או נוגדי דיכאון, רק רגע לחשוב בנוסח carpe diem ויאללה תנצלו את החופש הגדול, להסתכל בעיניים של הילדים שלכם, לחייך ולהרגיש קצת כמו טוליק, שיושב לו בשקט בחול, יושב ומביט על הים הכחול. אתם יודעים ככה בסבבה, מעביר את הזמן, בלי לחץ ובלי להרגיש שעדיף היה להיות במקום אחר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה