להתבונן במטוסים מלמטה

לא כותבת היום על פוליטיקה. נו די, שומעים את אנחת הרווחה שלכם עד לכאן ולא, זה לא משעשע אותי וזה גם לא גורם לי לחשוב פעמיים אם להמשיך לכתוב. כי התשובה היא ברורה. שנים דיכאתי את החלק הזה שבי שחי ונושם פוליטיקה כדי להתמסר כל כולי לגידול הילדים, אבל שני דברים קרו: א. המצב הדרדר בעשר השנים שעברו מאז התכנסתי בתוך בועתי, ב. השד הפוליטי שלי השתחרר ומה ששוחרר כנראה לא יוחזר. הבנתי יותר מכל שאי אפשר לשתוק, זאת אומרת מעולם לא הצטיינתי בשתיקות ואני מניחה שאחת הסיבות שילדיי קשקשנים מטבעם זה כי אבולוציונית הם הבינו שאם הם לא ידברו הם ייבלעו בקשקשת שלי, אבל למעשה הבנתי שהשתיקה שלי לנוכח מה שקורה היא קבלה וזה כידוע לא יכול להיות מקובל עלי. אני שוברת שתיקה ושוברת מסורת של עשר שנים של שתיקה ואני לא מתכוונת לסגת. אבל היום אתן לכם הפוגה. 

תהיתי על מה לכתוב, הבטחתי פוסט על תעודות, אני יודעת וכמובן שאקיים. ייתכן שכדאי שקודם אכתוב את התעודות של השנה בטרם אכתוב על זה, ככה תוכלו להנות מתמונות מצורפות ולהכיר בכשרון הציור המוגבל שלי. בינתיים הימים כל כך עמוסים עם כל הקונצרטים, ההופעות והחזרות, אבל כל מי שהילד שלו נמצא בחוגים יש לו עכשיו אינסוף שכאלה, כך שאני לא באמת ייחודית והתלונה היא תלונה קולקטיבית. אבל הילדים מאושרים אז הלאה. בואו נזרום עם זה, ממילא כולנו בישורת אחרונה והסיכוי שהילדים יחזרו עם עוד פתק על עוד שיעור פתוח או הופעה כבר נמוג, תכף אפשר יהיה לנשום. וברור שרק אעצבן אתכם אם אומר שבעיני כל זה מרגש. אולי קל לי יותר בגלל שבדיוק הערב כל ההופעות מאחורי וגם הקונצרט האחרון לעונה נגמר עם 2 קטעים מנוגנים להפליא על ידי הטרומבוניסט הצעיר שלי, אבל שוב אני גולשת (נוט טו סלף: אולי מחר פוסט אחרון על הופעות ומוזיקה). ואז, אתם בטח סופרים טוב ממני, יתחיל החופש הגדול וזו כבר אופרה אחרת לגמרי. 

גם על החופש הגדול כתבתי עוד אכתוב, אל דאגה. אבל הפעם החופש הגדול פורט לי על נימים אחרים. לא על חום, לחות, ילדים בבית, אלא דווקא על חופש. מה שמוביל אותי לחשוב על חופשה. אולי כי הילדים שלי לא מפסיקים לדבר על טיסות וכמה הם היו רוצים שוב לטוס להולנד, וגם לגרמניה ("למרות ששם אין חינוך ביתי, אמא"; "זה בסדר ילד, אין בעיה עם חופשה") וגם לארצות הברית (רשימה חלקית). זה נפלא בעיני שהם התאהבו בהולנד, כך הם חולקים את אהבתנו המשותפת, של בנזוגי ושלי, לארץ שאין דומה לה על פני האדמה. מה שמוביל אותי, אסוציאטיבית שכמותי, למטוסים. 

יש משהו מדהים במטוסים. בכלי הכבד הזה, המלא בבני אדם ורכוש ותקוות, שמצליח למרות כובדו לפלח את השמיים בחינניות שובת לב, לנסוק בין עננים ולעבור ממקום למקום בתוך שקט סואן. מאות אנשים בתוך כלי מתכת אחד, כבד יותר מהאויר ומצליח להתרומם, חותך את האויר ומשתמש בו כדי להתקדם, מסתכל על כוח הכבידה מלמעלה ומשתמש בו לטובתו. מופלא עד כמה התקדמנו ב- 111 השנים שעברו מטיסתו הראשונה של המטוס הממונע ועד היום. זה היה אך ברור שנהפוך כלי שמוכיח יותר מכל את ניצחון הרוח והמחשבה האנושית לכלי כל כך דואלי, כזה שמשמש לתקשורת בהטיסו בני אדם ממקום למקום, כזה שמשמש למלחמה וריגול, כזה שמשמש למדע. מטוסים מעוררים בי יראה מהולה במחשבות רומנטיות, הרבה יותר מרכבות. 

מטוסים היו הדבר הראשון שהפך את העולם הגדול לדי קטן, כאילו הכניס את העולם לפרופורציות, כוכב קטן בתוך מערכת השמש, שנדמית ענקית אבל היא כלום בתוך החלל הגדול שמעבר. אבל לא בחלליות עסקינן. מטוסים, לא טרמינלים, שגם בטח להם מגיע איזה פוסט של נפש רומנטית. מטוסים. אולי בעצם מטוסים הם בכלל עוד איזה סמל פאלי, גברי שלא לומר מצו'איסטי, של ציפור כסופה המפלחת את השמיים והנפש הרומנטית שלי רק מתלהבת מהקסם שבטיסה, מהנסיקה לשמיים ממאיר אריאל בשורות הפותחות של טרמינל שמתנגנת לי בקולו המחוספס 

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי 

ביקור חודשי בנמל התעופה 
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול 
ממריא דרך דמעה שקופה 

אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה"

ואולי זה בכלל כל אותם אנשים בקופסת המתכת שבטח סיפורי חייהם שזורים באנקדוטות מעניינות ומרגשות. והם טסים לאנשהו שאני לא יודעת, מהמון סיבות שאני לא יודעת וזה מצית לי את הדימיון. מסתכלת עליהם למטה ותוהה במחשבות שנושאות אותי הרחק. אולי זה פשוט המבט בשמיים.

אני מסתכלת על השמיים שעם כל יום קיץ עובר נעשים נמוכים יותר ועייפים יותר וחולמת על העננים באירופה שאף פעם לא נראים כאילו השמיים מאיימים ליפול על ההולכים על האדמה. על השמש ששוקעת כל כך מאוחר בעוד אצלנו בשמונה בערב כבר חשוך. אני מסתכלת בערגה על מטוסים שממריאים מפה, תוהה במוחי לאן פניהם מועדות. מנסה לדמיין את היושבים בתוכו, את שלל הרגשות - את ההתרגשות של טיסה, את בכי התינוקות, את עצב הפרידה, את מונוטוניות הטיסה של מי שמורגל, את החוויה הראשונית של מי שלו זו פעם ראשונה, את הלחץ של אחדים, את הרומנטיקה של מסע בין עננים, את הארץ שהופכת כל כך קטנה מלמעלה. אני מתבוננת על מטוסים מלמטה ומרגישה כל כך קטנה. לפעמים אפילו קצת אבודה. רק שאז אני מסתכלת סביבי ונזכרת שגם אני יכולה להמריא קצת למעלה, אם לא במטוס אז לפחות בדימיון.