שוברת שתיקה ושומרת על תקווה

אתמול, יום שישי 6.6.2014, הלכתי אחר הצהריים לאירוע של "שוברים שתיקה" לציון 47 שנות כיבוש, בצד הפלסטיני היום הזה נקרא "יום הנכסה". גם בשטחים ציינו את היום הזה ולא זה לא חדש, למרבית האוכלוסיה הישראלית זה פשוט לא חשוב כי בששת הימים כוננו את המיתוס הישראלי שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב, בלי לשים לב שהוא מכלה אותנו כבר 47 שנים.

בעוד שאני יכולתי לסיים את כל סידורי, לנסוע ברכב עם ילדיי למרכז תל אביב, לשמוע מוזיקה, להוריד אותם בפיצריה האהובה עליהם ולהיפרד מעליהם לרגע, במרחק של 35 קילומטרים ממני בבילעין ציינו גם 47 שנות כיבוש ומה רב ההבדל בין הכינוס בכיכר הבימה להפגנה בבילעין. כוחות צה"ל שמתורגלים בהפגנה בבילעין ולרוב רק מתלבטים בין סוג הירי גז/גומי/חי על המפגינים, הגדילו לעשות הפעם והסתתרו בצד הפלסטיני, הם התגלו מהר מאוד ולכן, כנראה מתוך לחץ כי ההסוואה שלהם (שהיתה גרועה למדי) הם מיהרו להפעיל אלימות מיותרת. כרגיל חלק מהאלימות הופנתה דווקא אל מצלמים כי טיפול טוב בהפגנה כנראה משמעו כמה שפחות עדויות מצולמות. מילים אפשר להשתיק, תמונות מדברות בעד עצמן.

תמונות מבילעין אתמול של הצלם רני עבדל-פתח

בניגוד לבילעין, שם התמונות לא זקוקות להסבר, אבל המילים לא נשמעות, את האירוע בכיכר הבימה, לא הייתי צריכה לצלם. אירוע סטירילי שקט של מילים מהדהדות. קורעות את הנשמה כמו שכדור גומי קורע רקמות. מנטרלות. סודקות אט-אט את פסאד המוסריות שדובר צה"ל כל כך מנסה לקדם. הן נפלו אתמול על אוזניים של מי שיודע כבר מזמן מה מדיניות ישראל בשטחים, שום אוזניים ערלות לא היו שם, כי ממילא הן לא רוצות לשמוע. כך זרמו להן עדויות נוראיות באוויר הפתוח, מילים שסיפרו על גודל הזוועה, על אי הצדק, על ילדים שלובשים מדים, משתכרים מהכוח ומאבדים צלם אנוש. כמה בנאלית אהיה אם אכתוב על בנאליות היומיום בשטחים הכבושים. כשאפשר סתם להרביץ לערבים ושלאף אחד לא יהיה אכפת, שאפשר להרוג ולשקר בדיווח. ואם אני אגיד שהיעדר המוסר כבר נמצא גם בתוך הקו הירוק יגידו לי שאני סתם יפת נפש ושזה לגמרי לא נכון. אז יגידו, אז מה? אני החלטתי שאני לא שותקת. קו השתיקה הוא דקיק אך הוא חומה בצורה, כי רק לערבים פותחים פה את העיניים, פשוט כי לפעמים אי אפשר לסגור אותן כשהעפעף כל כך נפוח, אם אתה חי בישראל אתה יכול עצום אותן חופשי ולהרגיש מנצח. 

אני בת 40, גדלתי לתוך הכיבוש, הבכור שלי בן 11 גם הוא גדל לתוך הכיבוש, גם אחותו וגם אחיו ואני לא רואה את שרשרת העוול הזו נשברת. גם אותי גידלו נגד הכיבוש, אבל התקופה הייתה קצת אחרת ואני לא ההורים שלי ועוד לא היתה אינתיפאדה. 10 שנים לא ממש דיברתי, זאת אומרת הסברתי למה לא נוסעים לבקר את אחותי המתנחלת שאני כל כך אוהבת, דיברנו על צדק ושוויון, אבל בעיקר נזהרתי בילדות שלהם וניסיתי להבין איך עובדים בתוך החינוך הביתי. כבר שנה שאני לא ממש שותקת. את הילדים שלי אין לי אלא לגדל מתוך הבנה שהחיים אינם נמדדים בעובדה שכל עוד אתה לא סובל הלכה למעשה מעוול אתה יכול להמשיך לשתוק, את הילדים שלי אני מגדלת מתוך ידיעה שהדבר היחיד שאסור זה לשתוק. לפעמים השתיקה משמעה מוות, חידלון, לפעמים משמעה הסכמה. אני לא יכולה להמשיך ולשתוק ולהסכים לפשעי מלחמה.

הילד שלי ילך איתי הערב להפגנה נגד הכיבוש, הוא יצעד לצידי ואני אדע שאת שלי אני עושה, גם אם בקטנה. הילד שלי, שלפני שנה בכה כי הוא לא רצה לשרת בצבא ואני מיד אמרתי שהוא לא באמת חייב אבל שיש לו עוד זמן להחליט, אמר לי לפני כמה ימים שאולי הוא כן ישרת בצבא כי צריך שאנשים כמוהו ישמרו על פלסטינים ויתנו דוגמא אחרת. אני לא רוצה שהוא ישרת בצבא של כיבוש, אני לא רוצה שהוא יצטרך להיות מצפן ומוסר, אני לא רוצה שהוא יפגע - לא פיזית ולא נפשית, אבל אני כל כך גאה בו כי אנשים כמוהו אולי מתישהו יכולו לנתץ את השרשרת. 47 שנים הן 17,155 ימים. היום 17,156 ימים לכיבוש ואני אסתכל על הבן שלי ואנסה להאמין בכל מאודי שאפשר גם אחרת. פשוט כי ילדים זה תקווה ואפילו מתוך תיבת פנדורה השתחררה התקווה.