מסתבר שלא תמיד צריך קטליזטור כדי לחוות משבר, לפעמים הכל יכול לזרום על מי מנוחות ודווקא אז הדברים שמטרידים אותך ושאותם הקפדת לדחוס עמוק בנבכי נשמתך יוצאים מן הצללים באיטיות ומתוך כוונה. אה, בטח ציפיתם לאיזו בעיה אישית עסיסית ספוילר - אני עומדת לאכזב אתכם, זה לא חומר לטלנובלה עסיסית. יש לי דווקא הרבה חומר טוב לזה, אבל לא הפעם. אני גם לא אפתיע אתכם עם משהו שלא אמרתי, גם זה לא. אתם יכולים לוותר על הקריאה, אבל אישית אני אשמח אם תישארו, יש לי כמה דברים שאני רוצה להוריד מהלב.
אני קרן - אדם, אמא לשלושה, בת זוג, אישה, כותבת, ישראלית, עד כאן אין לכם שום סיבה להתרגש ממני - אני ככל האדם, מיוחדת כי אני מי שאני אני וחסרת כל ייחוד כי כמוני מתהלכים על פני כדור הארץ עוד רבים. ברגע שאוסיף שאני מאמינה בזכויות אדם ושמאלנית, כבר אחוז ניכר מהאנשים במדינה הזו יקטלגו אותי תחת הכותרת "בוגדת", לא יעקמו את האף כי זה לא מוצא חן בעיניהם, אלא ישנאו אותי חד וחלק. זה מטריד, לא בגלל שאני צריכה להרגיש את האהבה, אלא בגלל ששנאה זה רגש חזק, כזה שצריך סיבות כבדות. אישית אני לא מרגישה שנאה לאף אחד, אני מעדיפה להתרחק, אם כבר להרגיש בעוצמות עדיף שזה יהיה חיובי, יש מספיק דברים שליליים בעולם מכדי להתעסק גם בשנאה מיותרת. אבל יותר מזה, זה מטריד כי הבעירה הזו מאיימת על כולנו. בעידן של טוקבקיסטים בחסות האנונימיות, אנשים מעיזים לומר דברים נוראיים ולמרות שתסבירו לי עכשיו שזה מיעוט זה מחלחל לשיח הציבורי ואת זה לא ניתן לבטל. אם אלה עשבים שוטים, בל נשכח שעשבים שוטים נוטים להתפשט אם לא עוצרים אותם.
הרבה פוליטיקאים היום בהתנהגותם ומילותיהם נותנים הלכה למעשה גושפנקא לציבור לשנוא ולקרוא לכל אחר בוגד, או סרטן או כל מילה אחרת שתרצו. בישראל היום יש תמיד "אחר" שאפשר לשנוא. אם זה לא האחר מאריתריאה או סודן, זה האחר מאתיופיה, או האחר הערבי, או האחר הפלסטיני, או האחר המזרחי/האשכנזי, או האחר השמאלני או האחר האירופאי. והאחר בישראל הוא בוגד. מילה נוראית בפני עצמה. קל לנתק את הבוגד מהאדם הרגיל, הוא בוגד ולכן הוא לא כמו כולם. והבוגד הלא הוא זה שיפגע בנו ולכן יהיה זה אך נכון להוקיע את הבוגד. אבל הבוגד בישראל הוא רק אדם שחושב אחרת ממך, לא ראיתי (זה לא אומר שאין) שמאלנים שקוראים לאנשי ימין בוגדים, בעיקר משום שלהחזיק בדעות אחרונות זו לא בגידה, זו משמעותה של הדמוקרטיה. אבל אצלנו משפטים כמו "איני מחזיק בדעותיך אך אלחם על זכותך להשמיע אותן" הם פשוט לא מקובלים וזה בעיקר כי איבדנו את הדרך. איבדנו את המשמעות האמיתית של דמוקרטיה.
המון דברים נכתבו בנושא ההסתה, אין לי הרבה מה לתרום. יש רוח ציבורית של הסתה, שנאה ואלימות וזה מדכא. אנחנו חיים בעידן רווי שנאה, השנאה הזו מחלחלת לאיטה. השנאה הזו היא חלק ממדיניות ברורה של ממשלה והיא מדבקת והיא מתרחבת ובסוף, כרגיל יהיה מאוחר מדי. הלכתי לישון במחשבה שבבוקר אני אקום ואכתוב מניפסט קטן על חוסר היכולת לקבל את האחר ואדביק אותו לקיר של שרי ההסתה כמו נתניהו או בנט ורבים אחרים, שעל קירותיהם מופיעים ביטויים שגורמים לעור לסמור ובכל זאת הם אינם מוקיעים אותם. ניצנץ בי הבהוב שאם כל אחד שאכפת לו יפתח בקמפיין קטן משל עצמו, אולי משהו בכל זאת יתחיל את השינוי. מהמקום שבו אנחנו עומדים אם לא נעצור רק נתדרדר עוד יותר. אבל הפוליטקאים שלנו, שבטוחים שאלה בסך הכל קריאות אהדה למדיניות שלהם, לא מבינים שבסופו של דבר השנאה האלימה הזו כבר לא עוצרת רק באחר אחד היא מגיעה לכולם עד שהכל בוער. ראינו את זה בהיסטוריה אינסוף פעמים, אבל אסור להשוות.
הלכתי לישון מתוך מחשבה שאסור לי לשתוק יותר וזה הוביל אותי להבנה שיש דימיון רב בין ישראל של היום לגרמניה של לפני עליית הנאצים לשלטון. לזה מותר להשוות? גרמניה של אחרי חוזה ורסאי פיתחה נטיות אנטי דמוקרטיות ועדיין היו בה סממנים דמוקרטיים מובהקים שאף היו חסרים באותה תקופה בדמוקרטיות מבוססות אחרות (למשל זכות ההצבעה לנשים שלא היתה קיימת בבריטניה אז). חוקרים של אותה תקופה מכנים אותה רפובליקה ללא רפובליקאים, במידה רבה גם אנחנו דמוקרטיה ללא דמוקרטים. רוצה לומר אנחנו מקיימים דמוקרטיה פרוצידוראלית אולם אין הטמעה אמיתית של מושגים דמוקרטיים חיוניים כמו שוויון או זכויות מיעוט, להפך אנחנו לא מוכנים להכיל את העובדה המצערת שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב.
גם בגרמניה המשבר הכלכלי החליש את הרפובליקה, בדיוק כמו שאנו חווים כאן משבר כלכלי שמחליש כאן את מעמד הביניים (אם נשאר כזה), למרות שהממשלה מנסה לצייר שמעולם לא היה כאן טוב יותר. אבל מה שמפחיד הרבה יותר הוא דווקא התגברות הלאומנות, ממש כמו אצלנו. מי שלא היה לאומני הוקע כבוגד - נשמע מוכר? בחינה מעמיקה של התקופה הזו רואה התרופפות של ערכים מוסריים, של לאומנות מוקצנת ואלימה. במידה רבה תקופה זו יצרה באנשים תחושה שחזרה לערכים דתיים וטהורים מבחינה גזעית תביא את הישועה. לי זה קצת מזכיר את האחים והאחיות של בנט ואת הרצון הבלתי מסוייג של הממשלה הנוכחית לייהד כל דבר וליצור מדרג אזרחי של מי שווה יותר, או לחלופין את אמרתו האומללה של שר החינוך על השילוש הקדוש - שואה, אלוהים וצה"ל.
לא סתם הדיון בכיתות הוא מוגבל, לא סתם עלעול בעמודי החדשות מוכיח שאותה מוסריות של צה"ל שאנחנו אוהבים לעטות על עצמנו היא פאסאד, לא סתם יש יותר ויותר תקריות אלימות בשטחים, זה קודם כל אנחנו - בנינו לנו כסות שנעים להתעטף בה והיא מאפשרת לנו להתנהג בצורה לא אנושית ולחשוב שהכל בסדר. אם תגובה על אכילת דובדבנים ללא רשות על ידי ילדות היא סיבה למעצר ועל זה אנשים מגיבים ב"נו ברור, הן לא צריכות להיות שם" אז כנראה שמשהו מתפספס קשות במוסר שלנו. האצבע על ההדק היא קלה והיא נעשית יותר קלה ככל שהשיח הציבורי מאפשר אותה והשיח הציבורי בישראל מזלזל בקדושת החיים. אני לא רוצה להוריש לילדים שלי עתיד כזה, זה מפחיד אותי. אני לא יכולה לשתוק יותר. כי זה נכון, אנחנו יכולים להתכנס בתוך הקונכיות שלנו, לעיתים לצקצק, אבל לחרוק שיניים ולהמשיך. אנחנו עושים זאת כבר כמה שנים טובות ואלה לא שנים טובות - אין שיפור יש נסיגה והנסיגה המוסרית הזו לא מנבאת טובות.
מדד השנאה מרקיע שחקים והוא מתקבל בלגיטימיות אינסופית, קולות המחאה הולכים ומתעמעמים כאשר קולות השנאה הולכם וצוברים מומנטום. הנה דוגמא - ערבי נהרג בתאונת טרקטורון? עשרות טוקבקיסטים ירדו על ברכיהם בתפילת הודיה ויבקשו שבאופן ספונטני יצטרפו אליו עוד. הרי זה מחריד בכל קנה מידה. אבל אף אחד לא מוריד את זה חלילה כי בשם הדמוקרטיה ניתן לומר הכל.
האמנם בשם הדמוקרטיה מותר לומר הכל? אני הייתי תחת הרושם שדמוקרטיה מעניקה לך חירות כל עודד אינך פוגע באחר. אבל אצלנו האחר אינו זקוק להגנה, איכשהו יש תחושה כמעט לאומית שמותר להתיר את דמו של האחר. ומה שהכי נורא זה שהממשלה משתפת עם זה פעולה, היא מייצרת את הגל הזה ונישאת עליו. האמירות של נתניהו, של בנט ושל מרבית חבריהם לקואליציה מאפשרות בדיוק את השיח הזה. אני אולי יפת נפש וקל לפטור אותי בזה, אבל זה הרבה יותר גדול מנפשי היפה והתמימה. אני לא בוגדת בישראל בהיותי שמאלנית, דמי לא מותר. שיח האחים והאחיות של בנט למעשה מתיר את הדם של כל מי שאינו אח. אבל משפחה אפשר לבחור ואני למשפחה כזו לא רוצה להיות שייכת.
אני קרן - אדם, אמא לשלושה, בת זוג, אישה, כותבת, ישראלית, עד כאן אין לכם שום סיבה להתרגש ממני - אני ככל האדם, מיוחדת כי אני מי שאני אני וחסרת כל ייחוד כי כמוני מתהלכים על פני כדור הארץ עוד רבים. ברגע שאוסיף שאני מאמינה בזכויות אדם ושמאלנית, כבר אחוז ניכר מהאנשים במדינה הזו יקטלגו אותי תחת הכותרת "בוגדת", לא יעקמו את האף כי זה לא מוצא חן בעיניהם, אלא ישנאו אותי חד וחלק. זה מטריד, לא בגלל שאני צריכה להרגיש את האהבה, אלא בגלל ששנאה זה רגש חזק, כזה שצריך סיבות כבדות. אישית אני לא מרגישה שנאה לאף אחד, אני מעדיפה להתרחק, אם כבר להרגיש בעוצמות עדיף שזה יהיה חיובי, יש מספיק דברים שליליים בעולם מכדי להתעסק גם בשנאה מיותרת. אבל יותר מזה, זה מטריד כי הבעירה הזו מאיימת על כולנו. בעידן של טוקבקיסטים בחסות האנונימיות, אנשים מעיזים לומר דברים נוראיים ולמרות שתסבירו לי עכשיו שזה מיעוט זה מחלחל לשיח הציבורי ואת זה לא ניתן לבטל. אם אלה עשבים שוטים, בל נשכח שעשבים שוטים נוטים להתפשט אם לא עוצרים אותם.
הרבה פוליטיקאים היום בהתנהגותם ומילותיהם נותנים הלכה למעשה גושפנקא לציבור לשנוא ולקרוא לכל אחר בוגד, או סרטן או כל מילה אחרת שתרצו. בישראל היום יש תמיד "אחר" שאפשר לשנוא. אם זה לא האחר מאריתריאה או סודן, זה האחר מאתיופיה, או האחר הערבי, או האחר הפלסטיני, או האחר המזרחי/האשכנזי, או האחר השמאלני או האחר האירופאי. והאחר בישראל הוא בוגד. מילה נוראית בפני עצמה. קל לנתק את הבוגד מהאדם הרגיל, הוא בוגד ולכן הוא לא כמו כולם. והבוגד הלא הוא זה שיפגע בנו ולכן יהיה זה אך נכון להוקיע את הבוגד. אבל הבוגד בישראל הוא רק אדם שחושב אחרת ממך, לא ראיתי (זה לא אומר שאין) שמאלנים שקוראים לאנשי ימין בוגדים, בעיקר משום שלהחזיק בדעות אחרונות זו לא בגידה, זו משמעותה של הדמוקרטיה. אבל אצלנו משפטים כמו "איני מחזיק בדעותיך אך אלחם על זכותך להשמיע אותן" הם פשוט לא מקובלים וזה בעיקר כי איבדנו את הדרך. איבדנו את המשמעות האמיתית של דמוקרטיה.
המון דברים נכתבו בנושא ההסתה, אין לי הרבה מה לתרום. יש רוח ציבורית של הסתה, שנאה ואלימות וזה מדכא. אנחנו חיים בעידן רווי שנאה, השנאה הזו מחלחלת לאיטה. השנאה הזו היא חלק ממדיניות ברורה של ממשלה והיא מדבקת והיא מתרחבת ובסוף, כרגיל יהיה מאוחר מדי. הלכתי לישון במחשבה שבבוקר אני אקום ואכתוב מניפסט קטן על חוסר היכולת לקבל את האחר ואדביק אותו לקיר של שרי ההסתה כמו נתניהו או בנט ורבים אחרים, שעל קירותיהם מופיעים ביטויים שגורמים לעור לסמור ובכל זאת הם אינם מוקיעים אותם. ניצנץ בי הבהוב שאם כל אחד שאכפת לו יפתח בקמפיין קטן משל עצמו, אולי משהו בכל זאת יתחיל את השינוי. מהמקום שבו אנחנו עומדים אם לא נעצור רק נתדרדר עוד יותר. אבל הפוליטקאים שלנו, שבטוחים שאלה בסך הכל קריאות אהדה למדיניות שלהם, לא מבינים שבסופו של דבר השנאה האלימה הזו כבר לא עוצרת רק באחר אחד היא מגיעה לכולם עד שהכל בוער. ראינו את זה בהיסטוריה אינסוף פעמים, אבל אסור להשוות.
הלכתי לישון מתוך מחשבה שאסור לי לשתוק יותר וזה הוביל אותי להבנה שיש דימיון רב בין ישראל של היום לגרמניה של לפני עליית הנאצים לשלטון. לזה מותר להשוות? גרמניה של אחרי חוזה ורסאי פיתחה נטיות אנטי דמוקרטיות ועדיין היו בה סממנים דמוקרטיים מובהקים שאף היו חסרים באותה תקופה בדמוקרטיות מבוססות אחרות (למשל זכות ההצבעה לנשים שלא היתה קיימת בבריטניה אז). חוקרים של אותה תקופה מכנים אותה רפובליקה ללא רפובליקאים, במידה רבה גם אנחנו דמוקרטיה ללא דמוקרטים. רוצה לומר אנחנו מקיימים דמוקרטיה פרוצידוראלית אולם אין הטמעה אמיתית של מושגים דמוקרטיים חיוניים כמו שוויון או זכויות מיעוט, להפך אנחנו לא מוכנים להכיל את העובדה המצערת שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב.
גם בגרמניה המשבר הכלכלי החליש את הרפובליקה, בדיוק כמו שאנו חווים כאן משבר כלכלי שמחליש כאן את מעמד הביניים (אם נשאר כזה), למרות שהממשלה מנסה לצייר שמעולם לא היה כאן טוב יותר. אבל מה שמפחיד הרבה יותר הוא דווקא התגברות הלאומנות, ממש כמו אצלנו. מי שלא היה לאומני הוקע כבוגד - נשמע מוכר? בחינה מעמיקה של התקופה הזו רואה התרופפות של ערכים מוסריים, של לאומנות מוקצנת ואלימה. במידה רבה תקופה זו יצרה באנשים תחושה שחזרה לערכים דתיים וטהורים מבחינה גזעית תביא את הישועה. לי זה קצת מזכיר את האחים והאחיות של בנט ואת הרצון הבלתי מסוייג של הממשלה הנוכחית לייהד כל דבר וליצור מדרג אזרחי של מי שווה יותר, או לחלופין את אמרתו האומללה של שר החינוך על השילוש הקדוש - שואה, אלוהים וצה"ל.
לא סתם הדיון בכיתות הוא מוגבל, לא סתם עלעול בעמודי החדשות מוכיח שאותה מוסריות של צה"ל שאנחנו אוהבים לעטות על עצמנו היא פאסאד, לא סתם יש יותר ויותר תקריות אלימות בשטחים, זה קודם כל אנחנו - בנינו לנו כסות שנעים להתעטף בה והיא מאפשרת לנו להתנהג בצורה לא אנושית ולחשוב שהכל בסדר. אם תגובה על אכילת דובדבנים ללא רשות על ידי ילדות היא סיבה למעצר ועל זה אנשים מגיבים ב"נו ברור, הן לא צריכות להיות שם" אז כנראה שמשהו מתפספס קשות במוסר שלנו. האצבע על ההדק היא קלה והיא נעשית יותר קלה ככל שהשיח הציבורי מאפשר אותה והשיח הציבורי בישראל מזלזל בקדושת החיים. אני לא רוצה להוריש לילדים שלי עתיד כזה, זה מפחיד אותי. אני לא יכולה לשתוק יותר. כי זה נכון, אנחנו יכולים להתכנס בתוך הקונכיות שלנו, לעיתים לצקצק, אבל לחרוק שיניים ולהמשיך. אנחנו עושים זאת כבר כמה שנים טובות ואלה לא שנים טובות - אין שיפור יש נסיגה והנסיגה המוסרית הזו לא מנבאת טובות.
מדד השנאה מרקיע שחקים והוא מתקבל בלגיטימיות אינסופית, קולות המחאה הולכים ומתעמעמים כאשר קולות השנאה הולכם וצוברים מומנטום. הנה דוגמא - ערבי נהרג בתאונת טרקטורון? עשרות טוקבקיסטים ירדו על ברכיהם בתפילת הודיה ויבקשו שבאופן ספונטני יצטרפו אליו עוד. הרי זה מחריד בכל קנה מידה. אבל אף אחד לא מוריד את זה חלילה כי בשם הדמוקרטיה ניתן לומר הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה