כבר כשלושה חודשים שהבוקר שלי מתחיל בכתיבה. כבר שלושה חודשים שאני הרבה יותר רגועה. לא משהו שרואים מבחוץ, משהו שמרגישים מבפנים. אמנם אני כותבת באופן פומבי, אמנם אני צריכה לצנזר את עצמי כי אינני כותבת בעילום שם וכמובן בגלל שבכורי קורא באדיקות (אם כי את מרבית הפוסטים הוא מוצא משעממים), אבל למרות כל הסייגים, אני עוברת תהליך מאוד אינטימי עם עצמי. מעין התבוננות פנימית נטולת עכבות, בוחנת נימי נפש ומשרטטת את מי שאני ואת מי שאני שואפת להיות, בוחנת תחת עדשת המיקרוסקופ, מנתחת ומסיקה מסקנות, מנהלת רומן עם עשרות מילים, בוררת, חושבת, שואלת ואז כותבת. מניחה את המילים בשבילכם - במידה ובשבילי - במידה רבה. נותנת להן להמשיך איתי את היום ולא כצופות מן הצד אלא כמשתתפות פעילות. כותבת את המילים שמכתיבות לי את החיים.
כנראה שאין מנוס מלהודות שהחיים שלי טובים. בנזוג משובח, ילדים נפלאים, דירה שהייתה דורשת עוד שימת לב וכסף אבל היא בית אהוב, אבל יותר מכל כבר שלושה חודשים שאני באמת יכולה לומר שגם יש אותי בתפקידי כעצמי, לא רק הורה, בת זוג וכן הלאה וכולי, אלא תפקיד שאין לו תחליף בדמות האדם שאני (לא מבחינת משמעותי הקוסמית, אלא בעולמי המצומצם בלבד). חשבתי לחכות לסיכומים לרגל הפוסט המאה, לבני אדם יש נטייה לסכם בזמנים עגולים. לאור קצב הפרסום שלי, מדובר רק בעוד 4 ימים. אבל לסכם 100 פוסטים זה אפילו קצת נדוש ודי הרבה צפוי, להפתיע בפוסט ה- 96 זה כבר משהו אחר. חישבתי לי חישובים גימטריים, אולי גם קצת בשביל ההשראה, ולערך המספרי 96 יש הרבה אפשרויות - למשל לוין שזה שם נעוריי, לגלגל - שזה פועל עגול וחביב, ככה וככה, מלאכה, מהומה, אני יהודי, ואם כבר בכיון הדתי אז גם סוד יהוה, ובחזרה לחיי היומיום - אסלה, אפודה, ליגה-ליגה, בעיטה, אלינה, אילנה, גוזלים, בוא לאכול, המלאך, דבילים, האמן, וניל, כולם, כח חיים. זה לא עושה לי את זה, כלומר ברור שאפשר לפתח מזה פוסט משעשע, אבל לא בחידודי מילים עסקינן ולכן אחזור לרעיון המקורי.
אולי זה בגלל שהשבוע יצא לי לדבר עם כמה אימהות בחינוך ביתי, כל אחת בשלב אחר של ההורות. לאלה שעדיין יש תינוקות אין כמעט זמן פנוי בידיים - מרוב שהן עסוקות 24/7 הן אפילו לא פנויות לחפש את הזמן של עצמן. אבל ככל שהילד הקטן גדול יותר, כך נותר יותר זמן למחשבות. אבל בהתחלה עוד לא משאיר יותר מדי מקום לפעילות. והמחשבות האלה מטרידות כי פתאום את מתחילה לחשוב "מה עכשיו?" וגם מחשבות בסגנון "מה איתי?" ו"איפה אני בכל הסיפור?" אבל עדיין לא הקדשת לזה הרבה מחשבה ואת בעיקר שואלת את עצמך מנקודת המבט של איפה שהיית לפני הלידה הראשונה בעוד שמאז כבר עברו ימים רבים, לכן מרבית התשובות אינן רלוונטיות. כל ההטיות החברתיות שאנו כבולים בהן מתחילות לצוץ: ההשקעה בלימודים, ההשקעה בקריירה שעזבנו, התפתחותן של חברות בקריירה שלהן בעוד את נותרת מאחור, הציפיות של ההורים, וכמובן התהייה מה היה קורה אם לא הייתי נשארת בבית? או מה יהיה עלי כשילדיי יגדלו? כל השאלות המציקות הללו, יוצרות אצל רבות מאיתנו תירוצים. התירוצים הללו אולי מסברים את אזן השומע, לעיתים אף הסקפטי ביותר, אבל הם לא מניחים את הדעת שלך. וכך מתחיל שערוך הויתור ותחושת הקורבנות לעיתים מוצאת לה מקום בתוך הספקות הללו. את הספקות הללו אני שומעת פחות אצל האימהות ששלמות לחלוטין עם הבחירה שלהן וגם מתחילות למצוא את עצמן בתוך החינוך הביתי, בעיקר אימהות שהקטן שלהם עבר את ה- 3 וצפונה. אז גם הזמן שמתפנה משאיר גם מקום לעשייה, גם עשייה אישית. כבר סיכמנו שלכל דבר יש זמן תחת השמיים וכנראה שככל השילדים גדלים את לומדת לשלב ובעיקר למצוא. לשמחתי, שמתי לב שאני לא מתרצת תירוצים כבר הרבה זמן, ושהצלחתי למצוא את עצמי. בתוך כל הצלילים הסימפוניים הללו, ששלובים לחלוטין זה בזה, אפשר גם למצוא את הצליל הבודד. אצלי הצליל הוא תקתוק המקלדת. לשאלות רבות אני לא יודעת את התשובה, אבל אני יודעת שהיא תגיע בזמן שלה ושאני לגמרי בדרך אליה.
אני מגדירה את גבולות הכתיבה, את גבולות העצמי ופתאום אני הרבה פחות מתפזרת. זהו, זה הפוסט ה- 96. פוסט שאומר שלפני 96 פוסטים נזרע לו זרע באדמה. הוא נובט ממש עכשיו ולמה הוא יגדל, רק עוד פוסטים רבים יגידו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה