כשיצאתי לי מבית הוריי, מוכנה (או לא) לחיי העצמאיים, נשאתי עימי הרבה דברים, לבד כמובן מסְפרַיי, בּגדיי, נעליי ומוצרי הקוסמטיקה שלי שהיו כבדים למדי. היו עימי נימוסיי, השכלתי הרחבה, כישוריי וכמובן עכּבותיי, ואלה האחרונות היו רבות כיאה וכיאות לילדה מחונכת ממשפחה יֶיקית. אני מניחה שלא יהיה טוב מבן הזוג לכתוב את הפוסט על "סירור המאולפת" (שזה ההפך מאילוף הסוררת, אם היתה תהייה) אם כי הוא עשה עבודה כל כך יסודית ויעילה לאורך השנים שקיימת האפשרות שעלה הגולם על רבו, ואני מקווה שהרב לא מצטער בדיעבד. כך או אחרת דברים שהיו טאבו ברור הפכו שגורים, כמו גיהוק שלאחר בירה, אם כי אך ורק בדלת אמותינו, לא בפומבי כמובן, שם נותרתי מנומסת ומעוכבת קלות. כך או אחרת, הקדמה זו מביאה אותי לנושא לשמו נתכנסנו.
השבוע, ברשת החברתית, מרבית חברותיי החליפו את תמונותיהן בתמונות הנקה כחלק ממאמץ הגברת המודעות בשבוע ההנקה הבינלאומי. לשאלת התמונה שלא הוחלפה בפרופיל שלי, בחיי שהקדשתי דקות לא מעטות בחיפוש אחר תמונות הנקה, אך כשלתי במציאת אחת ולא שאין כי כידוע מתוך עשר השנים הורותי, הנקתי שמונה וחצי שנים עם הפסקה אחת בלבד בין גמילתה העצמאית של המרכזית להולדת הקטן ותקופת מה של הנקת שניים (טנדם). בחברה שלי הנקת טנדם וגם הנקה מאוחרת הם בהחלט לא סיפור והנקה בכלל מקובלת בקרב כלל חלקי החברה בהם אני מסתובבת. מעטות היו הפעמים בהן אני, כאם מניקה הרגשתי לא נוח. וזה לא כי החברה היא כל כך מקבלת, אלא כי אין דבר טבעי ונכון יותר מזה וכל מי שמפרש זאת אחרת הוא שצריך להתמודד ולא אני.
לא חשבתי על נושא ההנקה בכלל, גם לא בתקופת ההריון עם בכורי, כשהוא נולד לא היה דבר ברור יותר מעצם ההנקה, בעיקר לאור העובדה ששלוש דקות בערך לאחר שהגיח לאויר העולם הוא כבר ינק בשקיקה ולי כבר לא נותרה שום אמירה בעניין ולא שהיתה לי אמירה אחרת. בהתחלה עוד הייתי עוטה על עצמי מין חיתול טטרה, אך לא עבר הרבה זמן עד שזה הונח אחר כבוד בצד. לא ראיתי שום צורך להתנצל על פעולה כל כך טבעית ונכונה ועל הרמת גבות הייתי משיבה במבט מישיר וחודר ובטח שלא מתנצל. זה לא שהתרסתי והסתובבתי כל היום בחזה שלוף ומוכן להנקה, אבל כשאחד מעוללי, ולא משנה בן כמה הוא היה, רצה לינוק שום מקום או אדם לא עצרו אותי מלעשות זאת וברוב הפעמים מרבית האנשים שעברו לידי אפילו לא ממש שמו לב כי זה פשוט לא היה עניין.
אני באמת ובתמים מאמינה שלכל אחת יש את הזכות להחליט על גופה, אין לי ספק שלכל אישה הזכות להחליט אם להניק או לבחור בתחליף ולקבוע לעצמה את הגבולות שלה. אני גם לא מציעה שבגלל שההנקה היא כל כך טבעית תרימו גבה שואלת לעבר כל אישה שמחזיקה בקבוק. אם הורה מעדיף לתת לילדיו תחליפים שנעשו במעבדה מאשר את מה שנתן הטבע, זו זכותו ולמרות שאינני יכולה להבין אני מקבלת אותה מתוך כבוד ובטח לא שופטת. בה במידה, אני מצפה שהחברה הסובבת לא תרים גבה ולא תרים דגלים פוריטניים לעבר כל אישה היושבת ומניקה את ילדיה, גם אם בגיל שנתיים נראה לכם שילד לא צריך לינוק.
יכולתי לספר לכם אנקדוטות משעשעות לגבי הנקה כדי ליצור אצלכם את האמפטיה הראויה לנושא, אבל זו בדיוק הנקודה - אני לא מרגישה שיש לפתח את האמפטיה לנושא, אני לא רוצה להפוך את ההנקה לנושא. ההנקה היא לא נושא. היא באופן טבעי בחירה מתבקשת. אישה מניקה לא מצפה למבט אוהד או לשיחות מתוך מבוכה על זה שגם בתנ"ך הניקו עד גיל מאוחר, היא פשוט מניקה ואתם פשוט יכולים לעבור הלאה בלי גבות, בלי מבטים מושפלים, בלי שיחה מביכה ובדיחות קרש. המחשבה שהפכנו לכל כך מודרניים שלדברים הטבעיים התחלנו להתייחס באופן מלאכותי ושכחנו להשאיר להם את מקומם הטבעי מפחידה אותי מעט. כי בניגוד אולי לדברים טבעיים אבל פחות מקובלים כמו נפיחות וגיהוקים עליהם אנחנו מתנצלים, הנקה היא אחד הדברים הטבעיים הכי יפים שיש ואסור לה להפוך למשהו שיש להתנצל עליו. אז בפעם הבאה כשאתם עוברים ליד אישה מניקה ואולי גם חולפת בכם איזו מבוכה, תחליפו אותה בחיוך, עוד דבר טבעי שאין להתנצל עליו...
השבוע, ברשת החברתית, מרבית חברותיי החליפו את תמונותיהן בתמונות הנקה כחלק ממאמץ הגברת המודעות בשבוע ההנקה הבינלאומי. לשאלת התמונה שלא הוחלפה בפרופיל שלי, בחיי שהקדשתי דקות לא מעטות בחיפוש אחר תמונות הנקה, אך כשלתי במציאת אחת ולא שאין כי כידוע מתוך עשר השנים הורותי, הנקתי שמונה וחצי שנים עם הפסקה אחת בלבד בין גמילתה העצמאית של המרכזית להולדת הקטן ותקופת מה של הנקת שניים (טנדם). בחברה שלי הנקת טנדם וגם הנקה מאוחרת הם בהחלט לא סיפור והנקה בכלל מקובלת בקרב כלל חלקי החברה בהם אני מסתובבת. מעטות היו הפעמים בהן אני, כאם מניקה הרגשתי לא נוח. וזה לא כי החברה היא כל כך מקבלת, אלא כי אין דבר טבעי ונכון יותר מזה וכל מי שמפרש זאת אחרת הוא שצריך להתמודד ולא אני.
לא חשבתי על נושא ההנקה בכלל, גם לא בתקופת ההריון עם בכורי, כשהוא נולד לא היה דבר ברור יותר מעצם ההנקה, בעיקר לאור העובדה ששלוש דקות בערך לאחר שהגיח לאויר העולם הוא כבר ינק בשקיקה ולי כבר לא נותרה שום אמירה בעניין ולא שהיתה לי אמירה אחרת. בהתחלה עוד הייתי עוטה על עצמי מין חיתול טטרה, אך לא עבר הרבה זמן עד שזה הונח אחר כבוד בצד. לא ראיתי שום צורך להתנצל על פעולה כל כך טבעית ונכונה ועל הרמת גבות הייתי משיבה במבט מישיר וחודר ובטח שלא מתנצל. זה לא שהתרסתי והסתובבתי כל היום בחזה שלוף ומוכן להנקה, אבל כשאחד מעוללי, ולא משנה בן כמה הוא היה, רצה לינוק שום מקום או אדם לא עצרו אותי מלעשות זאת וברוב הפעמים מרבית האנשים שעברו לידי אפילו לא ממש שמו לב כי זה פשוט לא היה עניין.
אני באמת ובתמים מאמינה שלכל אחת יש את הזכות להחליט על גופה, אין לי ספק שלכל אישה הזכות להחליט אם להניק או לבחור בתחליף ולקבוע לעצמה את הגבולות שלה. אני גם לא מציעה שבגלל שההנקה היא כל כך טבעית תרימו גבה שואלת לעבר כל אישה שמחזיקה בקבוק. אם הורה מעדיף לתת לילדיו תחליפים שנעשו במעבדה מאשר את מה שנתן הטבע, זו זכותו ולמרות שאינני יכולה להבין אני מקבלת אותה מתוך כבוד ובטח לא שופטת. בה במידה, אני מצפה שהחברה הסובבת לא תרים גבה ולא תרים דגלים פוריטניים לעבר כל אישה היושבת ומניקה את ילדיה, גם אם בגיל שנתיים נראה לכם שילד לא צריך לינוק.
יכולתי לספר לכם אנקדוטות משעשעות לגבי הנקה כדי ליצור אצלכם את האמפטיה הראויה לנושא, אבל זו בדיוק הנקודה - אני לא מרגישה שיש לפתח את האמפטיה לנושא, אני לא רוצה להפוך את ההנקה לנושא. ההנקה היא לא נושא. היא באופן טבעי בחירה מתבקשת. אישה מניקה לא מצפה למבט אוהד או לשיחות מתוך מבוכה על זה שגם בתנ"ך הניקו עד גיל מאוחר, היא פשוט מניקה ואתם פשוט יכולים לעבור הלאה בלי גבות, בלי מבטים מושפלים, בלי שיחה מביכה ובדיחות קרש. המחשבה שהפכנו לכל כך מודרניים שלדברים הטבעיים התחלנו להתייחס באופן מלאכותי ושכחנו להשאיר להם את מקומם הטבעי מפחידה אותי מעט. כי בניגוד אולי לדברים טבעיים אבל פחות מקובלים כמו נפיחות וגיהוקים עליהם אנחנו מתנצלים, הנקה היא אחד הדברים הטבעיים הכי יפים שיש ואסור לה להפוך למשהו שיש להתנצל עליו. אז בפעם הבאה כשאתם עוברים ליד אישה מניקה ואולי גם חולפת בכם איזו מבוכה, תחליפו אותה בחיוך, עוד דבר טבעי שאין להתנצל עליו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה