נכון, לא כתבתי כבר יותר מ- 24 שעות וזה בהחלט לא רגיל והייתי כל כך עייפה שזה לא היה חסר לי, זה רק ניקר במוחי אבל העברתי את זה הלאה. אין בכך משום חוסר אחריות, רק חוסר קליל בשעות שינה שנוצר עקב עבודה מאומצת כדי שהמסיבה תהיה מוצלחת. היתה. עכשיו אפשר קצת לחזור לשיגרה, והעובדה שיש לנו יומיים להכין 3 חנוכיות (כן, הילדים מכינים כל שנה חנוכיה חדשה לכל אחד, אשר מלבד היותן מתקן להדלקת נרות החנוכה, הן גם מסתובבות איתנו לכל מקום שבו אנו מדליקים נרות) וחמישה ימים להכין הצגה קצרה והיתולית לחנוכה למסיבת החנוכה של משפחות החינוך הביתי היא אולי מעט מטרידה אך נראית בהחלט אפשרית ואף מרמזת על חזרה לשגרה. זאת אומרת, שאני בניגוד לנתניהו לא צריכה שיחת הרגעה מאובמה, אני בסדר. בתכל'ס ובלי שום קשר, גם נתניהו יודע שזה בסדר ושההסכם הוא אולי לא מה שהוא קיווה לו, בכל זאת מופע התפוצצות היה נראה לו משהו שלא כדאי לפספס, אבל ההסכם מכיל מספיק ביטחונות גם עבור ישראל. גם נתניהו יודע שהדרמה חלפה ושעכשיו הוא עוד ישמיע קולות מחאה אבל הם ילכו וידוֹמוּ.
אני מניחה שזה מצער אותו - איראן הייתה נושא ממש טוב כדי להבהיל את כולנו ולהסיט את המיקוד מהבעיות בתוך ישראל ולהתפיח כראוי את תקציב הביטחון שכמעט וצומצם משמעותית. בכלל נתניהו מעדיף את הזירה הבינלאומית מאשר את הזירה הישראלית, ולמען האמת אני מבינה אותו, הפוליטיקה של הגדולים מעניינת יותר מהתמודדות עם הגנון של בנט וחבריו ומִשְחקי החברה המשונים ששריו נוטים לשחק. גם אצלנו בבית הימים שלפני יום ההולדת, מלאים פעילות נוספת, מפרים שגרה וזה תמיד מעניין הרבה יותר. וזה מעבר לעובדה שבאנגלית הכל נשמע יותר טוב (אולי גם אני צריכה לנסות?). אבל אני בטוחה שכמו שאצלנו יום ההולדת הבא כבר מציץ מעבר לפינה, גם הוא עוד ימצא סיבות לעמוד ולהחזיק צילומי אויר של אושויץ או ציור פצצה או שאולי הוא ישלוף ציור חדש מהכובע, בכל זאת הוא למד ארכיטקטורה ויצירה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלו, לא ככה? בטח ככה.
ועוד דבר אחד בקשר להסכם, ישראל אמרה גלויות שהיא לא מחוייבת לו וזה מצרף את ההסכם הזה לרשימה הקצרה של הסכמים שישראל נמנעת מהם ובראשם - האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. השאלה היא אם צריך להכביר על זה מילים? אני טוענת שזה מדבר בפני עצמו. בכל מקרה, גם אני וגם נתניהו מוכרחים לחזור לשגרה - הוא לזו של אחרי ההסכם עם איראן ואני לשגרה הרגילה של פוסט ימי הולדת. אני מניחה ששנינו צריכים קצת זמן להירגע - הוא מהדרמה והבכיינות ואני מהבלאגן שהפריע כל כך לשגרה שלנו.
בכל מקרה, עלינו עברה שבת יומוהולדת שמחה ומאושרת, עם הרבה לגו, חברים ועוגות. בערב, כשכולם עזבו נותרנו עם ילדים מאושרים, בית מטונף והרבה שמחה. אני נשארתי גם עם איזה רצון מעומעם לרוץ, אבל נשארתי עם "גם לנקות את הבית זה כושר". אבל זהו, שזה לא. אבל גם אני מוכרחה להודות שאין טעם לנסות ולאמץ את עצמך עד לאפיסת כוחות ושללכת לישון זה לפעמים יותר חשוב מלסמן עוד וי ברשימת המטלות. אני כולי תקווה שאלי היקים הנורדיים לא יכעסו עלי עכשיו כשהמריתי את הדיבר הראשון והוא אם יש לך מה לעשות עד שאתה לא מסיים אותו אתה לא הולך לנוח. אכן ויתרתי לעצמי ועכשיו השאלה היא אם החיים יוכלו אי פעם לחזור לשגרה? התשובה כנראה לא מאחרת לבוא כי ממש בעוד רגעים ספורים, אחרי שאגמור לארגן אוכל וילדים, אנחנו נצא שוב ליער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה