נו מה? אתמול בבוקר קמתי מוקדם, התיישבתי לכתוב והופ נכתבו להן כמה פיסקאות על השפיל האומלל של היאיר והנתניהו עם אי העלאת המיסים בינואר. אבל אז יצאתי עם הילדים לסיור בנאות קדומים. הסיור היה מוצלח ולנו היה קצת צולע, אבל בדרך חזרה הביתה חווינו רגע בוננות נדיר והכל נראה יותר טוב. אז כשהגעתי הביתה פתאום לא רציתי את כל היאיר והנתניהו ורציתי לכתוב על נפלאות גידול הילדים בהומור עצמי. אבל אז הכנו חנוכיות ובבניין פרצה מהומת אלוהים (לא בגלל החנוכיות, נו באמת) אלא כי לא היו מים בבניין ולמרות שאני לא שרברב בעיסוקי אני בועד ולכן הכל התנקז אלי (חוץ מהמים, הם לא היו. גם לא אצלי). ואז החלטתי שאני יוצאת לריצה ויהי מה (כן, גם אם מים לא יהיו). הייתי צריכה להיות מנומסת ולומר שלדאבוני לחברה שלי אבד הקול, אבל (עלי להודות על האמת) זה פעל לטובתי כי אי אפשר היה לסתום לי את הפה בזמן הריצה (חוץ מבעליות, מזל שיש לא מעט) והצלחתי להשחיז את מחשבותיי והרגשתי פוסט מסתמן ואפילו מהסוג המשעשע. כזה שמספר על שיחות הטלפון, על אנשים, תגובות וכל אלה נשזרות במחשבות שלי כולל התשובות הפוטנציאליות שרציתי לומר אבל הנימוס חייב שלא. אבל אז, כשחזרתי, הילדים הלכו לישון. ואז, אז נפטר אריק איינשטיין וכבר לא ממש התחשק לי להתעסק בשנינויות על נושא טריוויאלי כמו מים ואנשים לחוצים. זה לא שכל יום שמעתי אריק אינשטיין, אבל הוא תמיד צץ ברקע באיזשהו שלב. מעין קבוע כזה בתוך החיים הישראלים, קונצנזוס חוצה גבולות וגם הזמר הנודד של דור הנפילים וגם של אלה שנפלו וגם של אלה שיצאו מכל ה- 73' עם אמירה מאוד ברורה. אולי בעצם, הוא פשוט גדול כל כך שהוא היה בכל כך הרבה דברים, קטנים וגדולים כאחד בחיים של כך רבים, שזור בתוך הפרטי ובתוך הציבורי של כולם.
כי אריק איינשטיין זה לשים תקליט כשהאחיות שלי לא בבית ולשיר ולרקוד את "שיר הגדי" שלו מההתחלה ועד הסוף כשאת "רוח רוח" שומעים פעמיים כבר בהתחלה, להשתולל ב"מכופף הבננות" ולבכות עם "העלם והעלמה". וגם כמובן את "ילדים", עם עטיפת התקליט המשונה שמשכה אותי אך הטרידה לא פחות ובעיקר היתה העטיפה של השירים שהכי אהבתי, נו טוב, יחד עם כוורת וגזוז. ולפזם שוב ושוב ולדעת את כל הבתים של "במדינת הגמדים" ולהתענג עד אין קץ עם "התאהבתי בילדה, ילדה יפה נורא" וגם "תנין זקן" ו"יש לי אח קטן". כי זה 20 ומשהו שנה אחר כך לשים את זה שוב, הדיסק הראשון שקנית במיוחד לילד שלך, ולשיר כל מילה ולראות אותו מתאהב כמוך בקול הזה שיודע ללטף, שלא מתיילד, שעדיין היה מסוגל לרדת נמוך ולעלות גבוה למרות הסיגריות.
כי אריק איינשטיין זה שישי אחה"צ כשאמא מבשלת ומהרדיו בוקעים צלילים של לקראת שבת הכי ישראלים שיש ומכל עשור בערך יש אריק איינשטיין יפה יותר, נפלא יותר. כי אריק איינשטיין זה טיולים שנתיים עם "אגדת דשא" "ואני ואתה" שהיה ההמנון ששרתי בהכי הרבה דבקות אי פעם. ואריק איינשטיין זה יום הזיכרון, אבל לא רק של שכול וכאב, של אמירת די למלחמות ורצון לשלום, ובעיקר לשקט. והוא להתבגר עם "חיל של שוקולד" ו"אינך יכולה" ו"שיר אחרי המלחמה" ו"עטור מצחך" (ולא, זה לא יעזור הביצוע שלו עם יהודית רביץ הוא הכי טוב שיש) שפתח פתח לביאליק אחר מזה שמלמדים בבית הספר, ולגלות את חלפי בגללו ולהתייסר. אריק איינשטין זה כמעט כל נקודת ציון בחיים, פסקול חיינו הציבוריים והפרטיים. כי אריק איינשטיין היה כל הסמלים, הישראליות שכולם אוהבים לאהוב.
הוא היה כל מה שכל כך רצינו להיות, הוא שר אותנו לפרטי פרטים ונגע בכולנו. כי אריק אינשטיין זו לא שאלה של טעם מוסיקלי, זו אשכרה שאלה של מהות. כי אריק איינשטיין זו לא הערצה, זו אהבה שקטה כזו ויומיומית, חלק מהנוחות של הבית עם הטי-שירט והתחתונים והזלילה מהסירים. מן אהבה שכל כך ברור שהיא תמיד שם, שמחה שחזרת הביתה, לא סופרת את הזמן שנעדרת. כי אריק אינשטיין היה כל כך הרבה דברים בכל כך הרבה שנים - היה בו מן המהפכן הרומנטי והמקווה לטוב, והיה בו מן השרמנטי והחוֹמֵד חסר העכבות, והכל מתובל קצת בועט, מצחיק, מלנכולי ובעיקר אמיתי. כי בכל מאורע, טוב או רע, זה לא משנה, מהרדיו התנגן באיזשהו שלב אריק איינשטיין. אריק איינשטיין לא היה גדול מהחיים, אבל הוא כן. הוא היה מן מקל שבט שעובר מדור לדור ולא כלה והוא ימשיך להיות כזה. כי לא, לא נגמרו החיים, אבל במותו נגמרה תקופה ותמיד יש קושי בלהתנתק. בעידן הזה של היום עם כל מצליחי האינסטנט, מותו בולט הרבה יותר.
כולם מדברים היום על אריק. זה רק טבעי. זו לא טרגדיה, זה לא דרמטי, זה די לירי ועגום. זה שקט וזה צובט, אבל המוסיקה שלו תמשיך ללות אותנו וזה עושה אותו בכל זאת גדול מהחיים ובמידה גם קצת גדול מהמוות. אז לא ממש בא לי עדיין ל"צאת מזה" (טוב, אני האמא שמבשלת כבר לא מבשלים בשבילי) וכיף לי לשמוע אותו בכל תחנה היום וטוב לי לספוד לו, לא בגלל שהיה כזו אושיה אלא בגלל שתמיד הוא היה חלק וככזה הוא יישאר. כי עם מותו, אפשר רגע לעצור ולומר תודה, על השירים הקטנים והשירים הגדולים והחיוך העקום והמבט המצודד וכל הנוכחות הזו. אז כמו שהוא אמר, אתם יודעים - "מה לספר לך? לא מוצא לי מילים. יש כאן הכל אבל אין אותך". אבל גם יש אותך ויהיה תמיד - עמוק בתוך הגרעין הצברי של כל אחד מאיתנו, כמעט חרות על הדנ"א המשותף שלנו. כן לא חרוט במובן הפיזי, אלא במובן של שירת חיים. כי מותו של אריק אינשטיין בכל זאת די צובט בלב...
הוא היה כל מה שכל כך רצינו להיות, הוא שר אותנו לפרטי פרטים ונגע בכולנו. כי אריק אינשטיין זו לא שאלה של טעם מוסיקלי, זו אשכרה שאלה של מהות. כי אריק איינשטיין זו לא הערצה, זו אהבה שקטה כזו ויומיומית, חלק מהנוחות של הבית עם הטי-שירט והתחתונים והזלילה מהסירים. מן אהבה שכל כך ברור שהיא תמיד שם, שמחה שחזרת הביתה, לא סופרת את הזמן שנעדרת. כי אריק אינשטיין היה כל כך הרבה דברים בכל כך הרבה שנים - היה בו מן המהפכן הרומנטי והמקווה לטוב, והיה בו מן השרמנטי והחוֹמֵד חסר העכבות, והכל מתובל קצת בועט, מצחיק, מלנכולי ובעיקר אמיתי. כי בכל מאורע, טוב או רע, זה לא משנה, מהרדיו התנגן באיזשהו שלב אריק איינשטיין. אריק איינשטיין לא היה גדול מהחיים, אבל הוא כן. הוא היה מן מקל שבט שעובר מדור לדור ולא כלה והוא ימשיך להיות כזה. כי לא, לא נגמרו החיים, אבל במותו נגמרה תקופה ותמיד יש קושי בלהתנתק. בעידן הזה של היום עם כל מצליחי האינסטנט, מותו בולט הרבה יותר.
כולם מדברים היום על אריק. זה רק טבעי. זו לא טרגדיה, זה לא דרמטי, זה די לירי ועגום. זה שקט וזה צובט, אבל המוסיקה שלו תמשיך ללות אותנו וזה עושה אותו בכל זאת גדול מהחיים ובמידה גם קצת גדול מהמוות. אז לא ממש בא לי עדיין ל"צאת מזה" (טוב, אני האמא שמבשלת כבר לא מבשלים בשבילי) וכיף לי לשמוע אותו בכל תחנה היום וטוב לי לספוד לו, לא בגלל שהיה כזו אושיה אלא בגלל שתמיד הוא היה חלק וככזה הוא יישאר. כי עם מותו, אפשר רגע לעצור ולומר תודה, על השירים הקטנים והשירים הגדולים והחיוך העקום והמבט המצודד וכל הנוכחות הזו. אז כמו שהוא אמר, אתם יודעים - "מה לספר לך? לא מוצא לי מילים. יש כאן הכל אבל אין אותך". אבל גם יש אותך ויהיה תמיד - עמוק בתוך הגרעין הצברי של כל אחד מאיתנו, כמעט חרות על הדנ"א המשותף שלנו. כן לא חרוט במובן הפיזי, אלא במובן של שירת חיים. כי מותו של אריק אינשטיין בכל זאת די צובט בלב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה