אין ילד שלא אוהב את חנוכה אני חושבת. יש להם גם את כל הסיבות - חופש, נרות, שירים, מעות, לביבות, סופגניות ומטבעות שוקולד. מה כבר יכול להיות רע בחג שכזה? כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שכולם אוהבים את חנוכה וכמובן שנשביתי בסיפורים שסיפרו כבר בגן על גבורת המכבים, רשעותו של אנטיוכוס, ההצלחה נגד כל הסיכויים וכמובן נס פך השמן, באיזשהו שלב התווספו גם הניצחונות של מכבי תל אביב בכדורסל נגד קבוצות יווניות שונות במשחקים שנערכו בזמן חנוכה, שנתפסו כמובן כמו נס של העידן המודרני. יכולתי לגלוש עכשיו להשוואה הבלתי נמנעת בין פסטיבלי הילדים המתוקים של אז וההפקות המגלומניות אך הרדודות של היום, אבל אצלנו אין פסטיגלים (מבחירה כמובן) וגם החיפוש המתמיד אחר סידור לילדים נמנע מאיתנו עקב הבחירה שלנו בחינוך ביתי. לכן, פוסט זה אינו מתיימר להיות מורה נבוכים להורה העומד מול חופשת החנוכה בעיניים כלות, גוף שבור וארנק מרוקן.
כשיצאתי מבית הספר, לצבא והלאה, חוסר חשיבותו של חנוכה בעולם המבוגרים אל מול חשיבותו בעולם הילדים היכה אותי בתדהמה (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם ההתייחסות ליום השואה - בית ספר מול חיים אמיתיים - היתה לי לא פשוטה, אבל זה כבר נשמור להזדמנות אחרת). לקח לי זמן להבין מה מפריע לי וחנוכה הוא דוגמא מצויינת. הציונות הפכה את חנוכה לחג טיפוחיה, סמל להתמודדות יהודית לאומית, מקור ליהודי האוחז בחרב ולא מחכה לניסים או להתערבות אלוהית, לכוחו של מיעוט המאמין במטרתו ועושה למענה כנגד כל הסיכויים. אתם יודעים "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם - ויהי אור... אנו נושאים לפידים..." (מילים: אהרן זאב). זה אתוס שהתחבר לגמרי לציונות ולכינון המדינה. הרי היהודי החדש שנועד להקים את מדינת ישראל הוא נצר למיתוסים של התקוממות ולא של היהודי הגלותי ולכן חוט השני עובר כמקשר בין דוד, החשמונאים, לוחמי בר-כוכבא והסיקריים ממצדה וגו' עד להקמת המדינה. עם החשמונאים היה קל יותר מאשר עם כל היתר כי הם אכן מסמלים ניצחון ותקומה על פני חורבן. האבות המכוננים של האומה הזו היו זקוקים לביסוס ההיסטורי הזה של העם הנלחם על חרבו כדי לקיים את המדינה ולכן חנוכה החג שהיה נחבא אל הכלים הפך לחג כל כך חשוב במדינה היהודית החדשה שקמה. כמובן שההתערבות האלוהית בנוסח פך השמן הפכה למשנית לנוכח גבורתם העילאית של המכבים; כי יהודה המק/כבי (שתי הגרסאות מקובלות) היה ודאי מין ג'ינג'י עם כריזמה וביישנות מנומשת, כזו שיש לחבר'ה מהפלמ"ח. אחד שמאמין בעצמו, בנוסף כמובן לאמונתו באלוהים או אם הקשר קלוש אז לעובדת יהדותו. בתוך מכבש הסוציאליזציה הקרוי מערכת החינוך, הפך החג הזה לכל כך מהותי ובל נשכח את ייחודיותו משום שהעולם כמנהגו נוהג בשמונת הימים האלה ואילו הילדים (ומערכת החינוך) חוגגים ומשמעותו של החג מתעצמת עוד יותר מתוך החופש הבלתי צפוי הזה של חג של ימי חול מאושרים ונוטפי מתיקות. התחבבות החג היא גם התחזקות האתוס בלי משים (או עם) של היהודי החזק, עז המבט שנלחם נגד כל הסיכויים כדי לשמור על חירותו. נשמע לכם מוגזם? אני לא חושבת כי עם יד על הלב - מי לא יצא את הגן ובית ספר יסודי בידיעה הבלתי מעורערת שיהודה הוא גיבור אמיתי? גיבור הוא לא רק היות האדם עז-לבב, גיבור אינו מנותק מהסיבות שהפכו אותו לכזה, הוא מכלול ואהדת הגיבור היא גם מעין קבלה מובנית של סיבותיו.
גדלתי, וכמו שהשתחררתי מהרבה דברים ולמדתי לשלוף תכנים שלא אהבתי ולמלא בתכנים שכן, גם תורו של חנוכה הגיע. בעוד שבשליחת הילדים לגן או לבתי הספר אתה מעניק לאלה האחרונים את היכולת למלא את עולם התוכן של ילדיך בשותפות איתך (וכל אחד עם אחוזי השיתוף שלו), בחינוך ביתי הכנסת התכנים הללו היא אחריות בלעדית שלך. במקרים רבים אני משקשקת מהמחשבה שאני המקור העיקרי לעולם התוכן שלהם (כי זה תמיד טוב לפקפק), לא כך הוא כשזה נוגע לחגים בכלל ולחנוכה בפרט. אני מעדיפה את הפרשנות שלי של חג האור, חג של נון-קונפומיזם והעמידה על שלך, אבל לא מתוך מלחמות קודש וקדושת המאבק, אלא מתוך קידוש רעיון הזכויות והכבוד למיעוט. אלה הדברים שאני לוקחת איתי מהחג הזה. החג הזה הוא הוכחה ניצחת לצורך בהפרדת דת ומדינה, כבוד הדדי, שמירה על זכויות המיעוט, על שמירת זכויות אדם בסיסיות. כן, אלה לא התכנים שמלמדים במרבית בתי הספר ועל כך חבל לי. במסגרת המהפך בתוך מערכת החינוך, אני הייתי מתחילה במהפך קל יחסית שלא דורש הרבה כספים כמו רפורמה של כל המערכת. הרפורמה הרעיונית הזו היא ההפך הגמור מהכנסת לימודי שואה החל מכיתה א' והכנסת מדריך רוחני לבתי הספר, היא חותרת תחת כל אלה. היא מייצרת מאותו מקום שיח אחר ונכון יותר בעידן הזה שבו קיומנו הוא עובדה בשטח אבל הישארותינו תלויה בכוח המוסרי שלנו. היא מציעה שנדבר על יהודה המכ/קבי וגם על הרדיפות נגד המיעוט היהודי, על כך שכדי לשמור על זכויותיו, על זהותו, הוא נאלץ למרוד כנגד גזרות קשות של שלטון עריץ, אבל בואו נלמד את זה לא מתוך מקום של אהבה יוקדת לאל או בשל עליונותה של היהדות, אלא בגלל שזו זכותו כאדם ומחוייבותו של השלטון לאפשר לו את זה. מורה שמלמד את זה בחנוכה, ילמד את זה כל השנה. ילדים שלומדים את זה כל השנה יפנימו את זה כל השנה. יהודה המכ/קבי הוא גיבור כי הוא נלחם למען זכויות המיעוט, הוא מדליק המשואה הראשון, כי הוא מרד נגד עוול בסיסי. איזה הבדל יש בין הצגתו כגיבור יהודי ובין הצגת מאבקו הספציפי כדוגמא חשובה להבנת חשיבות של זכויות אדם, של קבלת השונה, של דמוקרטיה מול שלטון עריץ, של מחשבה חופשית בתוך עידן קונפורמיסטי. אני מעדיפה את זה על נפנוף בחרבות עץ ומלחמות ביוונים, או בכל עם אחר אם להיות יותר ספציפיים. אני מעדיפה את זה על פני האדרת האמונה היוקדת באל או בניסים ונפלאות או סתם להאדיר מלחמה.
חנוכה הוא אכן חג של אור, הוא מעניק לנו אפשרות לדבר על המאורע ההיסטורי הזה ולהאיר בפני ילדינו את המשעול המפותל להבנה הכל כך טבעית והבלתי מתפשרת בדבר זכויות בסיסיות לכל בני האדם באשר הם בני אדם. שמונה ימים של הדלקת נר ובכל אחד מהם הפוטנציאל של הצבת זכויות האדם כנר לרגלנו, לא רק בשמונת ימי החנוכה, אלא בכלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה