מה שהכי מפחיד אותי כל נסיעה של בנהזוג לחו"ל זה כמה קל לי לתפעל את הכל בכוחות עצמי, לא בגלל שאני לא עושה את זה כל הזמן אלא בגלל שאני כל הזמן מקבלת טלפונים שבודקים אם אני עדיין בחיים (שזה אומר לא ברור לי למה דווקא כשבעלי בחו"ל כולם נזכרים, אפשר לחשוב שכשהוא בארץ המצב אחרת). הנה אנחנו שבוע אחרי הנסיעה, 4 ימים לפני החזרה והכל זורם והכל ממש טוב (שזה אומר שלילדים יש פעילויות מבוקר ועד ערב, הם אוכלים, לומדים, משחקים ונהנים והבית נקי ומסודר). אני יודעת שאני אמורה להיות מרוצה מזה, סך הכל זה אומר עלינו רק דברים טובים (שזה דרך מנומסת להגיד שאני ממש מופלאה והילדים ממש מוצלחים) . אבל אני מרגישה כל הזמן איזשהו צורך להקטין את ההצלחה (שזה אומר בלי סופרלטיבים ועם דיווח לאקוני). בכל שיחת טלפון מגיע הרגע הזה שמי שאני מדברת איתו מתנצל שהוא לא עוזר, וזה מצחיק אותי כי באמת שלא ביקשתי עזרה, אבל זה גם מלחיץ אותי קצת כי זה כל הזמן חוזר על עצמו. וזה גורם לי לתהות - האם אני צריכה להפגין יותר חוסר אונים? האם מה שמצופה ממני זה באמת לא להסתדר? אבל אני מסתדרת כי אני תמיד עושה את זה לבד, אני מתורגלת בסדר יום של פעילות עם הילדים ותקתוק הבית תוך כדי (ולא, זו לא דרך נוספת לסחוט מחמאות).
בנזוגי עובד כל הזמן, גם כשהוא בארץ הוא עובד כל הזמן. לכן אני מתורגלת לעשות הכל בלעדיו (שזה אומר שהמצב די עצוב אם חושבים על זה). לצערי הכל אפילו קל יותר כשהוא לא בארץ (שזה לא אומר שאני לא מתגעגעת לנוכחות שלו), בעיקר כי אני לא בלחץ שהילדים יצליחו לראות את אבא ברגעים שהוא מתפנה מהעבודה (שזה אומר שזה חשוב לכולנו הרגעים האלה של הביחד - הורים וילדים). כל פעם אני אומרת לעצמי שזה בגלל אורח החיים שלנו (שזו דרך יפה להגיד שזה בגלל שאני לא עובדת בעבודה מכניסה, כי ברור לכולם שאני עובדת קשה). העבודה שמשתלטת על כל הזמן שלו, יום ולילה, ולא אני לא מגזימה, נדמית בעיני ככורח המציאות, לא רק בגלל המציאות הכלכלית העגומה בישראל אלא בעיקר בבית שבו הוא המפרנס היחיד. אבל עם יד על הלב (שזה אומר היכונו לאמת הצרופה) גם אם הייתי עובדת בעבודה מכניסה, זה לא היה משנה בפסיק את סגנון העבודה שלו. כי תעשיית ההיי-טק יצרה עבדות חדשה, בה השעות בכלל לא מהוות איזשהו גורם. עובדים כי יש עבודה, ממשיכים לעבוד כי יש עבודה ועובדים גם בלילה כי אז גם השוק האמריקאי עובד. כל הזמן עובדים (שזו דרך נוספת לתאר מציאות עגומה מאוד).
זה עצוב לי כי אני יודעת כמה בנהזוג שלי, שהוא אבא ובנזוג מופלא, רוצה להיות איתנו יותר. זה עצוב לי כי אני במילכוד ולא יכולה לנסות בכלל להגביל את שעותיו כי העבודה שלו היא שמאפשרת לנו את הבחירות שלנו בגידול הילדים, אבל העבודה שלו היא זו שמותירה אותו יותר משקיף ממשתתף. אז ברור שאני מעדיפה שהוא יהיה בארץ איתנו (שזו דרך נוספת להתוודות על כמה אני אוהבת שאנחנו חולקים את אותה המיטה ולו רק למספר מועט של שעות כי לא חולפות הרבה שעות מרגע ההירדמות שלו לרגע היקיצה שלי) וברור שאני מעדיפה לראות אותו גם אם המסך מסתיר את רוב חלקי פניו (שזו עוד דרך להתלונן על זה שהוא כל הזמן עובד), וברור שאני מעדיפה שהוא לא יטוס יותר מדי (למרות שבכל טיסה אני מפרגנת לו עוד כמה ימי חופש אצל חבר, שאמנם גם בהם הוא עובד אבל גם מצליח להינות). אבל אני גם מסתדרת כשהוא לא כאן ואני בסדר גמור (שזו דרך נפלאה להגיד שאין לי בעיה שאני לא מתנצלת על זה שהכל בסדר). ואם מישהו חיפש סיפור על נסיכה במצוקה שמחכה לגאולה בדמות נסיך על סוס לבן, זה לא הפוסט בשבילו. במצודה הזו יש נסיכה שולטת והנסיך שלה כבר הגיע (הוא רק יצא לגיחה קצרה) והממלכה על כל נתיניה שוקקת חיים והדבר היחיד שצריך בה זה להפסיק את הגעגוע ולזה יש רק תרופה אחת שתרד מהמטוס כבר עוד 4 ימים (שזו דררך מצויינת להזכיר שתמיד אפשר לקנות עוד מתנות).
יאללה, לנו יש יום מוזיאון, צריך לעלות לירושלים (שזו דרך נוספת לומר שהפוסט הזה לצערי הסתיים ואני צריכה לחזור לעמלי)...
בנזוגי עובד כל הזמן, גם כשהוא בארץ הוא עובד כל הזמן. לכן אני מתורגלת לעשות הכל בלעדיו (שזה אומר שהמצב די עצוב אם חושבים על זה). לצערי הכל אפילו קל יותר כשהוא לא בארץ (שזה לא אומר שאני לא מתגעגעת לנוכחות שלו), בעיקר כי אני לא בלחץ שהילדים יצליחו לראות את אבא ברגעים שהוא מתפנה מהעבודה (שזה אומר שזה חשוב לכולנו הרגעים האלה של הביחד - הורים וילדים). כל פעם אני אומרת לעצמי שזה בגלל אורח החיים שלנו (שזו דרך יפה להגיד שזה בגלל שאני לא עובדת בעבודה מכניסה, כי ברור לכולם שאני עובדת קשה). העבודה שמשתלטת על כל הזמן שלו, יום ולילה, ולא אני לא מגזימה, נדמית בעיני ככורח המציאות, לא רק בגלל המציאות הכלכלית העגומה בישראל אלא בעיקר בבית שבו הוא המפרנס היחיד. אבל עם יד על הלב (שזה אומר היכונו לאמת הצרופה) גם אם הייתי עובדת בעבודה מכניסה, זה לא היה משנה בפסיק את סגנון העבודה שלו. כי תעשיית ההיי-טק יצרה עבדות חדשה, בה השעות בכלל לא מהוות איזשהו גורם. עובדים כי יש עבודה, ממשיכים לעבוד כי יש עבודה ועובדים גם בלילה כי אז גם השוק האמריקאי עובד. כל הזמן עובדים (שזו דרך נוספת לתאר מציאות עגומה מאוד).
זה עצוב לי כי אני יודעת כמה בנהזוג שלי, שהוא אבא ובנזוג מופלא, רוצה להיות איתנו יותר. זה עצוב לי כי אני במילכוד ולא יכולה לנסות בכלל להגביל את שעותיו כי העבודה שלו היא שמאפשרת לנו את הבחירות שלנו בגידול הילדים, אבל העבודה שלו היא זו שמותירה אותו יותר משקיף ממשתתף. אז ברור שאני מעדיפה שהוא יהיה בארץ איתנו (שזו דרך נוספת להתוודות על כמה אני אוהבת שאנחנו חולקים את אותה המיטה ולו רק למספר מועט של שעות כי לא חולפות הרבה שעות מרגע ההירדמות שלו לרגע היקיצה שלי) וברור שאני מעדיפה לראות אותו גם אם המסך מסתיר את רוב חלקי פניו (שזו עוד דרך להתלונן על זה שהוא כל הזמן עובד), וברור שאני מעדיפה שהוא לא יטוס יותר מדי (למרות שבכל טיסה אני מפרגנת לו עוד כמה ימי חופש אצל חבר, שאמנם גם בהם הוא עובד אבל גם מצליח להינות). אבל אני גם מסתדרת כשהוא לא כאן ואני בסדר גמור (שזו דרך נפלאה להגיד שאין לי בעיה שאני לא מתנצלת על זה שהכל בסדר). ואם מישהו חיפש סיפור על נסיכה במצוקה שמחכה לגאולה בדמות נסיך על סוס לבן, זה לא הפוסט בשבילו. במצודה הזו יש נסיכה שולטת והנסיך שלה כבר הגיע (הוא רק יצא לגיחה קצרה) והממלכה על כל נתיניה שוקקת חיים והדבר היחיד שצריך בה זה להפסיק את הגעגוע ולזה יש רק תרופה אחת שתרד מהמטוס כבר עוד 4 ימים (שזו דררך מצויינת להזכיר שתמיד אפשר לקנות עוד מתנות).
יאללה, לנו יש יום מוזיאון, צריך לעלות לירושלים (שזו דרך נוספת לומר שהפוסט הזה לצערי הסתיים ואני צריכה לחזור לעמלי)...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה