אכלנו גולאש בצהריים, פשוט כי אכלנו בבית, נסיבות שונות הובילו לביטול הארוחה המשפחתית המורחבת. היה כיף לשבת ביחד ולדבר, אולי פחות כשהזכרנו לבכור שהוא אמור גם לטעום דברים חדשים. אני נאלצת להודות שאני עוד לא נוחלת הצלחה מלאה בתחום האוכל אבל הבכור טעם אורז והכריז שהוא "דווקא בסדר" והקטן הכריז ש"גולאש זה טעים, אני אוהב את זה!" אבל כידוע כל מסע מתחיל בצעד אחד, אז הידד לצעדים הראשונים, קטנים ככל שיהיו.
היום חשבתי על נושא של שינויים וכמה הם קשים לנו בדרך כלל (ע"ע הרגלים). שינוי יכול לגמרי להצליח רק אם אכן ניתן לו את כל ההזדמנות שבעולם, הסיבה לשינוי משתנה אך אני מניחה שאנחנו מסתגלים ביתר קלות כאשר אין לנו ברירה או כאשר אנחנו מחוייבים באמת ובתמים לשינוי כי הוא מגיע מתוך רצון. כל דבר אחר מותיר אותנו בדרך כלל עם המון שקרים לבנים כדי להסביר את הסטייה מהדרך. תוך סיכון שאני נשמעת כמו ז'ק כהן בפרסומת לחומוס "שינוי עושים באהבה או שלא עושים בכלל". הרי לאורך היום המון מחשבות חולפות לנו בראש על דברים שאנחנו רוצים לשנות ולרוב אנחנו לא מבצעים אותם בכלל או מחליטים על מועד מעורפל או לחלופין כל פעם דוחים את תאריך ההתחלה. מאות בקבוקי תה הקר שאני שותה יעידו שכל פעם שלגמתי מהם חשבתי לעצמי שעדיף היה שאשתה מים והרבה פחות פעמים הם הוחזרו למקרר אחר כבוד כדי לפנות את מקומם למים. אני יודעת שאלה קלוריות מיותרות, שזה סתם סוכר, שאני כבר לא ילדה ובכל זאת, זה לוקח לי זמן לעשות את השינוי. וכן, ברור לי שזה שאני קונה אותם זו עיקר הבעיה ושאם לא היה לא הייתי שותה - יודעת, יודעת, יודעת (בקורס על הפת"ח למדתי שכשעראפת היה אומר משהו 3 פעמים זה היה מעיד על רצינות כוונתו - שתדעו). וזו סתם דוגמא פשוטה ושולית בתכלית.
הדחיינות הזו, חוסר העקביות שלנו עם שינויים שדורשים מאיתנו יותר, הביאו אותי לחשוב כמו ז'ק כהן, רק לא על חומוס. זה לא שאני היחידה שעליתי על זה, רבות כבר דובר על כוחה של האהבה - היא אפילו מצילה את העולם מידי וולדרמורט (אני מהאסכולה שאומרת את השם המפורש, תמיד דרך אגב). אבל דווקא לא אהבה שאנחנו מעניקים לאחר, לאהבה שאנחנו מעניקים לעצמנו. אנחנו די קשים עם עצמנו למען האמת ולכן גם אנחנו משקרים לעצמנו בעיקביות, או משויצים, או מפגינים עודף ביטחון עצמי, או מתפרקים. אנחנו לא אוהבים את עצמנו מספיק, לא בקטע של אהבה נרקיסיסטית נוסח נניח יאיר לפיד (דוגמא צפויה אך הכרחית), אלא אהבה חומלת. כזו שעוטפת דווקא ברגעים הקשים ומזכירה לנו שלמרות הקושי יש לנו את עצמנו ומותר, באמת מותר לאהוב, לא לרחם רק לחמול. בדיוק במקום של הקושי, של התפרצות, של שויץ, של שקר עצמי, של כעס - לעצור ולנשום ולזכור שלא את המסכה אתה אוהב אלא את מי שאתה. אני דווקא חושבת שסוג כזה של אהבה יכול להזכיר לנו כמה אנחנו בעצם זקוקים למילה טובה, לנשימה, להירגעות.
יש בי תחושה שאם היינו אוהבים את עצמנו באמת ומקבלים את הפגמים ומרגישים טוב עם עצמנו, לא היינו זקוקים לכל העזרים האחרים, שעושים אותנו מעט בלתי נסבלים. אני לא חושבת שאז היינו כולנו מסתובבים עם מראות ביד כמו גנדרני הדרדס או מוצאים מקום טוב לשזוף עיננו בבבואתנו, אלא פשוט היינו מחד סולחים לעצמנו ומאידך מאפשרים לעצמנו לגדול ולדרוש יותר. לא יודעת מה איתכם, אבל בפעם הבאה שאמכור לעצמי לוקש קטן או ארגיש שהנה אני מתפוצצת, נראה לי שאנסה רגע לנשום ולהזכיר לעצמי שגם לי מותר לעצור לפעמים כדי להגיד לעצמי מילה טובה ולהירגע. למצוא דרך מקשרת לעצמי במקומות שאני לא אוהבת, כי אם יש אור באהבה תפקידו להאיר את החלקים הפחות מוצלחים, להעניק להם אהבה ולצמצם את מקומם בחיינו.
היום חשבתי על נושא של שינויים וכמה הם קשים לנו בדרך כלל (ע"ע הרגלים). שינוי יכול לגמרי להצליח רק אם אכן ניתן לו את כל ההזדמנות שבעולם, הסיבה לשינוי משתנה אך אני מניחה שאנחנו מסתגלים ביתר קלות כאשר אין לנו ברירה או כאשר אנחנו מחוייבים באמת ובתמים לשינוי כי הוא מגיע מתוך רצון. כל דבר אחר מותיר אותנו בדרך כלל עם המון שקרים לבנים כדי להסביר את הסטייה מהדרך. תוך סיכון שאני נשמעת כמו ז'ק כהן בפרסומת לחומוס "שינוי עושים באהבה או שלא עושים בכלל". הרי לאורך היום המון מחשבות חולפות לנו בראש על דברים שאנחנו רוצים לשנות ולרוב אנחנו לא מבצעים אותם בכלל או מחליטים על מועד מעורפל או לחלופין כל פעם דוחים את תאריך ההתחלה. מאות בקבוקי תה הקר שאני שותה יעידו שכל פעם שלגמתי מהם חשבתי לעצמי שעדיף היה שאשתה מים והרבה פחות פעמים הם הוחזרו למקרר אחר כבוד כדי לפנות את מקומם למים. אני יודעת שאלה קלוריות מיותרות, שזה סתם סוכר, שאני כבר לא ילדה ובכל זאת, זה לוקח לי זמן לעשות את השינוי. וכן, ברור לי שזה שאני קונה אותם זו עיקר הבעיה ושאם לא היה לא הייתי שותה - יודעת, יודעת, יודעת (בקורס על הפת"ח למדתי שכשעראפת היה אומר משהו 3 פעמים זה היה מעיד על רצינות כוונתו - שתדעו). וזו סתם דוגמא פשוטה ושולית בתכלית.
הדחיינות הזו, חוסר העקביות שלנו עם שינויים שדורשים מאיתנו יותר, הביאו אותי לחשוב כמו ז'ק כהן, רק לא על חומוס. זה לא שאני היחידה שעליתי על זה, רבות כבר דובר על כוחה של האהבה - היא אפילו מצילה את העולם מידי וולדרמורט (אני מהאסכולה שאומרת את השם המפורש, תמיד דרך אגב). אבל דווקא לא אהבה שאנחנו מעניקים לאחר, לאהבה שאנחנו מעניקים לעצמנו. אנחנו די קשים עם עצמנו למען האמת ולכן גם אנחנו משקרים לעצמנו בעיקביות, או משויצים, או מפגינים עודף ביטחון עצמי, או מתפרקים. אנחנו לא אוהבים את עצמנו מספיק, לא בקטע של אהבה נרקיסיסטית נוסח נניח יאיר לפיד (דוגמא צפויה אך הכרחית), אלא אהבה חומלת. כזו שעוטפת דווקא ברגעים הקשים ומזכירה לנו שלמרות הקושי יש לנו את עצמנו ומותר, באמת מותר לאהוב, לא לרחם רק לחמול. בדיוק במקום של הקושי, של התפרצות, של שויץ, של שקר עצמי, של כעס - לעצור ולנשום ולזכור שלא את המסכה אתה אוהב אלא את מי שאתה. אני דווקא חושבת שסוג כזה של אהבה יכול להזכיר לנו כמה אנחנו בעצם זקוקים למילה טובה, לנשימה, להירגעות.
יש בי תחושה שאם היינו אוהבים את עצמנו באמת ומקבלים את הפגמים ומרגישים טוב עם עצמנו, לא היינו זקוקים לכל העזרים האחרים, שעושים אותנו מעט בלתי נסבלים. אני לא חושבת שאז היינו כולנו מסתובבים עם מראות ביד כמו גנדרני הדרדס או מוצאים מקום טוב לשזוף עיננו בבבואתנו, אלא פשוט היינו מחד סולחים לעצמנו ומאידך מאפשרים לעצמנו לגדול ולדרוש יותר. לא יודעת מה איתכם, אבל בפעם הבאה שאמכור לעצמי לוקש קטן או ארגיש שהנה אני מתפוצצת, נראה לי שאנסה רגע לנשום ולהזכיר לעצמי שגם לי מותר לעצור לפעמים כדי להגיד לעצמי מילה טובה ולהירגע. למצוא דרך מקשרת לעצמי במקומות שאני לא אוהבת, כי אם יש אור באהבה תפקידו להאיר את החלקים הפחות מוצלחים, להעניק להם אהבה ולצמצם את מקומם בחיינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה