זה היה בגבעתיים, הייתי אמא לשניים, אחת על מנשא, אחד בעגלה והיה לי מין שקט כזה כי משום מה, וזה באמת נדיר, כל אחד היה שקוע בעינייניו. פשוט, בדרך כלל זמן טיול, בעיקר בעגלה, היה זמן שבו שיחקנו משחקים או המצאנו סיפור. היה יום מקסים וקל היה לי לשקוע במחשבות ולנדוד למחוזות פרקטיים בודאי של אירגונים עתידיים של מטלות עקרוניות. וכך יצא שמתוך שרעפיי פתאום קלטתי שיחה שהקפיצה בי כל נים וקטעה כל ניסיון לעשות משהו אחר. שני ילדים עברו לצד שלי של המדרכה, אחד היה בן אולי 6 והשני אולי 8, ואני מודה שאני נוטה להגזים בגילם מפאת השיחה (ולא משום שזה נוהג מקובל בקרב זמרים), כי המחשבה שהיו צעירים יותר מטרידה אף יותר מגילם המדומה. הם לא דיברו על כדורגל או ספרים, הם דיברו על סדרת טלויזיה. לא, אני לא מתכוונת לדבר על זמן מסך לילדים, קצת סבלנות כי לא אשאיר אתכם במתח - הם לא דיברו על עוד סדרת טלויזיה לילדים, הם דיברו על לא אחרת מאשר טלנובלה ישראלית למבוגרים. משיחתם היה ברור שהם לא אחים, אבל שניהם צופים בסדרה באדיקות. ואז הקטן הסמיק ושאל את הגדול יותר על סצנה סוערת ביותר בין שני הגיבורים וטען שהבת אפילו לא אוהבת את הבן. אני עצרתי נשימה, אבל בן ה- 8 אולי אפילו לא התבלבל והסביר שזה קטע שאפשר לעשות גם אם לא אוהבים אלא רק כי רוצים וה"כלבה" מנצלת אותו כי היא רוצה כוח והגיבור סתם "הומו" כי הוא מסכים. אז יש לנו כאן שני ילדים (נורמטיביים אוהבים להגיד, לא?), בעיר סופר נורמטיבית (יו נואו, גבעתיים) שמנהלים שיחה על סדרת טלויזיה שלא מתאימה לגילם (ושוב צץ לו נושא הגבולות), שמדברים על מין (ואני מצטערת, זה לא שהפכתי להיות מיכל דליות אבל תסכימו איתי שהם לא אמורים להיות חשופים לזה בגיל כזה), ומשתמשים בביטויים מתוך חוסר הבנה מוחלט, אבל הם כבר מקובעים בדימויים שנוצרו באופן כל מוטעה ואפילו- תזכירו לי מה המילה שאני כל כך אוהבת, אה, כן - גזעני.
אם תעשו חישוב מהיר, אני מספרת לכם על שיחה שהתרחשה לפני יותר מ- 6 שנים ואני עדיין זוכרת אותה בפרוטרוט ואני יכולה לתאר בקלות מה לבשו הילדים ואיך התנהלה השיחה. השיחה הזו זיעזעה בי נשהו יסודי, הרגשתי מאוד מפוזרת אחריה כי היא עוררה בי כל כך הרבה שאלות לגבי איך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, למה אנחנו חושפים אותם ואיך אנחנו לא בונים להם את הכלים להתמודד עם סוגיות כל כך מהותיות לחיים ברגישות ומתוך בגרות. כי השיחה הזו מלמדת המון על גבולות שנחצו ואולי אף על חוסר המסוגלות שלנו להבין את המורכבות האדירה של העולם שלנו שהוא חושפני כמו שלא היה העולם האנושי מעודו. אני לא אגזים אם אומר שהשיחה הזו פקחה את עיני ומשמעויותיה נכנסו גם הן לתוך מכלול השיקולים שמניעים אותי לגדל את ילדיי בבית. זה מתחיל בדברים שאולי נראים לכם טיפשיים כמו העובדה שאני לא רוצה לחשוף את ילדיי לתוכניות ריאליטי בטח לא בגיל של בית ספר יסודי, ואני לא רוצה לקחת אותם לפסטיגל רק כי כל הילדים הולכים, ואני לא רוצה שיהיה להם אייפון בגיל 8 (ולא, לא אתייחס לזה שהם גולשים גם באתרים פורנוגרפיים מעבר לאמירה זו), ואני לא רוצה שרק כדי שהם לא יהיו שונים אני אעשה דברים שבעיני הם כל כך לא נכונים. אז תגידו שאני מעדיפה לחיות בבועה, וזה לא שלא שמעתי את זה קודם. זה אולי נכון, אבל אני לא מנתקת אותם מהחברה אני בונה את החשיפה שלהם. ממש כמו בצילום ומשך החשיפה לאור, כך גם עם הילדים. כי בעיני, המרחק בין השיחה הזו לפרשת הזמר והקטינות הוא קטן מאוד, ולא זו לא הנטיה הטבעית שלי למלודרמה. אנחנו מגדלים ילדים שנחשפים לדברים שהם אינם מוכנים להם, אבל יוצרים אצלם סף גירוי גבוה. חוסר המוכנות שלהן בקליטת הדברים שהם נחשפים אליהם מקבע אצלם גם טעויות שיהיה קשה מאוד לחלץ מהם כמבוגרים וקשורים קשר הדוק לקבלת השונה (אם בהתייחסות מגדרית ואם בהתייחסות לנטיה מינית). מה שמפריע לי זה שכולם מזדעזעים מהפרשיה האחרונה שהולכת ונעשית יותר חולנית מכל הכיוונים, אבל שום לקח לא ילמד. אולי היו שהחרימו אתמול תוכנית ריאליטי אבל הם החליפו אותה באחרת וגם את זו הם ישבו לראות עם הילדים. צקצוקים, צקצוקים מכל עבר לא ימנעו את הפרשה הבאה ש"תזעזע". כי הפרשה הזו אולי מזעזעת אבל, היא גם די צפויה באוירה הזו של המאה ה- 21. כי חזה חשוף זה סבבה רק אם זה לא בהנקה כי זה מגעיל, כי אישה היא בהחלט כלבה, וסקס הוא מטבע עובר לסוחר, וריגושים מהירים זה חלק בלתי נפרד מהחיים, ואין לנו ממש גבולות ומי זוכר מה זה מוסר? וכן, זה הכל נקשר יחד בחבילה אחת שניתן להעברה בתוכנת מסרים מידיים אם אפשר במהירות גלישה גבוהה. ובערב מול המסך עם הילדים נוכל להינות קצת מאיזו תוכנית ריאליטי שהיא רק "לנקות את הראש" ומעניקה זמן איכות משפחתי ונושא שיחה עאלק cool. אבל רגע חשבתם שהתוכנית הלא מזיקה הזו שלכם אולי מנקה את הראש, לילדים שלכם היא מבנה את העולם ומגדירה הגדרות למושגים שנכנסים אחר כך לחיים האמיתיים? כן, הפרשה הזו לא מזעזעת כמו המחשבה שלא נשנה דבר עד הפרשה המזעזעת הבאה וזו שאחריה. טוב נראה לי שהבנתם את המסר.
בינתיים, אני שולחת לכם ד"ש מהבועה שלי, בהחלט הרבה יותר נעים פה, אם כי אני לא יודעת איך זה לחיות בברלין...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה