ביום הולדת שנתיים של הבכור (ואל תעשו לי פרצופים כאילו התחלתי במפץ הגדול), חגגנו כרגיל בבריכה. האחיינית שלי, שהיתה אז בת עשר וחצי, שיכשכה איתנו במים. פתאום משום מקום היא אמרה לי: "הבנתי את השם של יונתן, זה כאילו אלוהים נתן, נכון? בגלל זה קראתם לו ככה?" הייתי אמא מאוד צעירה ועוד לא הבנתי דברים רבים וככה בלי לחשוב אפילו שניה, בלי לקלוט את משמעות הדברים ואל מי הם מופנים, אמרתי: "זו משמעות השם, אבל לא בגלל זה קראנו לו כך, אנחנו לא מאמינים באלוהים, השם פשוט מאוד יפה בעיננו..." הילדה הסתכלה עלי בחרדה, כאילו עכשיו בדיוק צריכים השמים ליפול ואז הבנתי מה אמרתי והתחלתי להרגיש קצת לא נוח עם העובדה שזרקתי לה את "האין אלוהים" שלי ככה בלי לחשוב. זה לא שהיא באה ממשפחה דתית, אבל אחותי תמיד שמרה על חגים, לא הכניסה בשר לא כשר הביתה, לפעמים קידוש וחוץ מזה בל נשכח שהיא חיה בישראל, במקום שבו יהדותך וקיומו של אלוהים הם חלק בלתי נפרד מהחיים בכלל וממערכת החינוך בפרט. מיד סיפרתי לאחותי והתנצלתי בפניה, היא ממש לא לקחה את זה קשה. אבל הסיפור הזה נשאר איתי והרגיש צורך לצוץ עכשיו עם החלטתו של שי פירון, שר החינוך בשבילכם, להצמיד לכל בית ספר מדריך רוחני, שכמובן ממשיכה את החלטתו להכניס את לימודי השואה כבר מכיתה א' (וכן, יש קשר ישיר בעיני בין שתי ההחלטות האומללות הללו).
כתוצר של מערכת החינוך ובכל זאת בעלת קו מחשבה עצמאי, תמיד הרגשתי חוסר נוחות לגבי הימצאותם הברורה מאליה של הדת ואלוהים בבית הספר. גדלתי בבית חילוני, אבל לאלוהים היה בו מקום, בבית הספר היה לו מקום גדול הרבה יותר. אני לא יכולה לחשוב על ילד אחד שלמד איתי שביקר באופן פומבי את הרעיון האלוהי. כבר סיפרתי בעבר על הקושי שלי עם המנהג לנשק ספר תורה כשהוא נפל וההתעקשות שלי לא לעשות לי צלם, על הצורך שלי להחריש את הסנדביץ' (די כבר להעיר לי בנושא הכריכים, זה שם שלא מעורר תאבון) עם החמאה והנקניק (גם בתקופה שאני הכנתי לי אותו). אני לא יכולה לשים את היד על הדברים הספציפיים שהפכו את אלוהים לכל כך נוכח בתקופת בית הספר היסודי. ההתייחסות אליו בקרב עולם המורות, טקס מתן תורה בכיתה ב' (וכן, אני זוכרת את עצמי מתרגשת בגרביון שחור ובגד גוף שחור מעוטר בכוכב בהצגה על 7 ימי הבריאה ואת קבלת הספר עצמו), שיעורי התורה, האוירה הכללית, הסיפורים ההיסטוריים, ההסברים על החגים וההכנות לקראתם, הכל יצר תחושה שיש אלוהים והוא כל יכול ומסתכל עלינו בקפידה ובוחן כליות ולב ויושב עשרה ימים לפני יום כיפור עם הספרים הגדולים שלו - הלבן והשחור ומחליט מי לחיים ומי למוות. איזה לחץ. הדימוי הזה הפחיד אותי פחד מוות. כשהאחיינית שלי הביטה בי באותו בוקר בבריכה אחרי ההכרזה הפומפוזית שלי שאין אלוהים, הכל חזר אלי.
החיים בישראל, המגדירה עצמה כדמוקרטית ויהודית, משאירים את אלוהים בתמונה כל הזמן, הוא מתערבב במיתוסים של תקומת המדינה ובמיתוסים התנ"כיים שלדורות המייסדים היה נוח לאמץ. הדיסוננס הזה נמצא כל הזמן וכרגיל הוא יוצר הטייה לטובת היהודי. ובכלל איך אפשר לקבל את השונה או להתייחס לאזרחים לא יהודים כשווים כשכבר אלוהים בחר בנו, אז אנחנו יכולים לצעוק עד השמיים שאנחנו דמוקרטיה אבל בתכל'ס אנחנו קודם כל מדינה יהודית וכך אנחנו גם מחנכים את הילדים שלנו בתוך המערכת. וזה בלי להביא עוד שלל דוגמאות כיצד מרכינה הדמוקרטיה את ראשה ומניחה להגדרה השניה להשתולל.
ההחלטה של שי פירון והפיילוט בקריות, מפחידה אותי יותר כי הדרך שבה אנחנו מתווכים את היהדות לבתי הספר הממלכתיים היא כל כך דתית ולא מפקפקת. אנחנו יכולים אולי לצחוק על האמריקאים והבריאתנות ולהגיד שאצלנו במדעים מלמדים גם על דינוזאורים ותיאוריות בריאה אחרות, אבל אם תשאל ילד ממוצע במרבית בתי הספר הממלכתיים בישראל אלוהים ברא את העולם. אחרי תהליך סוציאליזציה ארוך היוצר פאמיליאריות עם הבורא הכל יכול שבחר בעם ישראל, קצת קשה לייצר ראייה ליברלית וקצת קשה לגרום לאנשים להיות ביקורתיים וקצת קשה לאנשים להתנתק מהנוכחות האלוהית. מדריך רוחני לבתי הספר לא יחליש את המגמה, הוא רק יעצים אותה. נכון, שבתי הספר יוכלו לבחור להם מדריך רוחני אחר אבל תראו לי את בית הספר שייאמץ נזיר זן בודהיסטי שיתחיל את היום בברכת השמש על מזרונים בחצר בית הספר ויחליף את שלום ב"אום" רגוע והתלמידים ילכו לגרף את חצר הזן בכל פעם שיהיו חסרי מנוח. הרי במסגרת, הבה ניקח את ילדינו לחברון, למצדה, למסע בפולין (הבה כי אינדוקטרינציה פוליטית זה אחלה, אחי), המדריך הרוחני משתלב היטב. הוא יכול לקחת את הבנים לבד ולדבר איתם בנושאים החשובים ולהביא אישה שתדבר עם בנות ישראל הצעירות והכשרות. בכלל זה מעורר שאלות רבות - האם המדריך הרוחני הזה יוכל לפסוק פסיקות בבית הספר? האם הוא יבוא בדרישות מינימאליות? האם יבדוק כשרות? מי יפקח עליו? מה כישוריו בתחום ההדרכה הרוחנית? מה כישוריו בחינוך? והאם שי פירון מנסה לרמוז שאין רוח בבתי הספר, רק חומר? אז אם ככה הוא חושב למה לא לעשות רפורמה אמיתית? למה צריך להוסיף מדריך רוחני? כי במסגרת הפוליטיקה החדשה אני רואה בעיקר גזרות, הרחבת התנחלויות והחלטה גורפת להכניס את הדת בכוח לחיינו עם מדריכים חינוכיים ומנהלות דת (ודרך אגב היאיר רואה ולא עושה דבר).
לכל מי שמאמין במדינה דמוקרטית, הייתי אומרת שאנחנו נרדמים על המשמרת, מנהלת הדת והמדריכים הרוחניים ולימוד השואה מכיתות א', כולן נועדו לחזק את הזהות היהודית של כולנו ומכניסים את הדת בקשרים בלתי ניתנים להתרה לתוך מרקם החיים שלנו. זו לא הציונות עליה דיברנו בתחילת הדרך, זו לא המדינה שאליה כיוונו, ואם נמשיך להישאר רדומים גם כאן לא יהיה לנו מקום. מדינת ישראל אמיתית ובת קיימא תוכל להתקיים אם נדע לשלב את הדמוקרטיה במרקם החיים שלנו ושל ילדינו. מדינה חילונית דמוקרטית שמאפשרת אורח חיים יהודי וכשר לכל מי שחפץ ומאפשרת חיים חילוניים במדינה דמוקרטית שהיא גם יהודית. אחרת לא ירחק היום וגם לפוסטים שכאלה לא יהיה מקום כי למנהלת הדת יוקם גוף צנזורה. מה יש אם למערכת הביטחון מגיע, למה לא גם למערכת הדת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה