האחד במאי 2014 - המהפך?

האחד במאי מתקרב בקול ענות חלושה. בשנות ה- 80 הוא החל את דעיכתו האיטית. לו הייתי עורכת כתבה טלוויזיונית פופוליסטית, נוסח משאל רחוב, סופרת חולצות אדומות ושואלת שאלות בסגנון: מה מציינים באחד במאי? לכמה אנשים היום בישראל זה בכלל אומר משהו? מה חתך הגילאים שלהם? מי בכלל עוד חוגג? סביר להניח שהייתי מקבלת בעיקר תשובות שהיו מלמדות על בורות ואי ידיעה. מרבית הציבור אינו יודע הרבה על האחד במאי, לכן משיקולי רייטינג קרוב לוודאי הייתי נמנעת מלעסוק ברצינות בנושא והופכת את הכתבה לכתבה רדודה ושטחית, אם תרצו קוריוז שמוכיח את טענתי. לו הייתי פטורה משיקולים שכאלה, או לחלופין לו הייתי עורכת חדת עין הייתי מגלה מיד שדווקא השנה יש על מה לדבר בנושא הזה. שיש מקום להעלות את האחד במאי וכי דווקא בכוחה של התקשורת להעלות שוב למודעות את האחד במאי בשל הרלוונטיות האמיתית שלו ובשל היכולת לייצר מהפכים.

את מי זה בכלל מעניין? האחד במאי נכנס כבר מזמן ,ולא אחר כבוד, לפנתיאון הארכאיות ועל פניו גם די ברור למה. אין צורך בהבנה כלכלית-סוציולוגית מעמיקה של מעמד הפועלים בישראל. בכלל בחינת מעמד הפועלים בישראל מחייבת ככל הנראה התמצאות בשפה זרה אחת לפחות. מי יחגוג את האחד במאי באומת הסטארט-אפ, בה פועליה מיובאים או מושתקים? אלה שיחגגו הם אלה שיכולים לחגוג ולרוב הם לא ממעמד הפועלים. אך בתוך הסטגנציה הציבורית, בה למרבית האנשים כבר אין כוח לצאת יותר מהבית למחאות למינהן, ניתן בכל זאת לראות התעוררות למרות הדיבורים על דעיכת המחאה של קיץ 2011.  

זו לא התעוררות קומוניסטית שתהפוך את המניפסט של מרקס ואנגלס לספר הנמצא לצד מיטתם של העובדים בישראל, זו לא תהיה עליה בתודעה המעמדית ובהבנת כוחו של הפרולטריון היוצא כנגד הבורגנות ומביא למהפכה עולמית. ובכל זאת יש תחושה של שינוי, של משהו שהלך ומשתנה לאיטו. אני לא אחדש דבר אם אומר שממשלת הימין הנוכחית שואבת את כוחה מהמעמד הבינוני ומטה בחברה הישראלית המצביע לימין באופן מסורתי מחד ומטייקונים קפיטליסטים מאידך. עד עכשיו הצליחה הממשלה לרוב להרדים את ציבור בוחריה באשר לניגוד המוחלט בין האינטרסים שלהם ולאינטרסים שהיא מייצגת בנושאים כלכליים וסוציאליים. אבל בשנה וחצי של הממשלה הנוכחית (ולמעשה גם בשנים שקדמו להן), המדיניות הקפיטליסטית והחזירית (אני מרשה לעצמי להוסיף) יוצרת בקיעים בפסאד הזה. 

לא אמנה כאן הכל, אך פרשיות הגז, התספורות השונות שניתנו לטייקונים, משבר הפנסיה, ההפרטה המוגברת, גבעת עמל, מפלס העוני, חוסר הביטחון התזונתי ואפילו ריקי כהן ושליפת ה- 0% מע"מ לדירה, מתחילות להבקיע את החומה וההכרה מתחילה לחלחל גם בקרב מצביעיה ה"שרופים" של מפלגת הליכוד, אלה שכבר שנים אומר להם השמאל - אתם מצביעים מהסיבות הלא נכונות לאנשים ש"דופקים" אתכם. ההכרה הזו מתחילה לחלחל. הקיבעון בתהליך המדיני והמצב הכלכלי הלא פשוט, בו רוב האזרחים אינו "גומר" את החודש בעוד שרי הממשלה ממלמלים מנטרה שדווקא המצב די טוב, מראים לציבור את האמת העירומה - הממשלה הזו לא תשפר את מצבם ובכך נוצרת תודעה חדשה, היא עוד לא כאן אבל היא בדרך.

ניצול העובדים במשק הישראלי והיעדר תנאים סוציאליים שמתקרבים למצבם של המקבילים לנו במדינות מתועשות אחרות, יחד עם ההכרה העולה בחשיבות התאגדות העובדים בישראל דווקא הופכת את האחד במאי לרלוונטי מאי פעם. הקריאה המרקסיסטית "פועלי העולם התאחדו" אמנם שינתה כיוון כי היא אינה עוד קריאה קומוניסטית בעידן בורגני, אך היא קריאה לחזרה לעקרונות סוציאליסטים, עקרונות של רווחה, בעידן הגלובליזציה. התחזקות ההסתדרות והתאגדויות אחרות בשנים האחרונות היא אחת ההוכחות לשינוי שחל בתוכנו. לאחרונה אנו עדים לחזרת הכוח של העובדים דרך התאגדויות, אמנם רק בתחילת הדרך, אך זה כבר כאן. ראו את מאבקם של עובדי דומינוס פיצה כמשל - התאגדויות העובדים חוזרות ובגדול. מגזרים רבים במשק הישראלי מגלים את כוחה של ההתאגדות, עובדי hot, התאגדות הבימאים והתסריטאים, מאבק המתרגמים ועוד הם רק דוגמא נוספת. אנו רואים היום הבנה שהתאגדות תיצור שינוי. ממשלה שלא תשכיל להבין את זה גוזרת על עצמה פסק דין מוות שיגיע בסופו של דבר, גם אם מאוחר יותר מהמקווה. 

תוסיפו לזה שמפלגת העבודה, מרצ וחד"ש מביאות, גם מספסלי האופוזיציה, עשייה חברתית אמיתית. אלה הן שלוש המפלגות שעומדות בראש המחנה במדד החברתי ובקידום זכויות העובדים ומקיימות פעילות רצינית של חקיקה סוציאלית ודאגה לשכבות החלשות והנה לכם ריח המבשר את השינוי. הציבור לא עיוור לזה, רק שהתפקחות היא תהליך שדורש זמן. 

האחד במאי, אם לנקוט בלשון הטוויטר הוא היום עדיין חגם של המאונפלים, אלה שממילא המדינה לא רואה ממטר. אך הטייקונים המסמאים את עיני הממשלה, הם סדין אדום לעובדי המשק. הסדין האדום הוא זה הוא דגלם של העובדים, הוא סמלו של האחד במאי. האם האחד במאי חוזר? נראה שאנו עושים את הצעדים הראשונים בכיוון, מה שניתן לומר מעל לכל ספק שהאחד במאי חוזר להיות רלוונטי, הרבה יותר ממה שהוא היה כבר הרבה מאוד שנים. אז לא, לא נראה השנה מצעדי עובדים (בכל זאת הטרמינולוגיה משתנה) הומי אדם, אבל נראה התעוררות ובהתעוררות הזו יש תקווה. בישראל מתחת לפני השטח מתחילה להתרחש מהפכה וכמו שמרקס ואנגלס טענו, זו מהפכה שמתחילה בתודעה.

אינטימיות ותקשורת - מחול שדים או כוריאוגרפיה מתואמת

הרבה מהתקשורת שלנו עם המעגל הקרוב אלינו נעשית מעבר למילים, היא מתבססת על תקשורת רחבה הרבה יותר, חלקים ממנה בכלל חד צדדיים ואתה שם רק כדי לחטוף את הריקושטים בלי שום אזהרה מראש. כן, ככה בדרמה, בדיוק כמו שהפוסט הזה מתחיל (אני דווקא לא מדברת על זוגיות, אם על זה חשבתם, לזוגיות מגיעה התייחסות נפרדת). ואתה בכלל לא יודע מאיפה זה בא ולמה אתה בכלל המטרה. לפעמים זה פשוט כי משהו יושב על האדם שמולך ואתה רק טריגר בלי שבכלל עשית משהו, רק בגלל שאתה שם או בגלל שאתה מייצג משהו. לעיתים זה עניין של אהבה או נוחיות, כי דווקא מול אנשים שאנחנו אוהבים אנחנו מתפרקים ומרשים לעצמנו התנהגויות שלא היינו מרשים לעצמנו עם אחרים. זה הרבה מעבר לעובדה שכל חיבור בין אנשים הוא קצת כמו התנגשות של לוחות טקטוניים, שיוצרת רעידות אדמה והרים כחלק מחיבורים יבשתיים. רק שבעוד תזוזה של לוחות טקטוניים היא איטית ובמידה רבה בעלת התנהגות צפוייה, בבני אדם המצב שונה לגמרי והתהליכים מהירים ובלתי צפויים הרבה יותר.

מעטים האנשים שאתה מכניס לתוך האינטימיות שלך, לתוך הלבטים, המחשבות הכמוסות, המאוויים, ובצדק אלה הם המרכיבים הסודיים שלך, מעטים ,אם בכלל, יחשפו להם במלואם והשאר יקבלו חלקים עטופים במסכות. אני מכירה אנשים שגם לעצמם הם לא מעיזים לגלות את מה שהם באמת רוצים וככה הם חיים את חייהם עטופים במסכות פנימיות מהפחד שאם לרגע יעצרו הם ירגישו עד כמה הם חוטאים לעצמם וההתמודדות עם זה תהיה להם קשה יותר מאשר להמשיך ולהדחיק. זה לא פשוט להתבונן בעצמך במראה ולבחון את עצמך נטול הקשרים ושקרים. אנחנו למדנו לשקר לעצמנו כל כך טוב שאנו לא מצליחים לשים את היד על מנגנוני ההתמודדות עם הדיסוננס שפיתחנו לעצמנו. שקרים קטנים, שקרים על הפיזיות שלנו, שקרים על האינטימיות שלנו, שקרים על החיים שלנו. דווקא לעצמנו, לך תבין. ישנם אנשים שעוטפים ומנסים ליפות את עצמם לעצמם משל היו סוכן נדל"ן המשווק נכס שחייב להימכר. כי אם לא יעשו כן הם יצטרכו להתמודד עם כל הבחירות שהפכו אותם לכל מה שלא רצו להיות ולזה צריך עוד הרבה יותר אנרגיה מאשר לא לשנות. חלקנו פשוט זורמים עם חוק ההתמדה (נו, הראשון לניוטון) ולא משנים דבר עד שלא מופעל עליהם כוח אחר ולעיתים שום כוח אחר לא בא.

בני המזל שבינינו (והפעם אני מדברת מניסיון) דווקא בתוך הזוגיות מוצאים את האי השקט שבתוך הסערה, את האדם הנוסף שרואה את הכל ואוהב את הכל ולמרות הכל ובגלל הכל. את זה שרואה-לא רואה את הקילוגרמים העודפים שלא ירדו מההריון הקודם וידיו מלטפות אותם באהבה אין קץ, את הקמטים, השמחה, הדאגה, הדכדוך, הכאב, האושר, את כל מי שאתה בלי הצורך להסתיר, כן גם את מה שחותך את ליבם כמו סכין. אבל כבר אמרתי שלא אדון היום בזוגיות, אז מה אני נסחפת? עוצרת.

גם היחסים שלנו עם עצמנו דורשים התייחסות נפרדת ואם אמשיך בכתיבה האסוציאטיבית הזו זה לא ייגמר לעולם, לכן, אאלץ להשתמש בחוק השלישי לניוטון ואפעיל על עצמי לחץ מנוגד, זו הדרך היחידה כנראה להחזיר את עצמי לנושא המקורי. קירבה פיזית בין בני אדם איכשהו מכשירה אצלם את המחשבה שהם יודעים עליך הכל בעוד שלמעשה הם לא טורחים לבר את הדברים לאשורם. חלקי דעות, תחביבים, פרקטיקות חיים יוצרים אצל אנשים אחרים תובנות לגבי אנשים אחרים שששום מילה וגם לא המציאות בפועל לא תוכל לבלבל אותם ולשנות את דעתם ואת תפיסתם את האדם שמולם, תוסיפו לזה את כל המסכות שאנו עוטים ואת כל הגדרות שאנו בונים וקיבלתם קצר אדיר בתקשורת דווקא בין בני אדם שמניחים שבינהם מצוייה איזושהי אינטימיות. 

אתן לדוגמא את עצמי, בתוך המשפחה בה גדלתי לנצח אשאר הילדה הקטנה, גם מי שבטוח שאינו מתייחס אלי כאל כזו חלק בו, וכפועל יוצא גם חלק בתוך מערכת היחסים שלנו, תמיד יגדיר אותי ככזו לטוב ולרע. ההבנה את הבחירות שלי היא תמיד מתוך הנחה, גם אם סמויה, שבליבי אני מרדנית ומעט לא צפויה. זה מגדיר מערכת יחסים וזה גם מגדיר את הפילטרים דרכם תיבחן כל בחירה שלי, גם היום כשאני נושקת לארבעים ומגדלת שלושה ילדים וזוגיות בריאה (כן גם חתול ותוכית, ולפרקים גם נוזל חשוד במעמקי המקרר - אבל זה לא קשור). דווקא בתוך מערכות יחסים קרובות, אנחנו לא תמיד נוטים להקשיב לכל הסיבות שגורמות לאדם מסויים לבחור את הבחירות שלו ואת החלל אנחנו ממלאים במה שנראה לנו כעובדות אך למעשה אלה הן רק הנחות ולא תמיד הן אכן מבוססות. יש המון אנשים שמקטלגים אותי (ובצדק) כשמאלנית (ובז'רגון של היום גם ראדיקלית) אך מעולם לא טרחו למעשה לשמוע את מנעד דעותיי ובטח לא בכל הנושאים. הנה דוגמא לנדבכים הנוספים שמרכיבים את התקשורת בין בני האדם והם לגמרי לא וורבליים.

זה תקף בנושאים רבים ובקשרים רבים. עוד דוגמא? אחת מחברותיי הטובות ניתקה עימי קשר קצת אחרי לידת בכורה, נתקלתי בה וירטואלית לא מזמן, וניסיתי להבין את פשר הנתק. מסתבר שהיא החליטה לא להניק אחרי חודשיים ומכיון שאני מהמניקות לטווח ארוך וכאשר היא ילדה את בכורה ואני הנקתי במקביל שניים, היא הייתה בטוחה שההחלטה שלה לא להניק תגרום לי להטיף לה מוסר ולא היה לה כוח. אז עזבו את זה שההערכתה אלי כנראה היתה מהנמוכות וזה כמובן חבל, זה רק הוכיח לי עד כמה היא לא מכירה אותי - לעולם לא אטיף את השקפת עולמי לאחר, לעולם לא אתן לאישה אחרת להרגיש לא נוח עם הבחירה שלה. אבל היא החליטה שבטח כך אעשה, או שזה מה שהיא סיפרה לעצמה כדי להתמודד עם ההחלטה שלה. אבל מה שאני מחליטה לגבי עצמי תקף רק לגבי עצמי והקשר שלנו נותק בגלל הקושי שלה להתמודד עם מה שייצגתי, אבל מעולם לא עלה בדעתי להגיד. היא ויתרה עלי בגלל הייצוג שלי את מה שהיא לא רצתה בחייה ואפילו לא נתנה לי הזדמנות להוכיח אחרת. אבל זה לא בגללי, זה בגלל מה שהייצוג שלי אמר לה בתוך עולמה ועם ההתמודדות הזו לא היה לה כוח.

אני רואה את זה ביתר שאת בנושא החינוך הביתי, חברויות רבות נטרפו לחופי ההחלטה לחנך בבית, לא בגלל שהחברות לא הייתה חזקה מספיק, לא בגלל שלא הייתה אהבה, אלא משום שהבחירה הזו מסמלת בעיני אחדים סוג של שיפוטיות שלמעשה לא קיימת. שהבחירה שלי לחנך בבית היא סוג של התנשאות ואמירה מזוככת על מי שלא, מי שמכיר אותי יודע שזה לגמרי לא נכון. הורות של אחרים לא נמדדת מבחינתי במדדים של איך הם לאור הבחירות שבחרתי לעצמי. אני גם לא באמת מצפה שאחרים יעריכו, להפך, איש איש ובחירתו וכל אחת היא טובה, בלי ערכיות ובלי שיפוטיות, רק מתוך קבלה שיש אלפי דרכים ושלי לא מעידה על אחר ולהפך. 

אינטראקציות עם אחרים הן הרבה מעבר למילים, לפעמים היא ההתמודדות של היחיד עם השדים של עצמו וכך התקשורת בין בני אנשים היא לפעמים תולדה של חוסר היכולת שלך להתמודד עם מה שהאחר מסמל עבורך ולא מי שהוא באמת. אבל כאשר אדם לא שלם עם עצמו איך הוא יכול להיות שלם בתוך מערכת יחסים עם אחר? הוא לא יכול, השלם שלנו מקורו ביחיד, שלם הוא לא בשניים. בשניים אפשר ליצור תקשורת, היא יכולה להיות מחול מתואם, היא יכולה להיות מחול שדים. אנחנו אף פעם לא רואים רק העיניים ושומעים דרך האוזניים וחשים עם הגוף, אנחנו תמיד עם כל אלה, ועם המון מחשבות ואין סוף פילטרים שלמדנו לפתח. ככה חלקנו רואים את עצמם וככה חלקנו רואים את האחר. התקשורת בין מי שמקיף אותנו כוללת את כל אלה וכוללת סימבולים, טעויות בהערכה וכלי מדידה והשוואה שלא תמיד מתאימים. קשה לפרק אותנו מכל אלה, זה אפילו בלתי אפשרי. ובכל זאת אנחנו כאלה. הדרך היחידה כנראה לתקשורת עוברת קודם כל דרך המראה, המראה שאנחנו שמים לעצמנו והמראה שאחרים מניחים לנגד עיננו. החיים כשיעור מחול מול מראה...

השואה והזיכרון והמלחמה הבאה ומי לא יזכיר את איראן, החמאס והפתח?

הערב יכנס יום השואה, אם הייתי קוראת עיתונים כבר שבוע שהייתי רואה טיפטופי שואה בחלקי העיתון השונים, אם הייתי שומעת רדיו הייתי שומעת את הדיונים הרבים על מצבם של ניצולי השואה שעולה בעיקר בימים האלה בין פסח ליום השואה (מצעד שנתי קבוע), אם הייתי רואה טלוויזיה הייתי רואה כתבות שונות בעינייני שואה בכל מהדורה וברובן הייתה מתגלה הבורות, אם הילדים שלי היו הולכים למערכת החינוך הם היו נחשפים לשואה בצורה לחלוטין לא מבוקרת ולא תואמת את גילם. אני יכולה להמשיך, אבל אני בטוחה שהנקודה הובנה. פסטיבל הדשדוש בגרפיקה המצמררת של השואה נמשך לכל הכיוונים ואין לי כוח לזה, אם לומר את האמת. 

הכל מרגיש כל כך פלסטיקי, יום השואה הפך כבר מזמן ליום זיכרון משני. השכל הישר לא יכול לסבול את הפורנוגרפיקה השוֹאתית, את הציניות והפופוליזם. הרי איך אפשר להסביר שפתאום בערב יום השואה מאשרת הממשלה העברת מיליארד שקלים לניצולי השואה ומציגה את זה כהישג? זה לא הישג, זה אות קלון, צבוע בפופוליזם זחוח ובלתי נסבל. כל העלאת המודעות לניצולים נראית כמו עוד קמפיין מפוספס (לא התכוונתי להקשר של מדי האסירים, אבל נזרום עם זה). שנה שלמה כולם חיים עם זה ופתאום שבוע של הצפה, אחר כך ספיחים ושוב שקט. אחר כך ההשתאות המעושה ששום לקח לא נלמד, שום לקח לא נלמד כי כל ערך החיים פה מפוספס. הרעים הם הנאצים, הרעים תמיד מתחלפים, כי כמו שלמדנו בפסח ילדים לכל דור יש עמלק. רק ששכחנו שכל הנאצים הם גם בני אדם, בני אדם ששכחו פשוט כי לבני אדם קל לשכוח. אבל אסור להשוות, מותר רק להשתמש ואם זה עובד מה טוב. 

אני מניחה שאני לא היחידה להודות שהשואה היתה אחד הנושאים שעיצבו אותי כילדה, כאדם. השואה היתה לגמרי נוכחת אצלי לאורך כל השנה. כל ספר שני היה על השואה, כל נושא אישי היה על השואה. זוכרת איך יום אחד התעוררתי ושירטטתי מהזיכרון את ברגן בלזן, אז זה נראה לי נורמלי, היום זה צובט לי בלב. אני מניחה שהחשיפה המוגברת שלי לשואה כילדה היא אחת הסיבות שהיום אני כל כך מנסה לשמור על הילדים שלי מפני חשיפה לא מבוקרת. נותנת להם להתעצב לפני שיתחילו להיחשף יותר. אקדים את המאוחר ואומר שבדרך זו אני מרגישה שאני מפנימה את לקחי השואה כי בראש ובראשונה אני מלמדת אותם להיות בני אדם, רק ההבנה שכולנו בני אדם, על הטוב ועל הרע יכולה במידה מסויימת להעניק להם את האפשרות להתמודד נכון עם השואה ועם לקחיה, לפני שיחשפו לכל הזוועות.

ביום חמישי פירסם משרד החינוך את תוכניתו ללימוד השואה מטרום-חובה עד תיכון. על פניו זה נשמע מזעזע, אבל אוותר לשניה על הציניות ואציין כי העקרון המנחה היה נכון, לא כי צריך ללמד את הילדים שואה מטרום-חובה, ממש לא, אלא כי צריך לתת כלים להתמודדות עם חשיפת ילדים לאנשי המקצוע, היינו - המורים והגננים, המנהלים והיועצים. למה? כי מסתבר שמרבית הילדים חשופים ממילא ואין להם שום דרך להתמודד. רוב הילדים היום חשופים להכל בלי פילטרים, אני יודעת כי במכוון אני חושפת את שלי לאט. ילדים יושבים ורואים חדשות עם ההורים ותוכניות ריאליטי והשד יודע מה עוד, הם רואים ולא יודעים מה לעשות עם כל החשיפה הזו ובראש כבר נוצר בלאגן נוראי שעובר עיבודים כל כך, אבל כל כך לא נכונים. לו רק היה ניתן לחנך את ההורים, כי אפשר לשמור את הילדים בבועה ולתת להם להיות ילדים, עובדה אני לא היחידה וזה לגמרי לא קשור לחינוך ביתי, יש עוד הורים שיודעים לעשות את ההבחנה, רק שבחברה שלנו הם נחשבים עופות מוזרים.

הבעיה העיקרית שאני רואה עם התוכנית הזו היא שבמדיניות הממשלה הלאומנית-יהודית שלנו גם היוזמה הברוכה באופן עקרוני הזו בוודאי תעבור תהליכי עיבוד שחוטאים למטרה. הניכוס היהודי של השואה הוא לגיטימי, אך אוזני התלמידים לא תשמענה על שואות נוספות ולא את ההבנה שהשואה, נוראה ככל שתהיה, היא חלק בלתי נפרד לא רק ממלחמת העולם השניה אלא חלק מאידיאולוגיה גזענית וחלק ממה שהאדם מסוגל לו. ששואה מתחילה בבני אדם פנימה והיא תולדה של גזענות, של אלימות ובעיקר שהיא יצירה אנושית, ולאור ההיסטוריה מסתבר שהיא גם מכוננת. האינדוקטרינציה הישראלית הנוכחית היא לא מה שאני רוצה להעביר לילדיי הלאה. 

אם מכל הלמידה ופסטיבל יום השואה יוצאים ילדים נרדפים שחושבים שבכל העולם שונאים יהודים ומזל שיש לנו את צה"ל, אפשר לומר את זה כאן ועכשיו שום לקח לא נלמד. אני לא צריכה לראות טלוויזיה כדי לראות את ראש ממשלה עם נאום ידוע מראש על איך השואה עלולה לחזור על עצמה בגלל איראן עם גרעין ופתח וחמאס עם הסכם, הבאים עלינו לכלותינו. איך זה מתיישב עם הרטוריקה שאם בזמן מלחמת העולם היתה מדינה יהודית השואה לא היתה מתרחשת אני לא יודעת. אבל העובדה היא שהשימוש בשואה היום נועד להצדיק מדיניות, לייצר אינדוקטרינציה ולהעדיף את התפל על העיקר.

אל תבינו לא נכון, אני גאה להיות כאן, נצר למשפחה שחלקה נרצח בשואה, אבל כל הפסטיבל הזה מותיר רק גועל וגורם לי עוד יותר לרצות להסתגר ולא להיות שותפה. לא ישראל כזו היא התשובה לשואה, לא ישראל שראש הממשלה שלה חושב שהשואה היא קלף בשלוף ולא ציווי מוסרי. ישראל היא אכן התשובה היהודית הניצחת, אך במקום שהשואה תהפוך לנר לרגלינו שלאורו נצעד ונדע להיות אחרים, היא הפכה אותנו עוד יותר לקורבן, רק הפעם קרבנות מרצון ובמודע, עיוורים לעוולות שאנחנו ואחרים עושים לנרדפים אחרים. מתוך קורבנות הנצח הזו שום דבר טוב לא יצא. את ניצולי השואה, את קורבנותיה, את זיכרון השואה ואת עתיד ילדינו כאן אנחנו מבזים ובגלגול קסם במקום לצאת מחוזקים מהידיעה שהקמנו מדינה, אנחנו מצעידים את עצמנו שוב ושוב בפורנוגרפיית המוות וההתקרבנות. 

סדר עדיפויות מעוות, בורות, פופוליזם טהור כל אלה הם לא המתכון הנכון לייצר מדינה מתוקנת, רק נכות רגשית. 69 שנה של רטוריקה, מהפה לחוץ ותו לא. לא נותר לי אלא לחזור לשלונסקי שכנראה ידע עד כמה ניתן לשכוח ורק לא ידע שכבר בדור שלישי תהפוך השואה לסיבה לניצול ציני שמוכיח שנדרנו רק לזכור עד כמה אפשר לכפור בעיקר

על דעת עיני שראו את השכול 

ועמסו זעקות על ליבי השחוח 

על דעת רחמי שהורוני למחול 

עד באו ימים שאיימו מלסלוח 

נדרתי הנדר לזכור את הכל 

לזכור - ודבר לא לשכוח. 

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי, 

עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם, 

עדי יכלו כל שבטי מוסרי 

עד באו ימים שאיימו מלסלוח 

קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם 

קונם אם לבוקר אחזור לסורי 

ומאום לא אלמד גם הפעם. 

כי מאום לא למדנו, אבל בואו נשלוף שוב את תג הקורבן, עד שבסוף ניתן יהיה לומר האדישות - מנצחת

אבל למה ישאל נתניהו למה לא הפצצנו את אושוויץ? ולמה איראן? ולמה פלסטינים? עד שבסוף יקום זה שישאל אבל למה ישראל? וכל מה שנוכל להגיד זה שואה. יהודי, נר זיכרון כבר הדלקת? שום נר זיכרון לא יעזור. שום טקס, שום נאום. מי שבא לכלותינו זה רק אנחנו. אבל אנחנו נרדמים לאור הנר, עטופים בדגל ישראל. זוכרים פעם בשנה את קורבנות השואה ומכינים את התירוץ למלחמה הבאה. 

זה לא ייגמר טוב

ושוב אני כמהה לזהות וירטואלית שתוכל לכתוב במקומי את כל העומס שליבי רוצה להשיל מעצמו, למה לעזאזל אני לא יכולה פשוט לכתוב את הכל? למה תמיד לעצור ולחשוב מה מותר ומה אסור? למה כשאני כל כך נפגעת והמילים הן סוג של מזור, אני מפחדת שהמילים שלי ימשיכו את מעגל הקסמים של הפגיעה ולכן את עצמי אני עוצרת? אולי צריך להוציא את הכל ולקוות שמתוך ההרס המוחלט יתחיל לצמוח משהו טוב? זה לא עובד ככה, אני מסבירה לעצמי בפעם המיליון.

אם לא אכתוב את הפגיעה אחטא לעצמי. לכל אדם יש את הדרכים שלו להתמודד, אני כותבת. אין לי שיקולים אחרים מלבד עצמי, זה בלוג אישי. כשאני כותבת על פוליטיקה אני מעצבנת רבים, כשאני כותבת על חינוך ביתי אני מעניינת, כשאני כותבת על האישי אני פורקת אבל בעיני המשפחה שלי, אולי בעיקר בעיני אמי, אני מכבסת את הכביסה ברבים וכמובן רק מחזקת את מעמדי ככבשה השחורה של העדר. כבשה שחורה היא לא רעה, היא רק לא בהכרח עושה את מה שהעדר מצפה ממנה, לכן אני אוהבת את הכבשה השחורה ומקשיבה לה ברוב קשב, לפעמים היא הולכת עם העדר, לפעמים עוצרת ולפעמים פונה לכיוון אחר. זה לגמרי בסדר.

אולי הבלוג שלי הוא מקום טוב להתחיל. תמיד כתבתי, מילים הן הדרך שלי להביע, לראות ולחקור, אני אוהבת מילים ואוהבת לכתוב. הבחירה בחינוך ביתי שאבה אותי כליל, הייתי בעיקר אמא, מזל שאמא היא כל כך הרבה פונקציות שלא היה לי זמן להרהר בנושא. אדם לא יכול להיות רק דבר אחד, הוא אלפי דברים נוספים, מודה - לקח לי זמן למצוא את עצמי בתוך כל מהומת החינוך הביתי - בין לידות להנקות, ספרים ומפגשים בין עשרות הפעילויות, הדבר היחיד שהצלחתי עוד קצת להיות זה בת זוג וגם שם, אני מניחה, תפקודי היה קצת צולע. כשכתבתי זה היה לילדים, את עצמי הכנתי בשלל אופנים והכל היה מיועד לקהל יעד מצומצם יחסית - שלושה ילדים ובנזוג. זה לקח זמן למצוא את עצמי מחדש, קטינא היה צריך קצת לגדול ולפנות לי מקום לביטוי העצמי הפרטי. לקח המון זמן עד שהחברה מסביב ישרה עימי קו וגם אם היא עדיין רואה בבחירה שלי טעות, היא לפחות מקבלת אותה, מסתבר שלא כולם. לומדים להעביר את זה הלאה, לא כולם מוכרחים להסכים.

לא ראיתי צורך לשכנע את העולם בצדקתי, זה מוציא המון אנרגיה וגם ככה יש לי המון עיסוקים. מציאת הזמן לעצמי התחילה עם החזרה לכושר בתוך חלון הזדמנויות קצר שנוצר כשבנהזוג היה בין עבודות. אחרי חודשיים של פעילות גופנית, חזרה מעצמה גם הפעילות המוחית העצמאית, המנותקת מהורות ועיסוקי היומיום - חזרתי לכתוב. הרעיון היה למצוא לעצמי מחדש את פרקטיקת הכתיבה. למרבה המזל זה הצליח וכבר שמונה חודשים שאני כותבת כל יום. עכשיו הגעתי לנקודה - קיוויתי שבתוך הסביבה האינטימית שלי, הכתיבה תיצור פירגון. ניצנץ בי הבהוב של תקווה שהמשפחה שלי, שראתה (וחלק עדיין) בעין עקומה את הבחירה שלי בחינוך ביתי וקיטלגה אותה תחת הכותרת המקטינה של "ביזבוז", תדע לפרגן ולראות בעין יפה את הניסיון שלי לחזור ולפתח את עצמי בתוך מה שהם מכנים "ביטול העצמי". טעיתי. שמונה חודשים של כתיבה ואפילו לא פעם אחת של פירגון, של גאווה. ניסיתי להעביר את זה הלאה, אבל פגיעה היא פגיעה גם כשמנסים להתעלם ממנה. זה כנראה פגם אנושי יסודי להמשיך ולבקש את הקבלה מאחרים.

כך או אחרת, אני כותבת. ועכשיו סוגרת מעגל כי אני חוזרת לנקודה ההתחלתית של פוסט זה - "אני צריכה לכתוב ולא יודעת איך לעשות את זה". אני אכתוב כאן דברים שאולי יפגעו באנשים אחרים, אבל כשהם לא מסוגלים לשמוע, לפעמים הם מסוגלים לקרוא. ואני שמתבטאת מצוין בעל פה מעדיפה תמיד לכתוב. אני כותבת בלוג, הדברים פומביים, זה מותר, זו החלטה שלי. אני בטח לא רוצה לפגוע וכל המשך מכאן יהיה לא טוב. אני אצנזר את עצמי, לא אכתוב את הכל. זה גם לא ממש יכול לצאת כמו שצריך עכשיו, צריך לתת זמן לעכל, צריך לדעת לתת למילים למצוא את דרכן ולזרום. כנראה שגם זה יהיה רק פוסט ראשון.

הקושי במערכות יחסים עם אנשים שלא בחרת הוא גדול, משולבים בהם רגשות וגם הטיות חברתיות של מה צריך, או לא, לעשות בחיים (כבר כתבתי על זה, הנה כאן), שלא לדבר על מערכת ציפיות שלעיתים, גם אם היא מדודה ומוגבלת, עדיין יוצרת מסכת שלמה של אכזבות שאין להן פתרון גם כשהן ידועות מראש. יש אנשים שצימצמתי את הציפיות מהם למינימום ובכל זאת האכזבה מהם ניגרת במרירות לחיי ואין לי יכולת לעצור את הטפטוף. אתמול היה כזה. הרגשתי שאולי אני יכולה רגע לשתף בכאב ולמצוא נקודת מפנה, מקום שממנו ניתן יהיה לצמוח. טעיתי.

זה התחיל בדיווחים ממקורות שונים על עניינים שמתרחשים מאחורי גבי וקשורים אלי בלעדית. שונאת את התכונה האנושית הזאת של לרכל ולדבר מאחורי הגב. באקט אידיוטי החלטתי להפסיק לקבל את הדין, הרמתי טלפון. צעדתי על קצות האצבעות, ביצים או קרח דק זה לא משנה, הייתי זהירה וקלילה ככל שיכולתי. הדבר הנכון במקרה כזה זה להגיד טעיתי, יש אנשים שלא יודעים להכיר בטעות, בָּמקום שבו ציפיתי להקשבה חטפתי מטחי אש בפנים. נדחקתי לפינה, ניסיתי בכל כוחותיי להביא את השיחה שוב למקום ראוי, כל הצלחה לא נרשמה. זה היה המקום להפסיק. להפסיק כי בלאו הכי לא נותר דבר להפיק. אבל גופת מערכת היחסים הזו כבר מרקיבה המון זמן ולמרות כמויות הבושם שפיזרנו עליה כבר דבר לא יעזור. הפיצוץ היה בלתי נמנע. זה עניין של כימיה פשוטה. למשול בעצמי כבר מזמן לא עוזר. הוצאתי את הכאב. משפט אחד והשיחה נגמרה. ניתן היה לחשוב שכל מה שישאר אחרי שהטלפון יעזוב את היד יהיה רק כאב. במקום זה נשארתי בשוק שהוצאתי את זה. אחר כך באו הדמעות. אחר כך ההקלה. אולי מכאן יצמח משהו טוב שמתבסס על קבלה עקרונית של מה שכל אחד מסוגל להכיל. זה לא נכון, כבר ניסינו את זה מיליון פעמים, זה פשוט לא עובד. ועדיין - אולי? תקווה היא דבר משונה להחריד.

אני לא יודעת מה אני אעשה עם כל זה, אני יודעת שפגעתי, זה בטח לא עושה לי טוב. אבל זה כן. כבר כמה שנים אני מרגישה כמו נאנסת, משתדלת כמיטב יכולתי בכל פעם לספוג ולשתוק. לצמצמם ציפיות כדי למנוע מכות, לצמצם אינטראקציה, לוותר ושוב לנסות. אני שמנסה להכניס לחיי רק את מה שעושה לי טוב, אוכלת את החרא בשקט ומנסה למכור לעצמי אשליות. הדרך שבחרתי היא בטח לא נכונה, כל פסיכולוג בגרוש יכול להרצות לי על זה שעות, אבל לפעמים הדבר היחיד שיכול לעבוד הוא טיפול בשוק. לפעמים הדבר היחיד להגיד זה לא עוד, יהא המחיר אשר יהא. זה כואב עוד יותר כשיש אהבה. אבל אהבה בלבד זה ממש לא מספיק. אהבה זה דבר נפלא, אבל לפעמים משמעותה לשחרר, אהבה היא תיבול נהדר אבל כדי לתבל צריך שיהיה בסיס. צריך לומר את זה בצורה פשוטה רק לאהוב זה פשוט לא מספיק, לאהוב זה בהמון אופנים, בטח לא רק במילים, כי אהבה זה הקשבה והכלה, אי הסכמה, פירגון, קשיים, זו בניה משותפת. אהבה זה להעצים. שום משפט של אהבה לא יכול להתאים כשאת מושא האהבה אנחנו מקטינים. אהבה זה לא משהו שמדי פעם מוציאים מהכיס ובוחנים. זו אני, ככה, אני משתנה, אני משתדלת, אני מקבלת, אני תמיד אוהבת. רק לאהוב לא מאפשר סוף טוב. והנה זה לא נגמר טוב.

אם החלטנו לבלוע את הבולשיט שמאכילים אותנו לפחות נקרא לילד בשמו. זה לא איחוד החמאס והפתח זה אנחנו

לא כל כך יודעת איך להתייחס ליום הזה שהתחיל בסערה של סידורים ונקיונות והיה יעיל באופן יוצא מן הכלל. כל מה שהספקתי לעשות בבוקר, עד שכל הילדים התעוררו, היה צריך למלא אותי מחדש באופן מספק דיו כדי להתרגש כל כך ולכתוב את הנוסח המודרני לאשת חיל מי ימצא ולהתאהב בעצמי מחדש. אבל האנרגיה שלי מרגישה שאולה לחלוטין, מרגישה שאני בכלל לא עובדת על אנרגיה אלא על כעס. אין שום כעס במישור האישי אם שאלתם את עצמכם - לילדים ובנזוג שלום. אבל הכעס הזה יושב עלי, לא מאפשר לי להעביר אותו הלאה באיזו שנינה. ישבתי מול הטוויטר, כתבתי ציוצים ומחקתי והרגשתי מחוקה בעצמי.

עצבנות שמחלחלחת לכל חלקה טובה. זה לא החום, זו לא הכתבה המעצבנת הראשונה שקראתי היום (על הנקה בהארץ), שאחריה המשכתי גם לקרוא על ההמלצה לבנות מעון רשמי לראש הממשלה וגם לקנות לו מטוס (לא נותנת לעצמי אפילו להתחיל), זה לא הנאום המעצבן של לפיד מאתמול בערב בקונגרס היהודי האירופאי שאפשר לראותו וגם לקרוא אותו בדף הפייסבוק שלו (אל תתנו לי להתחיל, אבל זה אותו איש שטען שהפלסטינים מפוצלים ועכשיו לנוכח האיחוד בין עבאס והחמאס הוא טוען שהמצב בלתי אפשרי - עוד פרדוקס של זנון [מהמאה ה- 16 כמובן]?), זו לא התגובה האומללה של השרה ליבני על האיחוד ברשות שרק מוכיחה שצריך לתלות עליה שלט "נגרר", זה גם לא ניצולי השואה ומצבם העגום ושר הרווחה שמבטיח ששנה הבאה יהיו פחות ניצולים מתחת לקו העוני (אני מניחה שעוד מקסימום 20 שנה לא יהיו בכלל, לא ככה?), זה גם לא הדיווחים על נהג במשרד ראש הממשלה שאנס ילדות או בכיר במשרד שצילם מתחת לחצאיותיהן של עובדות במשרד, אפילו לא הכאב על החייל בן ה- 19 שמצא את מותו בדקירה בדאנס-בר, או הידיעה שנהרסים כרגע עוד כמה בתים בשטח c ועוד חיים של בני אדם נקרעים ברגע זה. למרות שאני חייבת לציין שכל אלה סיבות טובות להיות מדוכאת. 

הכעס וחוסר האונים הם מכל אלה וככל שלוקח לי זמן לפרסם, ולוקח לי, מתווספות עוד. את הדובדבן של היום - התוכנית ללימודי שואה מטרום חובה - אני משאירה לפוסט הבא. לא פשוט למצוא דקות כתיבה בתוך העומס של החינוך הביתי. אבל מה שהכי מעצבן אותי הוא שדרי גנון נתניהו בטוחים שאנחנו פשוט חבורה של סתומים שאפשר למכור לה כל דבר. למה עכשיו? כי אחרי שניסו למכור לנו את ההסתה הפלסטינית, את זה שאין פרטנר, את זה שקרי הוא משיחי ואולי בעצם לא, את זה שמוכרחים להכיר במדינה יהודית כי ישראל זה פשוט לא מספיק, את זה שיש פילוג בין עזה לרמאללה, את זה שהפניה של עבאס לאו"ם תוקעת, בטח פיספסתי משהו אז עכשיו מוכרים לנו שהאיחוד בין החמאס לפתח זה לגמרי הקש. די כבר לכל הטיוחים. האמת הפשוטה היא שאין אף אחד, אף אחד בממשלה הזו שבאמת רוצה שלום. הארכת המשא ומתן נועדה לשם דבר אחד העמקת והרחבת ההתנחלויות, לשם נשואות פניה של ישראל. אין פרטנר מצידנו וזה לא חדש. זה כל כך old news שזה מייגע. ואין מה לחשב את הימים עד לקץ הממשלה הנוכחית כי אלא אם כן יקרה משהו דרמטי, כי הממשלה של היום תהיה ככל הנראה גם הממשלה הבאה, מינוס פלוס וזה רק בגללנו. היובש האקלימי הוא גם יובש מדיני ומנסים למכור לנו שקרים, משל הייתה הממשלה אוטו גלידה במדבר. קראו לזה איך שתרצו - פאטה מורגנה, זריית חול, כל דבר אבל זה בטח לא אמיתי. מנסים למכור לנו מציאות מדומה ושנאמין בזה. הדיווח האחרון מוכיח שכנראה זה מצליח - אנחנו מקבלים ושותקים.

תנו לי רגע, מבטיחה שזה יהיה קצר, יש מספיק פרשנים טובים ממני. אבל מיהו ראש הממשלה שאנשיו מדברים עם הניה בנושאי ביטחון באופן שוטף? בנימין נתניהו. ואת מי מייצג הניה? את החמאס. אז מה פתאום אי אפשר להמשיך משא ומתן? למה צריך 6 שעות של דיונים בקבינט כדי שכל השרים יצביעו בעד הפסקת המשא ומתן לאלתר? או, טוב ששאלתם, כי גם לי זה לא ברור, אולי רק כדי שזה לא יראה כמו שליפה. ואז עוד לצאת בהודעה שהקבינט החליט לא לפרק את הרשות הפלסטינית? אנחנו לא יכולים לפרק את הרשות הפלסטינית אלא אם כן נחליט לצאת למלחמה. כמה דמגוגיה אפשר לבלוע? זה לא שאנשי החמאס הם בבת עיני, אבל גם על הפתח טענו בזמנו שלא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים שרוצים להשמיד את המדינה. אלה הם השותפים שלנו למשא ומתן ונתניהו יודע את זה מצוין. כל מה שיש כאן זו אסופת פחדנים שלא מעוניינים להגיע באמת לפיתרון של שתי מדינות וכדאי שנפנים את זה. לו רק היתה לנו אופוזיציה שהייתה יודעת לתת פייט אמיתי.

לאחרונה ניסיתי בכל כוחי להימנע מלכתוב על פוליטיקה. יש לי המון סיבות - כבר לי זה עשה קצת רע והיו בי המון דברים שרצו לצאת. אבל יותר מזה מרבית האנשים שאני מכירה הסבירו לי שאין להם כוח לשמוע על הדעות הרדיקאליות שלי (טוב מזמן הבנתי שזכויות אדם נחשבות בישראל לרדיקאליות לשמה) ולכן הם פשוט מעדיפים לא להיכנס לבלוג שלי (לא זה לא מעליב, זה לגמרי לגיטימי), הבכור (שהוא אחד מקוראיי הראשיים) התחיל לקרוא לי בחיבה מעצבנט (מטריד, אך משקף), חברים טובים שגם מחזיקים בדעות כמו שלי הסבירו לי שבשביל פוליטיקה הם מעדיפים את הארץ ולקנח בפלוג, אנשי מקצוע הסבירו שלא משנה כמה אני רהוטה וכותבת טוב העובדה שאני כותבת מהבית ובלי מקורות עושה את הכתיבה שלי פחות מעניינת (כן, זו מעין דריכה על יבלות). וככה הצטברו להן ידיעות שמאששות את העובדה שאולי באמת לא צריך לכתוב על פוליטיקה ויש לפנות לאפיקים אחרים. מודה שהתעבורה באתר רק הלכה וגדלה ככל שאני כותבת יותר אישי ופחות פוליטי. כל האינדיקטורים שאמורים להוכיח שזהו, לא ממש כדאי לי לכתוב על פוליטיקה. אבל על כל החרא הזה שמאכילים אותנו בכפית אני לא יכולה לשתוק. הנה אמרתי את זה. 

From shouting to words – personal schooling within homeschooling

It is a known fact that shouting or a sudden elevation of tones is bad for your vocal cords, it is self-harmful to us not just physically – say eye capillary bursts or hoarseness (which might be considered sexy, but I feel there are better ways to feel sexy), and emotionally, but it is also harmful to the ones around you. But moreover, it is scary. Scary on a personal level – that something like that can come out of you (though during my long years, I have seen many two-legged that have no problems with that, au contraire it’s a way of life for them); and it frightens whoever is around you. When it frightens your kids - the collateral damage is way beyond control. As a human being that tries to live her life in a “shout-less” atmosphere (to each his own, it’s a choice), the fact that if and when I shout it’s my kids in the recipient end is very disturbing. How can it be that encounters with people that yell leaves me quiet (yet disturbed) but still I find myself shouting on those who I protect  and love most, with no serious restrictions or inhibitions’ mechanism.    

It is far beyond the genuine need to be my kids’ role model, especially since as a homeschooler I am the main role model for my youngsters. Whenever I find myself angry and yelling, no matter how many justifications there are to a particular situation, I remain helpless long after. Angry at myself for so many reasons – for not overcoming, for the terrible example, for the lack of restraints, for yielding all other options and for the destructive shock wave that shouting tend to produce (partial list).

I already shared my experiences (however they were not translated to English – sorry) to end this disgraceful way of expression. It started with the realization that despite the fact that while I was restraint, patient and contained some 200 times, if by 201 I shout, nothing is learned of all the first 200 remarkable tries, my kids will remember the example given in the 201. It was a tossing and hurtful revelation that left me nearly helpless. Within this despair I realized I have found my nemesis and if indeed I enjoy challenges I have struck gold – the ultimate challenge of all. Thus I had no other way but to succeed fighting this great challenge.

The attempt to change the self falls in the category of believing it is never too late, that giving up is no option, plus it holds wonderful energies. For years I have heard the clashing clichés “I am a grown person, I will never change” on the one hand, and “A man always learns” (in various styles) on the other, until I was an adult I could never settle between the two. Actually, even as an adult I could not resolve the contradiction, but I decided to choose my path – to continue to learn, doubt and grow. As long as you are trying to be wholesome rather than whole, you keep learning and changing – I've got this feeling that I will remain a student forever. Of all my life experience I have grown and changed. Already in previous posts I have written that the process of self-enhancement and my most significant learning were mainly achieved during the years I am homeschooling my kids, a period mainly described by the people surrounding me as a waste of my talents. My choice of homeschooling is to me a great opportunity to learn and grow and this is the most important thing I teach my kids.  

The decision to exclude shouting isn't an easy one, especially since it has become somewhat of a norm in our society that “shouting is allowed since kids should know that their parents are not super heroes but human beings”. True. It’s more than OK that my kids will know that I am human rather than a super hero, but shouting won’t teach them that, shouting will only minimize them and me. Rather, the path I choose – not to shout, is a fascinating learning journey. When a random shout escaped me in times I was pushed to corners, my kids only panicked – they learned nothing but the fact that shouting is indeed another way of expression. I asked myself if this is a path I want my kids to take and the answer was loud and clear – NO.

My way of showing shouting the way out is through sharing, the process is long and tiring, but it shows my kids not only that I am only human, but that I am always learning, trying to improve and more than that – that I am not excepting things as they are although I can. I’ve decided not to hold my cards, but rather show them my hand. It begins with sharing – talk to them of my frustration over the fact that we (yes both me and them) shout, and it continues with an invitation to join me on this journey. They, of course, were happy to join my quest. In times when I felt a shout coming (from either side), I remembered to take a long deep breath and to stop. Sometimes I set in silent and only when all cleared I started talking. Explain, but not dig, measure my words and weigh them carefully, explaining that this path will lead to nowhere. Then we’d think together where this might lead and how far it is from where we want to go. I use open questions that sometimes don’t get immediate verbal answers.

It is not an easy process, but every day I see us all improve, in interactions between me and them and among themselves. I am celebrating 8 weeks of no shouting and like any other anonymous addict I am publicizing it to celebrate the achievement.

Words possess great powers, shouting has a destructive power – it takes out the power of the words and makes the shouting your objective and by that it misses the point. I am no Superwoman - I am totally human, with lots of cracks, bumps, defaults and scratches. My kids know that and they love me despite that, but moreover - they love me for that. They are my full partners in this path. Teaching them at home is not only about knowledge, values and life qualifications, it’s about being human beings that constantly learn, love themselves, improving themselves, paving their way, never giving up. It’s a constant struggle to learn, to polish not through self-flagellation or unnecessary yelling, but through thinking, setting your goals, goals that do not justify every mean but only those chosen wisely. And our every day goal is to strive and be a better people, who fulfill themselves and do not destroy, not ourselves and not others.   

מצעקות למילים - חינוך אישי במסגרת החינוך הביתי

מן הידועים שצעקה או הרמת קול פתאומית מזיקה למיתרי הקול, היא מזיקה לעצמנו לא רק ברמה הפיזית  - נניח פיצוצי נימים קטנים בעין או צרידות (שאולי זה סקסי, אבל אני מעדיפה דרכים אחרות) וברמה נפשית, היא גם מזיקה באופן עקרוני לסובבים אותך, אבל יותר מזה היא מפחידה. היא מפחידה ברמה האישית - שבכלל דבר כזה יכול לצאת ממך (אם כי כבר היכרתי מספיק הולכים על שתיים בחיי הארוכים שאין להם שום בעיה עם זה, להפך זו דרך חיים) והיא מפחידה את מי שמסביבך. כשזה מפחיד את הילדים שלך היקף הנזק הוא הרבה מעל משוער. כאדם שמנסה לבלות את חייו באופן נטול צעקות (כל אחד ובחירותיו הוא), העובדה שכאשר אני צועקת זה דווקא על ילדיי הטרידה אותי רבות. איך ייתכן שמפגש עם צעקנים מותיר אותי שקטה (ומעורערת) ואילו דווקא על אלה שאני אוהבת ומגוננת אני מצליחה לצעוק ללא מנגנון רציני של סייגים ועכבות. 

זה הרבה מעבר לצורך האמיתי לשמש דוגמא לילדים, על אחת כמה וכמה בתוך החינוך הביתי כשהמודל העיקרי להתנהגות לילדים הוא את בעצמך. בכל פעם שמצאתי את עצמי כועסת וצועקת, ולא משנה כמה הצדקות את יכולה לתת לסיטואציה, הייתי מחוסרת אונים עוד הרבה אחרי. כועסת על כל כך הרבה דברים - שלא התגברתי, כועסת על הדוגמא הנוראית, על היעדר האיפוק, על הויתור על כל הדרכים האחרות ועל גלי ההדף של החורבן שצעקות נוטות לייצר (רשימה חלקית לחלוטין אך מייצגת). 

אז כבר סיפרתי לכם בפוסטים קודמים (למשל זה) על הניסיונות שלי להביא לצורת הביטוי המגונה הזו סוף. זה התחיל בהבנה שלמרות ש- 200 פעמים בהן אני מאופקת וסבלנית ומכילה, אם בפעם ה- 201 אני צועקת, כבר כלום לא יעזור, את הדוגמא ילמדו צאצאי מהפעם ה- 201 ולא מכל אלה שקדמו לה והיו ראויות הרבה יותר. זה היה גילוי מטלטל וכואב שהשאיר אותי מחוסרת כוחות. בתוך הייאוש הזה הבנתי שמצאתי את הנמסיס שלי ואם אכן חובבת אתגרים אנוכי, הרי שזה האתגר האולטימטיבי ולכן אין מנוס אלא להצליח במלחמה מולו.

הניסיון לשנות את עצמך הוא בגדר האמונה שאף פעם לא מאוחר, שאתה לא מוותר ויש בזה המון אנרגיות טובות. שנים שמעתי קלישאות מתנגשות נוסח "אני כבר לא אשתנה, אני אדם בוגר" מחד, ו- "אדם כל הזמן לומד" (בכל מיני גרסאות) מאידך, ועד שבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן. למעשה גם כשבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן, רק בחרתי לי את הדרך - להמשיך וללמוד, להטיל ספק ולצמוח. כל עוד אתה מנסה להיות שלם (להבדיל ממושלם), אתה כל הזמן לומד ומשתנה ודומני שאשאר כזו לנצח. מכל חוויותיי בחיים למדתי והתעצבתי וכבר בפוסטים אחרים כתבתי שדווקא הלמידה המשמעותית ביותר שלי ושכלול כשרונותיי נעשו בתקופה בה מרבית האנשים סביבי ראו בהחלטתי ביזבוז - השנים בהם בחרתי (ועדיין בוחרת) להישאר בבית בחינוך ביתי. כי החינוך הביתי שבחרתי הוא קודם כל לחנך את עצמי ומזה ילדיי לומדים הכי הרבה.

ההחלטה להדיר את הצעקות מהבית היא החלטה לא קלה, בטח כאשר בתוך החברה בה אנו חיים פעמים רבות שמעתי מאנשים את התהייה "אבל למה לא לצעוק? זה בסדר שהילדים ילמדו שאת לא סופר-וומן אלא רק בן תמותה". זה נכון, זה בסדר גמור שהילדים ילמדו שאני רק בן תמותה ולא כל יכולה, אבל לא הצעקה תלמד אותם את זה, הצעקה רק תקטין אותם וגם אותי. דווקא הדרך שבחרתי - לא לצעוק  - היא תהליך למידה מרתק. אם פעם היתה יוצאת השאגה מפי כדרך להביע תסכול במצבים בהם נידחקתי לפינה, וילדיי המשותקים היו נלחצים - הם לא למדו מזה כלום חוץ מזה שלצעוק זו עוד דרך ביטוי. שאלתי את עצמי אם זו דרך ביטוי שאני רוצה שילדיי יחקו והתשובה היתה ברורה היא לא. 

הדרך שלי להוציא את הצעקות מחיי היא דווקא על דרך השיתוף והתהליך הוא ארוך ומייגע, אבל הוא מלמד את הילדים שלי לא רק שאני אדם, אלא שאני לומדת ומנסה להשתפר ולא מקבלת דברים כהווייתם רק כי אפשר. החלטתי לפתוח מולם את כל הקלפים. זה התחיל בלשתף - לספר להם על התיסכול שלי מזה שלעיתים אני צועקת או שהם צועקים, זה המשיך בלבקש מהם להצטרף אלי לתהליך, והם כמובן נענו בשמחה. במצבים בהם הרגשתי את הצעקה מתרגשת ובאה או כאשר הם צעקו, לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי. לפעמים לרגע שתקתי ואז התחלתי לדבר. להסביר, אבל לא לחפור, למדוד את מילותי ולשקול אותן היטב. להסביר שהדרך שבה הם מתנהגים היא קשה לי והיא לא מובילה לשום מקום טוב. לחשוב יחד לאן זה יכול להתפתח ועד כמה זה רחוק ממה שאנחנו רוצים, בקצרה, עם שאלות פתוחות שלאו דווקא מקבלות תשובות מילוליות. 

לא קל התהליך הזה, אבל אני רואה לחלוטין את השיפור גם בהתנהגות שלהם בינם לבין עצמם ובטח בעצמי. אני חוגגת עכשיו כבר שמונה שבועות בלי צעקות וכמו כל מכורה אנונימית אני מוציאה את זה החוצה כדי לחגוג את ההישג.  

למילה יש כוח עצום, לצעקה עוד הרבה יותר כי היא נוטלת מהמילים את הכוח והופכת את הצעקה לדבר העיקרי ובכך היא כופרת בעיקר. אני לא סופר-וומן אני לגמרי אדם, עם המון סדקים ומכות ושריטות. הילדים שלי יודעים את זה ולא רק שהם אוהבים אותי בגלל כל אלה ועל אך כל אלה, הם שותפים מלאים לתהליך. לחנך אותם בבית זה לא רק להקנות להם ידע, ערכים וכישורי חיים, זה ללמד אותם להיות בני אדם שלומדים כל הזמן, אוהבים את עצמם ולא מכים על חטא אלא משתפרים והולכים וקובעים מטרות ולא נכנעים אלא ממשיכים ומתקדמים, מלטשים בליטופים ולא בהלקאות עצמיות או בצעקות מיותרות, אלא מתוך חשיבה וראיית המטרה, מטרה שלא מקדשת את כל האמצעים, אלא בוררת אותם בקפידה. והמטרה היא בכל יום בחיים להיות אדם יותר טוב שמגשים את עצמו ולא הורס בדרך, לא את עצמו ולא אחרים.

הקרב על המופלטה

עוד לא יבש הדיו על התלונות הקבועות על הפסח ועודף המשפחתיות, על המצות, על הגפילטע, על החזרת שהיתה חריפה/ לא היתה חריפה/עלתה לאף/השד יודע, על המתנות, על ההערות , על הפקקים, המחירים, הצפיפות ושוב על כל האוכל שהגיע בכמויות מסחריות ועל מה כולם מדברים? על המימונה. עכשיו כולם מחפשים כיוון להזמנה למימונה. אפשר לרגע לחשוב שהמימונה זה הקוק החדש. כן, בואו שוב נידחף לאיזה בית ונאכל בלי סוף ונתלונן על עודף המתוק ועל כמה אנחנו טוחנים בלי הכרה. מכורים כולכם, אני נשבעת. רק חבל שהמועד הבא הוא יום השואה. מועד בלי אוכל. לא יפה, לוקחת חזרה.

לא משנה לאן אתה נכנס ברשת - אטרף מימונה. אלפי אשכנזים מאותגרי מימונה מחפשים מארחים. כמו בקבוצת מימונאים אנונימיים רצים בזה אחר זה וידויים קורעי לב של אשכנזים מקופחים שעד גיל 40 רוצים להגיע למימונה. צריך לעשות הסבה לעתידות של בזוקה. מה לעשות? זה מצחיק אותי. נשבעת. 

כשהייתי קטנה המימונה לא היתה חג רשמי ובטח לא יום חופש. אני זוכרת אותי אומרת לאמא שלי שאין טעם ללכת לבית הספר ממילא אף אחד לא בא. ואמא שלי פוסקת: "אבל אנחנו לא חוגגים מימונה אז אין לך שום סיבה." אבל היתה לי סיבה - לכיתה הגיעו איזה שני ילדים ובקושי מורה וסתם, סתם ביזבזנו יום יפה נורא. ולא עשינו כלום כדי שאלה שלא הגיעו לא יפסידו. שנים לא הבנתי כילדה על איזה קיפוח מדברים, הקיפוח היחיד שהרגשתי היה בדיוק ביום אחרי פסח שרק אני ועוד כמה באים לבית הספר רשמית ליום של בהייה בעוד אחרים חוגגים להם עדיין עם המשפחה ואוכלים מתוקים ללא הכרה. מזל שלא הכריחו אותנו לעשות את הקישוטים ליום השואה (טוב מבטיחה שמעכשיו אני מפסיקה עם אזכורי שואה).

דווקא מאוד יפה המימונה, אם היא לא היתה עוברת כזו פוליטיזציה מכוונת שנועדה להדביק מנהיגים אשכנזיים מרוחים בדבש וחמאה עם מצביעים פוטנציאליים. המימונה, יותר מכל בר מצווה או חתונה של ילדי פעילים, היא המקום לעשות עוד נפשות. השנה יותר מכל לא ברור לי מי האדיוט שיזמין את הזוג נתניהו. אחרי משפטי הפיטום של האירופאית המעודנת והניסיון ה"נתניהוהי" להסוות את השטות עם המשפט הכל כך גזעני -  "אני גזעני? הרי אני מת על קוסקוס", אם היה משהו שצריך לעשות זה לא להזמין את שניהם לשום מימונה מחשש פגיעה בפיגורה הפגועה ממילא של הגבירה. בכלל, אם הייתי מרוקאית הייתי נמנעת מהזמנה של כל פוליטיקאי שרק רוצה תמונה בגלבייה מחזיק מופלטה מטפטפת בהבעה זחוחה ומצפה שהתמונה היחידה הזו תסייע לו ביום הבוחר.

המימונה היא מנהג מקסים שעבר מטאמורפוזה מיותרת, "התרבחו ותסעדו" של מרוקו שמטרתו היתה לאחל מזל והצלחה אישית שיתבטאו בנתינה עתידית לאחר, הפך ל"בואו לזלול ולסעוד" ולתקוע איזה סלפי עם מופלטה. יום החג הזה, שביטא גם את יחסי השכנות הטובים עם הסביבה הלא יהודית, מבטא היום את מערכת היחסים הקלוקלת בין יהודים ליהודים. פעם בשנה מגיעים האשכנזים ומתמכרים לצהלולים וברכות של מזל, מחייכים במבוכה ושוכחים עד למופלטה של השנה הבאה. והמוסלמים? טוב הם כבר מזמן לא קשורים. שום דבר טוב לא צמח למימונה מכור ההיתוך. היא רק הפכה למנהג די דביק שמשגע מדינה שלמה.

תחשבו איזה חג זה, בלי שום קונוטציה דתית מפרידה, מציין את החיבור מחדש לאחר הפסח שחיבל, בשל הדקדוק במצוות, במערכת היחסים בין שכנים. חג שכל מטרתו היא לאחל מזל ונדיבות, לחגוג על מתוק, לברך על הקיים ולאחל רק טוב. חג בו אין מישהו שנפגע מהיעדר הזמנה כי הדלת פתוחה והלבבות מזמינים עוד יותר. החג של חזרה לשיגרה במרוקו הפך בישראל לחג של יציאה משגרה. יום אחד של חגיגות שאחריו יחזרו האדונים לדפוק את השכבות החלשות. חג של שוויון במקור, הצליח בישראל לקבל את הביטוי המדוייק של אי שוויון והתנשאות.

המימונה הראשונה והאחרונה שלי היתה בגיל 17, גיסי הזמין אותי למימונה שעשו אחותו וגיסו, שהפכה לשם דבר. היכרתי שם את רבין. המימונה הזו היתה הצעד הראשון שלי בפוליטיקה לאומית, לפני כן הייתי סגורה בפוליטיקה המקומית. למחרת יצאתי עם רבין ופרס לסייר בגן סאקר, מעולם בחיי הילדה הירושלמית שהייתי לא ביקרתי בגן סאקר במימונה, זה לא היה החג שלי ולכן לא הגעתי לשם קודם. למרות שהייתי מסוחררת מהפמליה הפוליטית העצומה לא יכולתי שלא לראות את מבוכת האשכנזים שלא טרחו להבין את מהות החג ותקעו עוד משהו מתוק לפה, מן הטעם הפשוט שזה מנע מהם לדבר והסתיר את המבוכה. אם היה משהו שהבנתי כבר אז זה היה הניצול הציני של חג כל כך תמים ויפה ושמח, בידי אנשים שלא טרחו להבין את המהות. מימונה היא חג של אנשים ובתוך חסך החגיגות נטולות רגשות האשם, היא יכלה להיכנס לפנתיאון החגים המוצלחים. אבל כשהמימונה עשתה עליה היא הפכה מחג מחבר לחג של הבדלה.זה מה שקורה כשאשכנזים מנסים לנכס לעצמם חגים של אחרים ועושים זאת מתוך תחושה של ירידה אל העם. 

בעיני יותר מכל מסמנת המימונה את יציאתו של השד העדתי מהארון. אבל לא כמו שאתם חושבים - המימונה היא הקנאה האולטימטיבית של האשכנזים. גם הם רוצים גלבייה וכפתן שמתיישבים בנינוחות על הגוף, גם הם רוצים שיקבלו אותם בצהלולים ולא בציקצוקים, גם הם רוצים מתוק אמיתי ולא גזר על קציצת דג עם לחלוחית של מתוק שנבלעת בחזרת. עשו להם טובה, הכניסו אותם תחת כנפיכם מתוך תקווה שאולי הם ילמדו מכם משהו ויפסיקו לקלקל. בינתיים נותרו עוד כמה שעות של הכנות לקראת המימונה והטוויטר שלי נראה כמו קבוצת תמיכה אחת גדולה. מי שהיה מספר חוויות, מי שלא מעורר לעצמו תקוות. המשיכו לפתוח את הדלת והלב ואולי באמת יום אחד נוכל לחגוג מימונה אמיתית גם בתוכנו וגם עם שכנינו. אבל תעשו לי טובה ואל תקנו את ההצגות, תפתחו את הלב למי שכל השנה פותח את הלב חזרה ולא שובר אגרטלים כי הוא חושב שהוא חי בבית מלוכה.

תרבחו ותסעדו - למזל ושמחה, לקבלת השונה וחגיגת השווה. מי שכל השנה לא סופר אתכם, לא צריך להיכנס מבעד לדלת הפתוחה... 

הספקטרום הרחב של היופי

מודה שלא הייתי סגורה על מה אכתוב היום. את מה שהכי רציתי לכתוב כבר כתבתי אבל אין סיכוי שאפרסם, יש דברים שמקומם בדומיין האישי שלי. אין מה להתבאס מזה, התחבטויות הנפש צריכות לעיתים להישאר עוד קצת איתך ולהמשיך הלאה ולהתאחסן כראוי. אנשים שמכירים את ההיסטוריה האישית שלי הציעו לי פעמים רבות לנצל את אהבת הכתיבה ולכתוב על זה ספר. התשובה הקבועה שלי היא שמשתלם הרבה יותר לכתוב תסריט לטלנובלה. זה לא הזמן של זה עכשיו, אולי בעתיד. 

לאחרונה סרטון ויראלי מסתובב בקרב חברות הפייסבוק שלי, סרטון מדבקת היופי. חברה ראשונה שיתפה והתעלמתי, כלומר בלי לראות הבנתי את העיקרון, נתתי לייק (חיבוב, אם תרצו) אוטומטי והמשכתי, אבל אחריה עוד חברה ועוד חברה והשיתוף הפך לשיטפון. היום החלטתי לראות אותו. מודה שאותי זה לא ריגש, אבל אני יכולה להבין את מקור הריגוש שלו. זה כבר הרבה זמן שחברת dove מנסה לשבור את המיתוס הנשי שהתקבע בחברה המערבית, בטח בעידן הפוטושופ. הקריאה להתנתק מדימויי הגוף והיופי המעוותים ולחזור לאישה האמיתית היא קריאה נכונה, אל תבינו אותי לא נכון. זה רק מצחיק אותי כשזה מגיע מחברה מסחרית, אי אפשר להיות נטולי ציניות - חברה מסחרית שעושה את ההון שלה בזמן שהיא כאילו בועטת במה שחברות אחרות מקדשות כדי לקדם את המוצרים שלה. מזכיר לי שסבא שלי בגרמניה היה קומוניסט, זה קל להיות קומוניסט שאתה בא ממשפחה עשירה. זה לא מוריד מהקומוניסטיות שבך אבל זה הופך אותה לקלה יותר ופחות מחייבת.

 לא יוצאת נגד dove, הרעיון שלהם יפה ולסבון שלהם יש ריח נפלא שמזמן התמכרתי אליו, אבל לא בפירסום עסקינן. אני גם בטח לא מתכוונת לצאת נגד חברה שמעלה את המודעות לנושא חשוב כל כך. אבל זה אומר עלינו המון כחברה. יכולתי לדבר על התמונות של ליידי גאגא המרוטשות והלא מרוטשות לורסאצ'ה, אבל העובדה היא שמה שיעלה לפרסומת  יהיה המרוטש וזה מה שנראה כולנו. אבל נושא הריטוש והעיוות החברתי שלנו בראיית המין הנשי כבר מוצה (ולא זה לא משחק מילים לפסח). 

פעם היתה לי חברה טובה שברגע של גילוי לב אישי ולא פשוט סיפרה לי שמעולם, אבל מעולם היא לא שמעה ממשפחתה את המשפט שאין אדם שלא רוצה לשמוע: "כמה את יפה" (ואל תהיו קטנוניים, כל ורסיה של המשפט תופסת ובכל הטיותיה המגדריות). כשנולדה המרכזית שלי, היינו בשלהי מערכת היחסים שלנו (אני והחברה - נו די עם זה), ואני זוכרת אותה אומרת לי: "אני יודעת שאני לא צריכה להגיד לך, אבל אל תשכחי אף פעם להגיד לה כמה היא יפה". זה גרם לי לדמוע ולא בגלל ההורמונים, קרעה לי את הלב. מודה - לא בגללה אני אומרת לילדה שלי (גם לבנים אם הייתם מוכרחים לקטוע) שהיא יפה, אבל אני נזכרת בזה המון וזה תמיד שובר לי את הלב. המחשבה על ילדה שגדלה בלי שיכניסו לה למודעות עד כמה היא נהדרת היא מכמירת לב. 

אנחנו נוטים להתייחס ליופי כאל משהו חיצוני בלבד, גם אני גדלתי תחת התפיסה הזו. שליופי יש סטנדרטים ושיש להשקיע בו ושחשוב לטפח את עצמך ולבלוט. בכלל כשאני חושבת על זה, היו לי את כל הסיבות לא להיות בטוחה במי שאני לאור העובדה שלכל מקום שהלכנו כילדה היתה זו אימי שסובבה את כל הראשים וספגה את המבטים העוינים של כל הנשים שנשכחו עם כניסתה לחדר ואת מבטיהם העורגים של כל הגברים (קלישאה, אבל עדיין נכונה). לא פשוט לגדול עם אמא יפהפיה, אם תכניסו למשוואה שבארצנו השחרחורת (כן טרום העליה הרוסית שנתנה איזו דחיפת עידוד קלילה לבלונד) אשה בלונדינית נורדית עם עיניים כחולות תמיד היתה אטרקציה, בטח עם תוי פנים אציליים ורמת הטיפוח הבלתי אפשרית שאמא שלי הנהיגה בטבעיות מרובה. ועם זאת מעולם לא נוצרה בי בעיה של ביטחון עצמי (כן, למרות היותי ברונטית). על זה אני אודה לה תמיד. לא משנה מה, תמיד הייתי בבת עיניה ובטחוני העצמי הרקיע שחקים. היופי אמנם לא היה המרכז, אלא הלימודים, הנימוסים, הספרים, הנגינה, הבלט וכל השאר, אבל תמיד הוא היה שם. נאמר לי שאני יפה בלי סוף וכשפעם אחת מישהו אמר לי שאני יותר חיננית וקורנת מיפה לקחתי את זה כל כך קשה שלא דיברתי כמה דקות (מי שמכיר אותי יודע שדקה בלי לדבר זה נצח, נצח).

עם יד על הלב זה היה משפט כל כך מקסים המשפט הזה, אבל רק שנים אחרי הבנתי עד כמה המחמאה הזו היתה משמעותית יותר מכל הבְלֵי ה"את יפה" ששמעתי בחיי והיו לזה גרסאות רבות, חלקן מגמתיות להחריד. במידה רבה התנהגתי כאילו חשיבות היופי היא ממני והלאה, אך כנראה שזה מסממני ההתמכרות. היופי היה המובן מאליו ולכן היה לי חשוב שאחרים ידעו שאני יותר מזה כי יופי זה לגמרי משני, אבל היופי תפס מקום חשוב. 

בגיל 6, בכיתה א', עברנו דירה, מצאתי לי קבוצת חברות נפלאות היינו יחד עד סוף כיתה ו' ארבע בנות שלפעמים חברו לזוגות ולפעמים אחת נותרה בצד ולפעמים היינו כולנו. אחת מהן היתה יפהפיה אמיתית (ברור - בלונדינית עם עיניים כחולות). היינו חברות ממש טובות, בהשפעת האסופית כל אחת מהן היתה לתקופה ידידת נפשי. בתיכון חזרנו ,היפהפיה ואני, להיות שוב החברות הכי טובות. היא היתה מהממת, אך יותר מכל היא הייתה מפרגנת. קריירת הדוגמנות שלה זינקה למחוזות מדהימים ובכל זאת לכל מקום שהלכנו היא תמיד נתנה לי להרגיש שאני יפה בזכות עצמי, מעולם לא קינאתי בה - זה לא היה בלקסיקון. היה לה לב כל כך רחב ויכולת לתת לכל מי שלידה להרגיש טוב. הייתי מתורגלת להיות ליד יפות ולא להרגיש פחות יפה. בכל פעם שהייתי עצובה, היא היתה מחייכת ואומרת לי "לכי לשטוף פנים ותדגמני לי עוד פעם את הרעננות של הסבון" עד היום בכל פעם שאני שוטפת פנים בסבון, היא מהדהדת לי בראש ומזכירה לי להרגיש טוב. הלוואי שיכולתי היום להגיד לה תודה.

אולי בגלל שתמיד בסביבתי הקרובה נתנו לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי וכל כך שלמה, מעולם לא חשתי צורך להתאפר ולעטות עלי מסיכה. הרגשתי הכי נוח להיות טבעית, כשהייתי דיילת אויר הצלחתי למזער את כמות המייק-אפ שהיה מנדטורי למינימום והוא תמיד ירד מיד עם תום הטיסה. הגינדור ותושמת הלב לבגדים, לאיבזור תמיד נעשו במינימום האפשרי ועד היום כשאני נושקת ל- 40 אין איפור ויש בעיקר ג'ינס, טי-שירט ונעלי התעמלות. נוח זה נכון וטבעי. טבעי זה יפה, זה מי שאני. זה גם מה שאני מעבירה לבתי ולבניי. היופי הוא אף פעם לא רק חיצוני, אדם שלם מקרין את זה החוצה ובכל אחד יש יופי, זה הסטנדרטים המעוותים של החברה שמהם יש להשתחרר. 

אין מודל של יופי מושלם, יש תודעה משועבדת והיא לגמרי בנויה על שיקולי מסחריות. אני לא צריכה מדבקת פלאסבו כדי להיות בטוחה בעצמי, ואני מקווה שככה גם מרגישים ילדיי. התבגרתי ולמדתי לראות את היופי בכל כך הרבה דברים, בקמטוט של חיוך, בזיק בעיניים, בטון הדיבור, בקימור של שריר. למדתי למצוא את היופי בתוך מצבים שהחברה רואה בהם רק כיעור. למדתי שאין שום סטנדרד ליופי כשבמקום לקבל את תכתיבי החברה, מתכסים באליגוריה שלי למסך הבערות של רולס (יסלח לי אלוהי הג'ון רולס כי לא לכך הוא התכוון). כאשר בועטים החוצה את התכתיבים ומסתכלים לחיים בעיניים, נפתחות אלפי אפשרויות למציאת היופי.

אם דרך הסדקים של אי השלמות נכנס האור, דרך סדקי נורמות היופי החברתי נכנס היופי האמיתי. יופי שחשים קודם בלב ומשם הוא עובר לעיניים ועובר את העיבוד הנכון במוח ומגלה לך את כל הספקטרום הרחב הזה שהחברה שלנו לימדה אותנו להיות עיוורים אליו. כי היופי, כמו הצבע, נמצא בשוליים - גם באינפרא אדום ובאולטרא-סגול ולא צריך להרכיב משקפיים מיוחדים כדי לגלות אותו, צריך פשוט להסיר את המגבלות החברתיות שהרגילו אותנו לצמצם את העין ולא להבחין. אני מקווה אני מחנכת את ילדיי לגלות את כל הנסתר הזה שהחברה מבטלת ואני מעדיפה להתבונן בו מתוך אהבת השלם ולא מתוך השאיפה למושלם.

חם

החום הזה משבית אותי.

החום הזה משבית שמחות, משבית רצון לכל דבר ועכשיו רק אפריל  - עוד יהיה הרבה יותר חם.

כל שביב של אנרגיה מתאדה, כל טיפת אופטימיות הופכת לאגל זעה. מדכא.

8 חודשים בשנה חם כאן וזה עוד כשיש לנו חורף. בשנים שאין לנו חורף המצב קשה עוד יותר כי אין זכרונות קרירים להתרפק עליהם.

השנה לא ממש היה ואת הקצת שהיה מי זוכר? כל כך חם.

נעשה לי עוד הרבה יותר חם כשאני קוראת על חילול המסגד באום אל פחם. דווקא לא מהצתת הדלת, יותר בגלל השנאה. שנאה מאכלת, ממש כמו אש, בעצם הרבה יותר.

גל החום הזה בפסח עושה לי צמרמורת, הוא גם מלווה בכל מיני אנשים שמצטמררים מאוכלי החמץ. אני מצטמררת מאוכלי הכשר ולא אומרת כלום. זה קשה להזיע ולהצטמרר כשבחוץ כל כך חם. מתנחמת בגלידה. בגביע. שיהיה. אוף כמה חם.

כמה חם? כל כך חם שאפילו בתוך הקריאה על הטרגדיה הנוראית באוורסט יש רגעי הקלה בכל פעם שמוזכרת המילה שלג, בלי להקל ראש באבדן האנושי המעציב שהתרחש שם. שלג. את אמא שלי הייתי מוכרת בשביל קצת שלג עכשיו (סליחה אמא, אבל את בטח מבינה, זו גם רק בדיחה). 

 כמה חם? שאני מוכנה לא לדבר על פוליטיקה, גם לא על המר"ן החדש של ש"ס שפתח את הקריירה בקללה עסיסית. לא שאני מצדיקה, אבל בטח גם לו חם. 

השמש היוקדת מכניסה אותי פנימה. בבית קריר. הכי נחמד היה להיכנס למיטה הקרירה ולהתמסר לגבריאל גרסיה מארקס. אין מצב, הערב שוב מארחים. לארח זה לא חם, זה רק חום שעושה נעים בלב ומשמח, כמעט כמו יין. אבל לא יין לבן וקר, יין אדום, עוד צבע חם. אבל הוא לא צהוב כמו הצהוב שבחוץ שמסרב לשקוע כי הימים ארוכים. ככה זה בקיץ זה חם וארוך ומיגע. ובעצם עוד לא קיץ בהגדרה, אבל בישראל שום דבר לא עונה להגדרה. 

כל כך חם שאני מוצאת מפלט במטבח, כי מי שלא עומד בחום שיצא מן המטבח ואני אוהבת אתגרים אז אני דווקא נכנסת. בטח נכנסת ואפילו מכינה מרק. לא גספצ'ו קר, מרק חם חם כי זה מה שעושים אצלנו כל השנה.

בתוך כל החום הזה שעולה מהתנור, מהסירים ומהפלנצ'ה הכי נחמד. זה דווקא חום טוב שמתובל בהמון אהבה. המרכזית ואני הופכות את "והגדת לבתך" לעשייה שקטה ומחוייכת, מעבירה את הידע מדור לדור. יש חום אחר שמתפשט עכשיו בבית. חום שאני אוהבת כשאני מסתגרת כשבחוץ כל כך חם

יום שמתחיל במוות ונגמר במוות - כרוניקה יומיומית של חיים

יום ארוך. קימה מוקדמת שנועדה כדי להתחיל את היום בכתיבה, שינתה ייעוד במהירות ללארגן את הבית לפני יום ארוך מחוץ לבית. ההולך על ארבע הקיא בלילה, שניה לפני השינה, וכמובן לא פסח על שום סוג של מצעים בדרך כי ההקאה הקבועה צריכה להגיע למיצוי היכולת, שנאמר אם כבר אז כבר. אז ברור שכבר בלילה מכונת כביסה אחת של שמיכת הפוך ומיד כשזו נכנסה למייבש כבר נכנסו המצעים האחרים לכביסה. אבל אז נרדמתי. לכן בבוקר היה צריך לייבש עוד קצת את הפוך ואז להעביר לייבוש את השאר ולהכניס עוד סבב כביסה. המטבח היה הפוך ואיך אפשר לשבת על כוס קפה ולכתוב עם הידיעה המנדנדת שתכף כבר יוצאים מהבית והכל כל כך מבולגן? לא יודעת איך אתם, אבל עם גנים גרמניים להפליא - זה פשוט לא עובד.

שותה עוד כוס מים (נו אתם יודעים - מרגיע, מפיג עייפות, טוב לעור הפנים וכולי וכולי), שוטפת כלים (פאוזה - היו המון), מסדרת את מה שאמור היה להיות חדר המגורים (נו, הסלון, אבל תודו שחדר מגורים זה הרבה יותר נכון, בטח עם מטבח פתוח) אבל הפך לתל ארכיאולוגי של שמיכות, משחקים וספרים. יוצאת לקפה במרפסת כדי להתעדכן בקורה בעולם, לא לפני שאני מספקת להולך על ארבע עוד קצת מהדבר הזה שהוא חושב שהוא חומר טוב להקאה ואני לתומי הייתי סבורה שהוא מזון (באמא שלי שהתאמצתי - זה אפילו אורגני). מתאמת עם החמות שלוקחת את הילדים לסרט בזמן שאני אבלה בבית הקברות (אויש איזה משפט פולני - גם מצבה היא סוג של חבְרה מסתבר).

הולכת להעיר את הילדים. לכתוב בבוקר? זה כבר לא יקרה. אם יש משהו שיכול לערער את חייה של יקית אמיתית זה שהתכנונים שלה לא מסתדרים - אני חיה כדי לעשות צ'ק על רשימת מטלות, גם אם זה רק תחביבים והתרוץ של הייתי צריכה לסדר לא תופס כי מה פתאום נרדמתי אתמול אם היו כל כך הרבה דברים לעשות??!

להעיר את הילדים זה תוכנית חומש משולבת. יש את השלב הלטנטי משהו בו הם מקבלים ליטופים עדינים ומילות ניחומים מתלחששות (בסך הכל ילדי חינוך ביתי מתורגלים ביקיצה טבעית), השלב הזה תמיד נגמר בלהכין לי עוד קפה. השלב הבא הוא קצת יותר דרמטי וכולל הרבה מילות אהבה אך בטון רגיל עם ליטופים פחות מרפרפים. על הבכור זה עובד מיד, טוב העברתי לו גנים יקים במלוא הכוח. המרכזית עוד צריכה אי אילו שלבים. כמו להרים קצת את התריס אבל לא יותר מדי כי זה יגרום לה להצטברח עוד בטרם תקום, אבל עם קצת מילים מלהיבות לגבי היום הצפוי לנו ועוד קצת הרעשה וזה עובד. קטינא חש בעירנות המתעלצת והוא טס לזרועותיי לרגעי התאוששות. 

אין כמו הציפיה לבאות (במקרה הזה סרט החבובות החדש) כדי לתפעל אותם בצורה מיטבית להתלבש, לצחצח שיניים ולהחליט מהר מה הם רוצים לאכול. הנסיעה עוברת חלק עם הרבה מוזיקה ושיחה עירנית. מגיעים בזמן. משגרת ילדים לסבתא ועכשיו אני במרחק של 20 דקות מבית הקברות ויש לי יותר משעה לשרוף על זה. כאמא בחינוך ביתי 45 דקות של לא לעשות כלום זה רק מבורך. נוסעת לאט ומרשה לעצמי לשמוע את גלי צה"ל. מגיעה לבית הקברות. לאט לאט אנשים מתחילים להתכנס. אין כמו להגיע לבד ללוויה כדי להרגיש את הבדידות במלוא עוצמתה. במגע עם מוות של אחר אתה לא רוצה להיות לבד, כי הלבד הזה בתוך ביחד של המון אנשים הוא הכי קשה. נושמת לאט ומצטרפת להמון השקט, העצוב והמתגודד. 

מנידה ראש לשלום להמון אנשים שפעם היכרתי והיום הם כל כך רחוקים שגם הביחד איתם ימשיך להשרות עלי בדידות. אבל אני לא כאן למטרות חברתיות. יש משהו כל כך מטריד בלוויות בגלל כל כך הרבה דברים, אבל בעיקר בגלל כל החיים שנאספו כדי להתמודד יחד עם המוות. לחלוק כבוד אחרון לאדם שבכלל לא יודע שבאת לחלוק לו כבוד אחרון, את עושה את זה בשבילו אבל בעיקר בשביל עצמך ובשביל כל החיים שסביב. חיים שנאספים לרומן קצר עם המוות. פאוזה של אבל שאחריה החיים ממשיכים ובעצם גם במהלכה. כי בלוויות אתה פוגש אנשים שכבר מזמן לא ראית ובצל ההספדים אתם מתקשקשים ומתעדכנים על החיים, סיכום קצר של שנות חיים מול המוות האינסופי והכל כך מיותר. מנסים להיות אופטימיים וגם מוחים דמעה, מנסים להיות שם וגם לברוח. לוויות הן תעסוקה חברתית לא פשוטה. 

הלוויה נגמרת, עוד קצת מילות פרידה והחלפת פרטים שנאמר אין כמו לוויה להגדלת מספר החברים/העוקבים ורשימת הטלפונים. והנה זה נגמר. עומדת ליד הקבר הטרי וקצת לא יודעת את נפשי. זה הזמן לומר שלום ולהוקיר תודה שבכל זאת ניתנה לי ההזדמנות לחסות קצת בצלו של הנפטר, שהיה מורה כה נפלא ולנצח יחסר. 

חוזרת למציאות, נוסעת, אוספת ילדים. החיים במלוא עוצמתם. תל אביב פסטיבל עולמות, עשרות בני נוער בתחפושות, חלקם משחקים, רובם משתוללים ויש מי שפורש לקרוא ספרים. לגמרי עולם אחר, עולם מלא חיים. מבלים. מסיימים. מקנחים בפיצה ונוסעים להביא את בנהזוג. שבע וחצי בערב, אני נכנסת למטבח. אחר כך מן הסתם אוכלים.

לילה, זהו, ילדים ישנים. סופסוף מתיישבת לכתוב, ואז מתבשרת, לא, לא אישית אלא ככל בני התמותה הרגילים דרך אמצעים אלקטרוניים, שגבריאל גרסיה מארקס נשם את נשימתו האחרונה. יום שמתחיל בבית קברות נגמר במותו של אגדה. מותו של האיש שידע יותר מכל אדם בעולם לספר סיפורים. מזילה דמעה, לא רק על האיש המופלא שחי חיים מלאים והעניק לי שעות של הנאה צרופה, אלא דמעה אגואיסטית של הידיעה שיותר לא אזכה להתרגשות המופלאה - לגעת בפעם הראשונה בספר חדש ששמו מתנוסס עליו ולהרגיש בציפיה דרוכה את העונג שצפון בשעות שבהן הספר הזה יהיה בידי ויכנס לליבי ויגרום להתעלות נפשית שלא יכלה להיכתב אחרת, כי היא נכתבה תחת ידיים מדוייקות ומחשבה בהירה, תוססת, רגישה ועדינה.

לו רק הייתי יודעת לספוד לך גבריאל גרסייה מארקס במילים... במקום זה אקדיש לך עוד דמעה

להיות עם חופשי בארצנו, למעט אתאיסטים

אני אישית לא הייתי צריכה עוד הוכחה שלפיד אדיוט, רק אומרת. ערב פסח תשע"ד ושר האוצר, יו"ר המפלגה שחרטה על דגלה את ייצוג החילונים, אבל כנראה שזה חרוט בג'ל, וג'ל כידוע נמחק בקלות, מעלה סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו שנועד לרגש את כולנו סביב מה שכנראה בעיני לפיד הוא קונצנזוס - "אבינו שבשמיים". זה סטטוס כל כך גרוע מכל כך הרבה בחינות שקצרה היריעה מלקטול אותו ברמת הידע, הדקדוק, המלל, הבנת ההיסטוריה, הדימויים והניתוק מהמציאות. אבל בקצרה - נתחיל מזה שהוא מכנה את הסטטוס "תפילה פרטית" - תפילה פרטית בעיני היא אישית ולא לפירסום, אבל מה אני מבינה בלפידית? לא מתקטננת, ממשיכה. חשוב מזה, שר האוצר מודה קבל עם ואלוהים שקצרה ידו וידיי אלה היושבים איתו בממשלה - כל כך רע לנו כאן עד שאנחנו יכולים רק לפנות לאלוהים ולבקש ממנו התערבות ניסית. בנאדם, במקום תפילה אישית הייתי מסיקה מסקנות אישיות ומתפטרת. לפיד בסטטוס הזה מגלה אוזלת יד ואוזלת שכל, עם רמת דימויים מביכה, אבל היא חשוב שהוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר שיכול להעלות על הדעת ראש מפלגה חילונית  - הוא פונה לאלוהים אחד, לאלוהים יהודי. 

אישית נמאס לי מהפנייה הקולקטיבית לאלוהים. מה אומר שהבקשה שלו למציאת נפט במדבר יהודה (עזבו שטחים כבושים) היא כמו לחפש את קדרת מטבעות הזהב בקצה הקשת בענן? שבקשתו להעלים את הפלסטינים היא בגדר משאלת לב להשמדת עם ובעיניו אלוה רחום יסכים לזה בטח אם נזכיר את אבא שלו בגטו? איך ייתכן, לעזאזל, שאיש חילוני שמשחק אותה נאור, בעצם אומר שהמצב כל כך חרא ששום דבר לא יושיע אותנו חוץ מאלוהים. אם ללכת על קלישאות - יש מצב שהגשם של אתמול היו הדמעות של טומי לפיד על טמטומו של בנו. שלא לדבר על חוסר יכולתו של לפיד להסיק את המסקנות המתבקשות שהבעיה היא לא אלוהים אלא מדיניות הממשלה ואוזלת ידם ומחשבתם של היושבים בה. "אבינו שבשמיים" הוא רק דמגוגיה, עוד דרך לסחיטה רגשית, כזו שאפשרית במדינה שהופכת מיום ליום ליותר ויותר פונדומנטליסטית. 

לא אני לא מתכוונת להמשיך לכתוב פה על לפיד, באמת למי יש כוח? גם ככה כבר הקדשתי לו יותר מדי זמן ומלל. אז למה הזכרתי אותו? כי מה שהכי עיצבן אותי זו הפניה הקולקטיבית לאלוהים שטומנת בחובה את המחשבה שמה שמשותף לכולנו פה במדינת היהודים הוא אלוהים. כמה שהוא כיוון גבוה - ככה זה נמוך. לא שאני מצפה מלפיד למשהו, ברור שלא, אבל התודעה החילונית המעוותת שבכל זאת יש אלוהים לכולנו מרתיחה לי את הדם. אלוהים לא משותף לי, כלל וכלל לא ועדיין יש לי פה מקום, הבעיה היא שהמקום הזה הולך ומצטמצם. 

אין לי בעיה עם העובדה שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ברור שיש לי טיעונים שמנצחים לוגית כל טענה שגורסת שיש אלוהים, אבל אני לא מרגישה צורך לדחוף אותה לאנשים בפנים. זה לגמרי לגיטימי להאמין באלוהים, בעיקר אם זה עושה לכם טוב. הבעיה מתחילה במקום שבו אין כבוד הדדי. לא ייתכן שציבור שלם שלא מאמין באלוהים לא יכול לדבר עכשיו וגם לא יכול לדבר אחר כך, הוא מצווה לסתום את הפה ולהתחשב. התחשבות פועלת לשני הכיוונים. אבל אין התחשבות בציבור החילוני הוא אנוס, כמו הפלסטינים, להכיר במדינה יהודית אבל לא ברמה האתנית, אלא ברמה הדתית. פעם הוקמה פה מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי אך גם מדינת כל אזרחיה, היום השיח אינו ישראלי אלא יהודי בלבד. אלוהים צריך להיות אינטימי, בטח לא ציבורי. את הדרת האלוהים מהשיח הציבורי אני מבקשת, את הפרדת הדת מהמדינה, אך במקום זה אני, החילונית, מודרת. 

ברוח הדמוקרטיה אלחם על זכותו של כל אדם לבטא את דעותיו, בעיקר אם הן מנוגדות לשלי, אבל פה בארץ חמדת אבות אי האמונה באלוהים היא סיבה להרכנת ראש וסתימת פיות. הקשר בין אדם למקום הפך לסמל אחד בלבד - המצוות שבין יהודי לאלוהיו, רק שהקשר שלי למקום הוא אינו אלוהי כלל ועיקר וכמוני יש עוד רבים. רצונו של אלוהים שאינני מכירה בו אינו שיקול בהחלטות שלי, אך לי אסור לומר זאת מחשש שאפגע באחרים שחושבים אחרת. זה שזכויותי נרמסות זה בהחלט לא חשוב מסתבר, מה שחשוב הוא שלא אפגע בציבור שחושב אחרת. כל אלה מעידים על אי שוויון, אי שוויון שאנחנו מסכינים עימו בשם הנאורות ובשם הדמוקרטיה. אי שוויון שהולך ומתרחב בשם האלוהים והאמונה. אי שוויון שמחירו כבד והולך ונעשה מכביד יותר ויותר עם מדיניות ממשלתית מייהדת ומנהלת דת משתוללת. זה תמיד המתחשב שמשלם את המחיר.  

לא ברור לי איך אנשים שכל כך בטוחים באמונתם לא יכולים להתמודד עם אלה שחושבים אחרת, הרי אם אמונתכם כל כך גדולה אינכם צריכים גם אותי כדי לחזק אותה. אני אינני זקוקה לאחרים שיאמינו כמוני שאין אלוהים, אז למה לעזאזל דתיים כל כך מתערערים ממחוסרי האמונה? אני לא צריכה הסבר באמת, אני לגמרי מבינה. די להכניס לי את אלוהים לצלחת, לתאונות הדרכים, למצב הכלכלי, לשואה, לשירתן של נשים, לשוק העבודה. אלוהים הוא עניין פרטי. אני לא צריכה עוד משהו שיבדיל ביני ובין אחרים. כולנו בני אדם ומה שבלב טוב לו שישאר בלב ולא יכנס למרחב הציבורי. כניסתו של אלוהים לשיח הכללי, היא פגיעה אדירה בדמוקרטיה ובחיים המודרניים. הכניסה הזו של אלוהים, אם יורשה לי, מרגישה לי כמו בעילה אסורה ושלא בהסכמה. כן, אני בוטה, אבל אני רוצה לצעוק לשמיים, רק ששם יושב כנראה אבינו והוא לא אוהב כופרים. ובעצם הבעיה שלי היא בכלל לא עם אלוהים, אלא עם בני אדם.

יש מקום לכולם תחת השמיים, אבל בעיקר אם אתה מסכים שיש אלוהים בשמיים. אם אינך מסכים מוטב שתשתוק ותקבל את הדין. קבלי את זה שכל המוצרים כשרים בסיבסודך, קבל את זה שלהתחתן זה תמיד שלושה - את/ה, את/ה ואלוהים, קבלי שאין תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. הרשימה ליהודים היא ארוכה, ללא יהודים היא ארוכה עוד יותר, אבל קבל את הדין, גם אם הדיין מוטה. 

אתה חילוני אז קצת יהדות לא תזיק לך - אין לי בעיה עם זה, להפך אני נהנית להבין יותר את המקורות שלי, אדרבא זה עושה את אי האמונה שלי שלמה יותר, מתוך היכרות והבנה, מתוך חיבור שמתאים לי והוא לא קשור בשום צורה לאלוהים. לא מרגישה צורך להתנצל, רק רוצה להיות חופשיה, בינתיים אני רק אזוקה. מנצלת את הפירצה לפני שגם הזכות לצעוק נגד אלוהים תהיה בארץ הקודש אסורה.

The Solitude of the one who does not talk to God

I do not believe in God, not that he believes in me, but there are moments that I can truly understand those who do believe. When you feel the full burden of life with no one to share it with – God, as I see it, brings a virtual relief. You can talk to him and he doesn’t answer, that brings comfort. You can pray to him and ask for his kindness, which in itself brings positive thoughts, it lets in hope. It’s a passive hope, but it’s comforting and it facilitates convenience, which in return gives strength to continue and to aspire and this hope will take you further. There is something therapeutic about it, and it also takes some of the responsibility away, since there is someone else to share your burden. There is a higher entity and this entity might just help lift the burden. In an case, it will not make me believe or pray, just feel a tinge of envy. A tiny surge of envy.

I Guess at some point, every adult feels the urge that someone else, for at least a moment, will take responsibility on his life, something in the lines of “stop the train I want out”, only it doesn’t happen not ever, not to anyone. Occasionally, but only occasionally, I find my choice to homeschool my kids nearly impossible. It’s not the fact that it is 24/7, 365 days a year plus an additional day every four years (do not disturb me while I count). It’s not the almost impossible responsibility that derives from the fact that it is mostly me, good or bad. It’s not just the attempt to contain. It’s not just the attempt to stay sane. It’s not just the need to find patience, when the tank is already on fumes. It’s not just the guilt with every screw-up, and there are screw-ups. It’s not just the erosion of a crazy routine with endless activities. It’s not just the fact that there are no grownups to talk to most of the day. But it is also those tiny doubts that your choice, that to outsiders seems so simple, holds. And those doubts are not amorphous, those doubts are targeting your capability to fulfill your decision.

I’m not unique, parenthood, maybe more than anything else in the whole world, brings doubts. It is hard to differentiate between the way you perceive yourself and the way you perceive your offspring. No matter what you do, you put yourself in anything your kid does, and it is you that should be put outside of this equation. As a parent you need to realize that you are raising a whole and independent entity, which is not you. What a hard task it is to assimilate this fact. Raising kids pushes all the right buttons.  

There is nothing harder than your kids’ difficulties, it brings competing with things you never dreamed of in your wildest dreams and brings impossible challenges to your  patience and containing abilities, that of course given a state of emotional blackmail, which is explosive though seems so innocent. If there is anything that can break me to pieces it is the fact that I can lose it and even shout. When I shout I get more stressed than the kids and then I go and kill myself once over by analyzing myself to death while trying to figure out how not to do it again. While I forgive my kids for anything, I find it hard to forgive myself and I do it stingily and only after lots of self-convincing efforts.

And then, when sometimes I feel the burden is too much and I dare complain, what do I get? The undying reply that makes me want to dance flying Kong-Fu style kicking all around – “It is your choice!” True, damn it is my choice. But if I were a doctor and dare to complain no one would say “but it is your choice”, right? They’d understand my swollen heart and offer some support, lend a shoulder to cry on. Those are the exact moments when I understand the solitude of the one who does not speak to God, say me. 

הסדר בסדר, אבל איך מבכים על מורה דרך שמצא את מותו טרם עת?

יום אחרי הסדר נותן משמעות יתרה למשפט "עברנו את פרעה - נעבור גם את זה". לא, עזבו אתכם רגע מפוליטיקה, למרות שכמובן אפשר להיכנס לפינה הזו, בטח לאור הנוצה והנר של ביעור החמץ מאתמול, אבל לא לשם כך נתכנסנו. כמה לחצים מביא עימו הסדר, לפני במהלך ואחרי. כל התיכנונים של אצל מי עושים את החג, איפה היינו שנה שעברה, מה מזמנת השנה הזו,  מי נעלב ומי לוקח הכל בקלות. כל הצעידה על קצות האצבעות כדי לא להעליב אף אחד ולצאת לגמרי בסדר ומכל ההתכווננות הזו תמיד יצא מישהו פגוע, כי זה פשוט חלק מאווירת החג המכוננת. 

ואחרי שנקבעו הסדרים להזמנות, מתחילים התיכנונים, מי מביא מה, מי אחראי על מה, אילו מתנות לקנות, איך מתארגנים, מה לובשים (טוב את האחרון באמת אפשר לדחות עד הדקה התשעים, בטח היום כשכולם בצימצומים). ויש את כל המנקים והמהדרים, מאווררי הארונות, מסדרי הבגדים, נועלי החמץ בארון, מוכרי החמץ הסימליים - ברוך שעשאני אתאיסטית (כן, הבדיחה עלי). 

שלא לדבר על הטלפונים של לפני, הודעות הטקסט, הסטטוסים והציוצים ותמיד יהיה זה ששכחת לשלוח לו הודעה וייעלב לנצח משל היה קרובת המשפחה הרחוקה ב"סיפור על קדרה ומצקת" למיכאל אנדה (רציתם היפיפיה הנרדמת, אבל שידרגתי אתכם - אם אתם לא מכירים, רוצו לחפש - תודו לי אחר כך).

והיציאה לסדר - פקקים או בלי פקקים - זו השאלה, וזה לא פוסח גם על המארחים שמכינים הכל בזמן ותמיד יהיה זה שמאחר וכולם יחכו לו במבט נוזף - "איך לא לקחת בחשבון את הפקקים?!" ויש את כל המתנות וזה בכלל יכול להיות חרב פיפיות עם כל הכוונות הכי טובות, אתה מגלה שכמה שניסית אתה בחצי הדרך לגיהנום. וכולם כל כך מחוייכים, אבל אין משפחה בלי אלפי זרמים תת-קרקעיים. ולא משנה מה יש את ההערות שבאות מדאגה - עם בן/בת זוג או עוד פעם בלי ומה עם ילדים? ואם יש ילדים אז למה זה ככה ולמה זה לא? ואיך הכלה? ואיך החיים? "יהיה בסדר" - מה יהיה בסדר, שום דבר לא בסדר ב"סדר" והכל לגמרי בסדר ב"סדר" כי זה משחק סאדו-מאזו מלא אהבה יהודית.

ומי יושב ליד מי ואיך מתארגנים ויש ילדים. והאם לקרוא הכל? האם לקרוא אלטרנטיבי? האם להוסיף? ומה פה לעזאזל סיפור יציאת מצריים? זה הכל התפלפלויות של חכמים. שולחן ערוך, משפחה שלמה רעבה ועל קוצים ותמיד, חותמת שאין משפחה שזה לא ככה אצלה, צוחקים על מי שנופל על הקטע של הרשע (השנה זו הייתי אני) - ממש קארמה.נפילת מתח קטנה וממשיכים. וכל כוסות היין שחלקו גם נשפכות, ומזל שיש יין כי זה נורא משחרר וחבל שיש יין כי זה ממש משחרר (את חלקנו יותר). וכל אחד מושך לדרך שבה הוא מכיר מהבית - עם סילסולים/בלי סילסולים, עם שירה/בלי שירה, מקפידים/מדלגים וכולי. ומה בסך הכל רצינו? להגיע אל האוכל בשלום. 

ואז האוכל - יש גפילטע וגם דג מרוקאי וכבד קצוץ וחזרת, ומרק וקניידלאך (ברור, זה פסח) ובשר ועוף וחזה עוף ותפוחי אדמה ואורז וסלטים. וכל אחד עשה משהו אחר - "את חייבת לטעום" , ו"אני עושה את זה אחרת, אבל אל תביני לא נכון גם שלך טוב" - כן, אה? ואת כל ה"מה שמת בפנים? זה מרגיש קצת שונה?" שמגיע בהמון ורסיות חלקן מתוחכמות וחלקן שקופות. והדחיסה הגדולה כדי לא לפגוע באף אחד והחיוך כבר הופך לעווית כי כבר גם בגרון אין מקום. והילדים כבר עייפים, אבל צריך להמשיך. עוד כמה כוסות ונגיע לשירים. 

ואז זה נגמר ופתאום כבר כולם מתגעגעים כי בסך הכל ולמרות הכל הסדר הזה הוא אנחנו. אבל זה לא נגמר לפני ששולחים לכולם הודעות של תודה ולמרות היין אין תירוצים. סדר ישראלי, הוא סיבה נפלאה לבלאגן אמיתי.



את כל זה כתבתי בבוקר. אחר כך יצאנו לנמל תל אביב. בדרך קיבלתי הודעה שראובן פדהצור נהרג הלילה בתאונת דרכים. הכל מתגמד מול מוות סתמי ונורא שכזה שהביא לקיצו של איש שהיה בעיני רבים אגדה בחייו. הייתי סטודנטית בשנה ב' בתל אביב, לקחתי את הקורס שלו כי כולם אמרו שכדאי, נרשמתי מהר כי הקורסים שלו מתמלאים במהירות. הגיע מרצה עם קסדה, גבוה חתיך וכובש. 5 דקות לתוך השיעור וכבר היה לי ברור שמכאן חיי האקדמיים יראו אחרת. הגיע המרצה הכי חתרן, הכי ספקן והכי בועט שראיתי אי פעם וכבר בכלל לא זכרתי שהוא נראה טוב כי רק רציתי להקשיב למה שיצא לו מהפה. "לפקפק, לפקפק, לפקפק", לא ליפול לשום פרדיגמה, לשאול ולחשוב ולא לחשוש. הוא היה מרצה פורץ דרך, נחוש, ציני ומבריק. הייתי הולכת אחריו בעיניים עצומות, אבל הוא הורה לי לפקוח אותן, להתווכח ולדרוש מעצמי עוד. לא יודעת מה עוד לכתוב כדי להסביר כמה מותו מדכא עד עפר. שנים עקבתי אחריו בהארץ, בגל"צ. מילותיו חכמות ונוקבות ולא מתנצלות.

זה אחד מהסטטוסים שהקדשתי לו היום: "מאי 2013 טסים עם הילדים לאמסטרדם, ראובן פדהצור היה הקברניט, רגע אחרי ההמראה אני בקוקפיט עם פדהצור. מדברים המון, צוחקים כאילו לא עברו שנים. "מה חינוך ביתי?" הוא שואל, "תמיד ידעתי שאת לא נורמלית - צדקתי. אז אולי תשבי כאן כבר כל הטיסה, בטח מגיע לך חופש.." ככה אני אזכור אותו, חייכן, מבריק, אנושי, ספקן, דעתן, בועט וחכם. אשרי שלמדתי ממך כל כך הרבה. תחסר לכולנו. איש שלא הותיר אדם אחד אדיש. נשבר לי הלב". תנוח על משכבך בשלום, איש יקר, ותודה שהארת לנו את החיים באור המופלא שזרח ממך. לנצח אהיה תלמידתך.

עושה סדר

השנה אני חוגגת ארבעים. אדם, אישה, אמא, בת זוג, שמאלנית (סמול - זה טרנד שלא תפס אצלי), אתאיסטית, מחנכת בחינוך ביתי, כותבת, ישראלית, צינית (אך לא מרירה), מורדת.

די ממצה מבחינת הגדרות, כשהייתי צעירה יותר היו לי יותר הגדרות (שזה אומר בעצם שכנראה עוד לא הייתי מוגדרת). נשארתי עם העיקריות, אבל גם יכול להיות שאני מפספסת (שזה אומר בעצם שעכשיו בוקר, אני עייפה ויש מצב שאני לא חושבת על כל הדברים עד הסוף, אבל זה לא הופך את הרשימה הזו לרשימה בע"מ). התעכבתם על העייפה, נכון? יצאתי אתמול בלילה עם בת דודתי האוסטרלית (כך במקור), פגישת התעדכנות על אלכוהות בתל אביב, בטרם נשב היום יפות וייצוגיות ליד שולחן הסדר עם כל המשפחה. 

חזרה לרשימת ההגדרות שלי (שזה אומר שכן - זה תמיד אני ואני ואני), מה שמדהים אותי שמכל ההגדרות שהשלתי, דווקא המרדנית נשארה. אני מניחה שאמא שלי קיוותה (ולא בסתר ליבה) שהנערה שמרדה כמעט נגד כל כלל אפשרי תשיל מעצמה את ההגדרה הזו ככל שתתבגר, אבל עם היד על הלב זו ההגדרה היחידה שבאמת מלווה אותי מאז ומעולם. לא פלא שלמרות שבתכל'ס אני ילדה טובה גם בגיל 40, תמיד אשאר הכבשה השחורה. זו שלחמה למען הצדק כתלמידה, היא זו שלא הרגישה צורך ללמוד לבגרויות (אבל הוכיחה שאפשר להצטיין בלימודים גם בלי לשבת על התחת - טוב ככה זה כשיש קוצים), היא זו שאפילו הצבא לא הצליח ליישר, היא זו שלא קיבלה את הדין גם לא באוניברסיטה, היא זו שתמיד מורדת נגד כללים מטופשים, היא זו שלא סיימה את הדוקטוראט, היא זו שזנחה קריירה מבטיחה לטובת חינוך ביתי, היא זו שעכשיו "מבוזבזת" בבית. 

אני לא יודעת אם מרדנית זו המילה, אם כי כל אלה שניסו לאלף את הסוררת יעידו שכן. אני פשוט בועטת כשלא טוב לי ולא מוכנה לקבל את עול אי הצדק כדבר נתון. זה לא מרד נעורים שמורד כדי למרוד, זה פשוט הצמדות לאמונות שלי מתוך חוסר יכולת להתפשר עם דברים שלא מקובלים עלי. אם חיים רק פעם אחת, אי אפשר לחיות לפי כללים של אחרים. לא מטיפה לאחרים, מכילה את כולם (טוב, נו, כמעט את כולם) לא מחפשת חיים קלים, מחפשת לפחות בחיים שלי להרגיש נוח כמו שאני בלי תחפושות שבכלל נועדו לאנשים אחרים. אבל מה פתאום תחפושת אם פורים כבר עבר, עכשיו צריך לעשות סדר. אז לפני שאשב עם הרבה רצון טוב ואהבה לסדר משפחתי, שבו למרות שיהיה לי הרבה מה לומר על ההגדה המסורתית, אני אשב בשקט ואקרא רק כשיגיע תורי, בלי הערות על עוולות נגד פלסטינים ומבקשי מקלט, בלי לדבר על מאותגרי ביטחון תזונתי ומאותגרות תרבות האונס (הרי זה לא עניין של מדיניות ממשלתית, נכון? כן זו שאלה רטורית - אתם לא צריכים לענות), אני כותבת.

כמה קל לחגוג את הסדר, לחייך לכולם ולקרוא בקול רם, אבל את מה שיש לי בלב אני בעיקר שותקת, כי פסח הוא לא מרידה, הוא קבלת המצב. אוהבת חגים, בחיי שאוהבת, אבל רוצה אותם קצת אחרת. פחות דיבורים, פחות אלוהים, רוצה פסח של אנשים חיים ולא של אנשים כבויים. כל המצוות האלה לא שוות כלום, אם אנחנו לא בני אדם. רוצה מסורת - מסורת יהודית חילונית, מסורת מחברת ולא מנותקת. מסורת לא צינית ולא מחופשת ולא מתייפייפת.

לא ביעור חמץ - ביעור בערות, או שמא ביאור בערות. לפני הפסח הזה אני מבארת לילדי את המצב הפוליטי שידעו שאין הרבה מה לשמוח בכללי, אבל בפרטי יש המון על מה לברך #פרופורציות. בשביל זה גם לא צריך שום נוצה ושום מדורה.

הקדש שלי מקדש את החיים, יין נועד רק לעשות נעים בחיך. בפסח הזה אני מברכת רק על פרי הבטן ופרי הבחירות שלי. הם אלה שמוציאים אותי, הפרטית, מעבדות לחירות. 

הא לחמא? איזה בדיוק? של אלה שיש להם ואף אחד לא מקשיב כנראה. הנה תראו את הלחם - כזה אין לכם. מצחיק, נכון? הא!

מה נשתנה הלילה הזה? לגמרי הרמה להנחתה - כלום ממש לא משתנה. כמה קל להתקלח ולהתלבש במיטב המחלצות להתיישב לפני שולחן ערוך בכל טוב ולא לחשוב לרגע על כל מי שאין לו כי זה חג ומצווים לשמוח. שבו לכם מסובים ושמחים בתוך אינטריגות משפחתיות ואל תחשבו על אלה שאין להם שום ביטחון או אוכל או אזרחות או שקט. רק תנסו לשמור על שקט משפחתי, שרק החג הזה לא יהפוך להתכתשות רבתי. מלחמת אוכל זה כל כך שנות השמונים.

מצווה לספר את יציאת מצריים כי כיף לשקוע בעבר ולהאמין בניסים ולא לזכור שהניסים של היום הם בידיים שלנו. תספרו, תספרו ולא לא צריך להפיק לקחים או לנסות לשנות.

והיא שעמדה? עמדה, אבל כבר לא עומדת.  כי מי יצילנו מידינו שלנו? לא יודעת, אבל זה בטח לא כחלון. היא שעמדה כבר זקנה ודי אימפוטנטית.

וירעו אותנו המצרים - ממש כמו שאנחנו מרעים לפלסטינים. אבל למי אכפת? וו-או, איך שגלגל מסתובב לו...

דיינו - לגמרי דיינו, מה יש לומר?

שפוך חמתך אל הגויים - דווקא זה אנחנו עושים טוב, לא מתלוננת.

לא מודה לאלוהים על החסד, אין חסד, גם לא לבני האדם שהוא כביכול ברא בצלמו. הוא למד לענות אותנו, ואנחנו למדו לענות אחרים. לגמרי בדמותו ובצלמו. 

אחד מי יודע? מי יודע באמת? אני בטח לא יודעת. לא יודעת איך מתמודדים עם כל הצביעות הזו שנתקעת בגרון אפילו יותר מהמצה הזו. אבל העיקר שלילה אחד גם לחילונים יש אלוהים, והוא אחד והוא שלנו - יאללה כפיים.

אבל בינתיים חד גדיא - כי בסופו של דבר מה נשאר? 

חג שמח, חג חירות, חג אביב, חג מכבסת המילים. הקמנו מדינה וסדר עושים רק בפסח. סדר וסגר ועוני וייאוש.

יאללה, אז מה לובשים הערב? מה זה משנה כולנו לובשים צביעות...

פעם ראשונה בהפגנה

החיים מזמנים מצבים אירוניים - בעוד שבבוקר הצגתי את הבועה שלי לעיני כל, בערב יצאתי עם הבכור להפגנת השמאל בתל אביב. קצת אירוני, זה כמו להביא בועות סבון לשדה קוצים. מצויידת בבכור, שהיה נרגש לקראת הבאות, טקס המעבר שלו לאזרחות פעילה. זאת אומרת הצגת הדור החדש של שמאלנים צעירים מבית מדרשי לציבור הרחב (טוב - לא רחב, די עם הקטנוניות), יצאנו לדרך. ברור שזה ישמע מצחיק, לאור העובדה שכאם בחינוך ביתי אני נמצאת כל הזמן עם הילדים, אבל לא מזדמן לי יותר מדי זמן איכות ארוך של אחד על אחד עם ילד אחד, כך שבירכתי על ההזדמנות. היציאה להפגנה היתה בגדר עוד נקודת השקה פרטית של ילד ואמא שלו. רק על זה הייתי כורעת ברך ויוצאת בתפילת הודיה חרישית, אך כידוע כאתאיסטית אין לי למי להודות, אלא לעצמי ולהחלטתי האישית. 

הנסיעה זימנה שיחה ארוכה וכיפית, הנסיעה עברה חלק ואפילו חניה נמצאה ממש דקה הליכה מהבימה (מה שמוכיח שגם ללא מאמינים מזדמנים ניסים קטנים). סף ההתרגשות של הילד עלה. מגיעים. תפזורת של אנשים. רחבה ענקית, שתי קבוצות אנשים. מעגל מתופפים מחד ומאחוריו שיירת דגלים ובליל צעקות לא ברורות. הוא סוקר את הקורה בעיניים סקרניות שלא יודעות שובע, מנסה להסתיר את האכזבה. "זה כל השמאל אמא?" הוא שואל וברור שהאכזבה שזורה בשאלה עצמה. שאלה מצויינת - זה לא כל השמאל אבל זו בהחלט תמונת מצב מייצגת. שתי הפגנות במקום אחת גדולה, כל הזמן מפוצלים, ממשיכים לרוץ כמו תרנגולת ערופת ראש (סליחה מראש לצמחונים מבינכם).

לא מספיקה לענות והקטנוע שמאחורינו פורק טוקבקיסט בשר ודם שמקלל את המפגינים - אותו דווקא שומעים מצוין. הילד נותר מזועזע, מנסה להזיז אותו אבל הוא נטוע. בכוחות עליונים אני מסבירה שאין טעם להקשיב לאנשים אכולי שנאה. והילד ממלמל שזה בסדר "יש אנשים שלומדים מהם מה לא לעשות" מחפשת אנשים מוכרים ועושה לילד סיבוב היכרות, לא שזה מה שמעניין אותו.

הבכור מנסה להתנהג בסבלנות ובבגרות בזמן שאני מדברת עם אחרים, אבל רואים שהוא משועמם ובעיקר מאוכזב. "אתה יודע על מה אנחנו מפגינים?" שואלת אותו חברת כנסת "כן" הוא עונה בביטחון מבוייש "נגד הכיבוש ובעד השלום".

עולים על הגבעה הקטנה שברחבה להשקיף מלמעלה על ההמולה המפוזרת. מסביב המון רעש וביננו שקט. הוא צריך קצת זמן לעכל. גם אני צריכה. כבר שנים לא הגעתי לשום הפגנה. מודה. נוח לברוח לשקט היחסי שמעניק החינוך הביתי. "חשבתי שיהיו יותר אנשים", הוא אומר. שזה קצת כמו להגיד כנראה שלאנשים לא ממש אכפת. הוא צודק. לא אכפת. מנסה לראות את הדברים מנקודת המבט שלו. מה הוא לוקח מכל זה? מחליטה לא להאיץ. "תראי , אמא, יש שם הרבה אנשים" הוא אומר ומצביע לעבר המבלים בהבימה "לא מתוק, הם באו לראות הצגה, זו ההפגנה, רק כאן". המוח שלו רץ מהר, מנסה לעשות סדר. "אז נלך להפגנה השניה?" הוא שואל. "זהו זה," אני עונה, "אלה שתי ההפגנות ביחד". האכזבה שלו מתעצמת. רואה בעיניים שלו את התקווה שדועכת. ממשיכים לשוטט.

ההפגנה מצתה את עצמה מהר מהצפוי, רק בני נוער להוטים ממשיכים לקפץ ולצעוק בעוד השוטרים מסתכלים עליהם מסביב, תוהים בעצמם מה לעזאזל הם עושים פה. אנחנו מתרחקים מהקבוצה הסואנת, כף יד קטנה משתחלת לידי. "אין דבר, אמא, אני שמח שבאתי, נלך גם להפגנה הבאה." שותקת, מרגישה את עצמי נחנקת. "גם אני שמאלני, אמא" הוא אומר. "יש לך זמן להחליט", אני עונה. "לא, אמא, יש דברים שהם פשוט ככה, דברים נכונים". הדברים ששומעים מפי עוללים. ניצוצות של תקווה.

"פיצה?" אני שואלת. "פיצה" הוא אומר. קונים, חוזרים לאוטו. שומעים מוזיקה ביחד. הדרך הביתה עוברת מהר. הוא שר, אני שרה איתו. מחנים את האוטו ואז הוא אומר "את יודעת אמא, אולי זה יהיה קצת נחמד לגור בארץ אחרת..." אולי, מי יודע, כנראה שבאיזשהו מקום הוא צודק...