החיים מזמנים מצבים אירוניים - בעוד שבבוקר הצגתי את הבועה שלי לעיני כל, בערב יצאתי עם הבכור להפגנת השמאל בתל אביב. קצת אירוני, זה כמו להביא בועות סבון לשדה קוצים. מצויידת בבכור, שהיה נרגש לקראת הבאות, טקס המעבר שלו לאזרחות פעילה. זאת אומרת הצגת הדור החדש של שמאלנים צעירים מבית מדרשי לציבור הרחב (טוב - לא רחב, די עם הקטנוניות), יצאנו לדרך. ברור שזה ישמע מצחיק, לאור העובדה שכאם בחינוך ביתי אני נמצאת כל הזמן עם הילדים, אבל לא מזדמן לי יותר מדי זמן איכות ארוך של אחד על אחד עם ילד אחד, כך שבירכתי על ההזדמנות. היציאה להפגנה היתה בגדר עוד נקודת השקה פרטית של ילד ואמא שלו. רק על זה הייתי כורעת ברך ויוצאת בתפילת הודיה חרישית, אך כידוע כאתאיסטית אין לי למי להודות, אלא לעצמי ולהחלטתי האישית.
הנסיעה זימנה שיחה ארוכה וכיפית, הנסיעה עברה חלק ואפילו חניה נמצאה ממש דקה הליכה מהבימה (מה שמוכיח שגם ללא מאמינים מזדמנים ניסים קטנים). סף ההתרגשות של הילד עלה. מגיעים. תפזורת של אנשים. רחבה ענקית, שתי קבוצות אנשים. מעגל מתופפים מחד ומאחוריו שיירת דגלים ובליל צעקות לא ברורות. הוא סוקר את הקורה בעיניים סקרניות שלא יודעות שובע, מנסה להסתיר את האכזבה. "זה כל השמאל אמא?" הוא שואל וברור שהאכזבה שזורה בשאלה עצמה. שאלה מצויינת - זה לא כל השמאל אבל זו בהחלט תמונת מצב מייצגת. שתי הפגנות במקום אחת גדולה, כל הזמן מפוצלים, ממשיכים לרוץ כמו תרנגולת ערופת ראש (סליחה מראש לצמחונים מבינכם).
לא מספיקה לענות והקטנוע שמאחורינו פורק טוקבקיסט בשר ודם שמקלל את המפגינים - אותו דווקא שומעים מצוין. הילד נותר מזועזע, מנסה להזיז אותו אבל הוא נטוע. בכוחות עליונים אני מסבירה שאין טעם להקשיב לאנשים אכולי שנאה. והילד ממלמל שזה בסדר "יש אנשים שלומדים מהם מה לא לעשות" מחפשת אנשים מוכרים ועושה לילד סיבוב היכרות, לא שזה מה שמעניין אותו.
הבכור מנסה להתנהג בסבלנות ובבגרות בזמן שאני מדברת עם אחרים, אבל רואים שהוא משועמם ובעיקר מאוכזב. "אתה יודע על מה אנחנו מפגינים?" שואלת אותו חברת כנסת "כן" הוא עונה בביטחון מבוייש "נגד הכיבוש ובעד השלום".
עולים על הגבעה הקטנה שברחבה להשקיף מלמעלה על ההמולה המפוזרת. מסביב המון רעש וביננו שקט. הוא צריך קצת זמן לעכל. גם אני צריכה. כבר שנים לא הגעתי לשום הפגנה. מודה. נוח לברוח לשקט היחסי שמעניק החינוך הביתי. "חשבתי שיהיו יותר אנשים", הוא אומר. שזה קצת כמו להגיד כנראה שלאנשים לא ממש אכפת. הוא צודק. לא אכפת. מנסה לראות את הדברים מנקודת המבט שלו. מה הוא לוקח מכל זה? מחליטה לא להאיץ. "תראי , אמא, יש שם הרבה אנשים" הוא אומר ומצביע לעבר המבלים בהבימה "לא מתוק, הם באו לראות הצגה, זו ההפגנה, רק כאן". המוח שלו רץ מהר, מנסה לעשות סדר. "אז נלך להפגנה השניה?" הוא שואל. "זהו זה," אני עונה, "אלה שתי ההפגנות ביחד". האכזבה שלו מתעצמת. רואה בעיניים שלו את התקווה שדועכת. ממשיכים לשוטט.
ההפגנה מצתה את עצמה מהר מהצפוי, רק בני נוער להוטים ממשיכים לקפץ ולצעוק בעוד השוטרים מסתכלים עליהם מסביב, תוהים בעצמם מה לעזאזל הם עושים פה. אנחנו מתרחקים מהקבוצה הסואנת, כף יד קטנה משתחלת לידי. "אין דבר, אמא, אני שמח שבאתי, נלך גם להפגנה הבאה." שותקת, מרגישה את עצמי נחנקת. "גם אני שמאלני, אמא" הוא אומר. "יש לך זמן להחליט", אני עונה. "לא, אמא, יש דברים שהם פשוט ככה, דברים נכונים". הדברים ששומעים מפי עוללים. ניצוצות של תקווה.
"פיצה?" אני שואלת. "פיצה" הוא אומר. קונים, חוזרים לאוטו. שומעים מוזיקה ביחד. הדרך הביתה עוברת מהר. הוא שר, אני שרה איתו. מחנים את האוטו ואז הוא אומר "את יודעת אמא, אולי זה יהיה קצת נחמד לגור בארץ אחרת..." אולי, מי יודע, כנראה שבאיזשהו מקום הוא צודק...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה