עוד לא יבש הדיו על התלונות הקבועות על הפסח ועודף המשפחתיות, על המצות, על הגפילטע, על החזרת שהיתה חריפה/ לא היתה חריפה/עלתה לאף/השד יודע, על המתנות, על ההערות , על הפקקים, המחירים, הצפיפות ושוב על כל האוכל שהגיע בכמויות מסחריות ועל מה כולם מדברים? על המימונה. עכשיו כולם מחפשים כיוון להזמנה למימונה. אפשר לרגע לחשוב שהמימונה זה הקוק החדש. כן, בואו שוב נידחף לאיזה בית ונאכל בלי סוף ונתלונן על עודף המתוק ועל כמה אנחנו טוחנים בלי הכרה. מכורים כולכם, אני נשבעת. רק חבל שהמועד הבא הוא יום השואה. מועד בלי אוכל. לא יפה, לוקחת חזרה.
לא משנה לאן אתה נכנס ברשת - אטרף מימונה. אלפי אשכנזים מאותגרי מימונה מחפשים מארחים. כמו בקבוצת מימונאים אנונימיים רצים בזה אחר זה וידויים קורעי לב של אשכנזים מקופחים שעד גיל 40 רוצים להגיע למימונה. צריך לעשות הסבה לעתידות של בזוקה. מה לעשות? זה מצחיק אותי. נשבעת.
כשהייתי קטנה המימונה לא היתה חג רשמי ובטח לא יום חופש. אני זוכרת אותי אומרת לאמא שלי שאין טעם ללכת לבית הספר ממילא אף אחד לא בא. ואמא שלי פוסקת: "אבל אנחנו לא חוגגים מימונה אז אין לך שום סיבה." אבל היתה לי סיבה - לכיתה הגיעו איזה שני ילדים ובקושי מורה וסתם, סתם ביזבזנו יום יפה נורא. ולא עשינו כלום כדי שאלה שלא הגיעו לא יפסידו. שנים לא הבנתי כילדה על איזה קיפוח מדברים, הקיפוח היחיד שהרגשתי היה בדיוק ביום אחרי פסח שרק אני ועוד כמה באים לבית הספר רשמית ליום של בהייה בעוד אחרים חוגגים להם עדיין עם המשפחה ואוכלים מתוקים ללא הכרה. מזל שלא הכריחו אותנו לעשות את הקישוטים ליום השואה (טוב מבטיחה שמעכשיו אני מפסיקה עם אזכורי שואה).
דווקא מאוד יפה המימונה, אם היא לא היתה עוברת כזו פוליטיזציה מכוונת שנועדה להדביק מנהיגים אשכנזיים מרוחים בדבש וחמאה עם מצביעים פוטנציאליים. המימונה, יותר מכל בר מצווה או חתונה של ילדי פעילים, היא המקום לעשות עוד נפשות. השנה יותר מכל לא ברור לי מי האדיוט שיזמין את הזוג נתניהו. אחרי משפטי הפיטום של האירופאית המעודנת והניסיון ה"נתניהוהי" להסוות את השטות עם המשפט הכל כך גזעני - "אני גזעני? הרי אני מת על קוסקוס", אם היה משהו שצריך לעשות זה לא להזמין את שניהם לשום מימונה מחשש פגיעה בפיגורה הפגועה ממילא של הגבירה. בכלל, אם הייתי מרוקאית הייתי נמנעת מהזמנה של כל פוליטיקאי שרק רוצה תמונה בגלבייה מחזיק מופלטה מטפטפת בהבעה זחוחה ומצפה שהתמונה היחידה הזו תסייע לו ביום הבוחר.
המימונה היא מנהג מקסים שעבר מטאמורפוזה מיותרת, "התרבחו ותסעדו" של מרוקו שמטרתו היתה לאחל מזל והצלחה אישית שיתבטאו בנתינה עתידית לאחר, הפך ל"בואו לזלול ולסעוד" ולתקוע איזה סלפי עם מופלטה. יום החג הזה, שביטא גם את יחסי השכנות הטובים עם הסביבה הלא יהודית, מבטא היום את מערכת היחסים הקלוקלת בין יהודים ליהודים. פעם בשנה מגיעים האשכנזים ומתמכרים לצהלולים וברכות של מזל, מחייכים במבוכה ושוכחים עד למופלטה של השנה הבאה. והמוסלמים? טוב הם כבר מזמן לא קשורים. שום דבר טוב לא צמח למימונה מכור ההיתוך. היא רק הפכה למנהג די דביק שמשגע מדינה שלמה.
תחשבו איזה חג זה, בלי שום קונוטציה דתית מפרידה, מציין את החיבור מחדש לאחר הפסח שחיבל, בשל הדקדוק במצוות, במערכת היחסים בין שכנים. חג שכל מטרתו היא לאחל מזל ונדיבות, לחגוג על מתוק, לברך על הקיים ולאחל רק טוב. חג בו אין מישהו שנפגע מהיעדר הזמנה כי הדלת פתוחה והלבבות מזמינים עוד יותר. החג של חזרה לשיגרה במרוקו הפך בישראל לחג של יציאה משגרה. יום אחד של חגיגות שאחריו יחזרו האדונים לדפוק את השכבות החלשות. חג של שוויון במקור, הצליח בישראל לקבל את הביטוי המדוייק של אי שוויון והתנשאות.
המימונה הראשונה והאחרונה שלי היתה בגיל 17, גיסי הזמין אותי למימונה שעשו אחותו וגיסו, שהפכה לשם דבר. היכרתי שם את רבין. המימונה הזו היתה הצעד הראשון שלי בפוליטיקה לאומית, לפני כן הייתי סגורה בפוליטיקה המקומית. למחרת יצאתי עם רבין ופרס לסייר בגן סאקר, מעולם בחיי הילדה הירושלמית שהייתי לא ביקרתי בגן סאקר במימונה, זה לא היה החג שלי ולכן לא הגעתי לשם קודם. למרות שהייתי מסוחררת מהפמליה הפוליטית העצומה לא יכולתי שלא לראות את מבוכת האשכנזים שלא טרחו להבין את מהות החג ותקעו עוד משהו מתוק לפה, מן הטעם הפשוט שזה מנע מהם לדבר והסתיר את המבוכה. אם היה משהו שהבנתי כבר אז זה היה הניצול הציני של חג כל כך תמים ויפה ושמח, בידי אנשים שלא טרחו להבין את המהות. מימונה היא חג של אנשים ובתוך חסך החגיגות נטולות רגשות האשם, היא יכלה להיכנס לפנתיאון החגים המוצלחים. אבל כשהמימונה עשתה עליה היא הפכה מחג מחבר לחג של הבדלה.זה מה שקורה כשאשכנזים מנסים לנכס לעצמם חגים של אחרים ועושים זאת מתוך תחושה של ירידה אל העם.
בעיני יותר מכל מסמנת המימונה את יציאתו של השד העדתי מהארון. אבל לא כמו שאתם חושבים - המימונה היא הקנאה האולטימטיבית של האשכנזים. גם הם רוצים גלבייה וכפתן שמתיישבים בנינוחות על הגוף, גם הם רוצים שיקבלו אותם בצהלולים ולא בציקצוקים, גם הם רוצים מתוק אמיתי ולא גזר על קציצת דג עם לחלוחית של מתוק שנבלעת בחזרת. עשו להם טובה, הכניסו אותם תחת כנפיכם מתוך תקווה שאולי הם ילמדו מכם משהו ויפסיקו לקלקל. בינתיים נותרו עוד כמה שעות של הכנות לקראת המימונה והטוויטר שלי נראה כמו קבוצת תמיכה אחת גדולה. מי שהיה מספר חוויות, מי שלא מעורר לעצמו תקוות. המשיכו לפתוח את הדלת והלב ואולי באמת יום אחד נוכל לחגוג מימונה אמיתית גם בתוכנו וגם עם שכנינו. אבל תעשו לי טובה ואל תקנו את ההצגות, תפתחו את הלב למי שכל השנה פותח את הלב חזרה ולא שובר אגרטלים כי הוא חושב שהוא חי בבית מלוכה.
תרבחו ותסעדו - למזל ושמחה, לקבלת השונה וחגיגת השווה. מי שכל השנה לא סופר אתכם, לא צריך להיכנס מבעד לדלת הפתוחה...
לא משנה לאן אתה נכנס ברשת - אטרף מימונה. אלפי אשכנזים מאותגרי מימונה מחפשים מארחים. כמו בקבוצת מימונאים אנונימיים רצים בזה אחר זה וידויים קורעי לב של אשכנזים מקופחים שעד גיל 40 רוצים להגיע למימונה. צריך לעשות הסבה לעתידות של בזוקה. מה לעשות? זה מצחיק אותי. נשבעת.
כשהייתי קטנה המימונה לא היתה חג רשמי ובטח לא יום חופש. אני זוכרת אותי אומרת לאמא שלי שאין טעם ללכת לבית הספר ממילא אף אחד לא בא. ואמא שלי פוסקת: "אבל אנחנו לא חוגגים מימונה אז אין לך שום סיבה." אבל היתה לי סיבה - לכיתה הגיעו איזה שני ילדים ובקושי מורה וסתם, סתם ביזבזנו יום יפה נורא. ולא עשינו כלום כדי שאלה שלא הגיעו לא יפסידו. שנים לא הבנתי כילדה על איזה קיפוח מדברים, הקיפוח היחיד שהרגשתי היה בדיוק ביום אחרי פסח שרק אני ועוד כמה באים לבית הספר רשמית ליום של בהייה בעוד אחרים חוגגים להם עדיין עם המשפחה ואוכלים מתוקים ללא הכרה. מזל שלא הכריחו אותנו לעשות את הקישוטים ליום השואה (טוב מבטיחה שמעכשיו אני מפסיקה עם אזכורי שואה).
דווקא מאוד יפה המימונה, אם היא לא היתה עוברת כזו פוליטיזציה מכוונת שנועדה להדביק מנהיגים אשכנזיים מרוחים בדבש וחמאה עם מצביעים פוטנציאליים. המימונה, יותר מכל בר מצווה או חתונה של ילדי פעילים, היא המקום לעשות עוד נפשות. השנה יותר מכל לא ברור לי מי האדיוט שיזמין את הזוג נתניהו. אחרי משפטי הפיטום של האירופאית המעודנת והניסיון ה"נתניהוהי" להסוות את השטות עם המשפט הכל כך גזעני - "אני גזעני? הרי אני מת על קוסקוס", אם היה משהו שצריך לעשות זה לא להזמין את שניהם לשום מימונה מחשש פגיעה בפיגורה הפגועה ממילא של הגבירה. בכלל, אם הייתי מרוקאית הייתי נמנעת מהזמנה של כל פוליטיקאי שרק רוצה תמונה בגלבייה מחזיק מופלטה מטפטפת בהבעה זחוחה ומצפה שהתמונה היחידה הזו תסייע לו ביום הבוחר.
המימונה היא מנהג מקסים שעבר מטאמורפוזה מיותרת, "התרבחו ותסעדו" של מרוקו שמטרתו היתה לאחל מזל והצלחה אישית שיתבטאו בנתינה עתידית לאחר, הפך ל"בואו לזלול ולסעוד" ולתקוע איזה סלפי עם מופלטה. יום החג הזה, שביטא גם את יחסי השכנות הטובים עם הסביבה הלא יהודית, מבטא היום את מערכת היחסים הקלוקלת בין יהודים ליהודים. פעם בשנה מגיעים האשכנזים ומתמכרים לצהלולים וברכות של מזל, מחייכים במבוכה ושוכחים עד למופלטה של השנה הבאה. והמוסלמים? טוב הם כבר מזמן לא קשורים. שום דבר טוב לא צמח למימונה מכור ההיתוך. היא רק הפכה למנהג די דביק שמשגע מדינה שלמה.
תחשבו איזה חג זה, בלי שום קונוטציה דתית מפרידה, מציין את החיבור מחדש לאחר הפסח שחיבל, בשל הדקדוק במצוות, במערכת היחסים בין שכנים. חג שכל מטרתו היא לאחל מזל ונדיבות, לחגוג על מתוק, לברך על הקיים ולאחל רק טוב. חג בו אין מישהו שנפגע מהיעדר הזמנה כי הדלת פתוחה והלבבות מזמינים עוד יותר. החג של חזרה לשיגרה במרוקו הפך בישראל לחג של יציאה משגרה. יום אחד של חגיגות שאחריו יחזרו האדונים לדפוק את השכבות החלשות. חג של שוויון במקור, הצליח בישראל לקבל את הביטוי המדוייק של אי שוויון והתנשאות.
המימונה הראשונה והאחרונה שלי היתה בגיל 17, גיסי הזמין אותי למימונה שעשו אחותו וגיסו, שהפכה לשם דבר. היכרתי שם את רבין. המימונה הזו היתה הצעד הראשון שלי בפוליטיקה לאומית, לפני כן הייתי סגורה בפוליטיקה המקומית. למחרת יצאתי עם רבין ופרס לסייר בגן סאקר, מעולם בחיי הילדה הירושלמית שהייתי לא ביקרתי בגן סאקר במימונה, זה לא היה החג שלי ולכן לא הגעתי לשם קודם. למרות שהייתי מסוחררת מהפמליה הפוליטית העצומה לא יכולתי שלא לראות את מבוכת האשכנזים שלא טרחו להבין את מהות החג ותקעו עוד משהו מתוק לפה, מן הטעם הפשוט שזה מנע מהם לדבר והסתיר את המבוכה. אם היה משהו שהבנתי כבר אז זה היה הניצול הציני של חג כל כך תמים ויפה ושמח, בידי אנשים שלא טרחו להבין את המהות. מימונה היא חג של אנשים ובתוך חסך החגיגות נטולות רגשות האשם, היא יכלה להיכנס לפנתיאון החגים המוצלחים. אבל כשהמימונה עשתה עליה היא הפכה מחג מחבר לחג של הבדלה.זה מה שקורה כשאשכנזים מנסים לנכס לעצמם חגים של אחרים ועושים זאת מתוך תחושה של ירידה אל העם.
בעיני יותר מכל מסמנת המימונה את יציאתו של השד העדתי מהארון. אבל לא כמו שאתם חושבים - המימונה היא הקנאה האולטימטיבית של האשכנזים. גם הם רוצים גלבייה וכפתן שמתיישבים בנינוחות על הגוף, גם הם רוצים שיקבלו אותם בצהלולים ולא בציקצוקים, גם הם רוצים מתוק אמיתי ולא גזר על קציצת דג עם לחלוחית של מתוק שנבלעת בחזרת. עשו להם טובה, הכניסו אותם תחת כנפיכם מתוך תקווה שאולי הם ילמדו מכם משהו ויפסיקו לקלקל. בינתיים נותרו עוד כמה שעות של הכנות לקראת המימונה והטוויטר שלי נראה כמו קבוצת תמיכה אחת גדולה. מי שהיה מספר חוויות, מי שלא מעורר לעצמו תקוות. המשיכו לפתוח את הדלת והלב ואולי באמת יום אחד נוכל לחגוג מימונה אמיתית גם בתוכנו וגם עם שכנינו. אבל תעשו לי טובה ואל תקנו את ההצגות, תפתחו את הלב למי שכל השנה פותח את הלב חזרה ולא שובר אגרטלים כי הוא חושב שהוא חי בבית מלוכה.
תרבחו ותסעדו - למזל ושמחה, לקבלת השונה וחגיגת השווה. מי שכל השנה לא סופר אתכם, לא צריך להיכנס מבעד לדלת הפתוחה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה