מודה שלא הייתי סגורה על מה אכתוב היום. את מה שהכי רציתי לכתוב כבר כתבתי אבל אין סיכוי שאפרסם, יש דברים שמקומם בדומיין האישי שלי. אין מה להתבאס מזה, התחבטויות הנפש צריכות לעיתים להישאר עוד קצת איתך ולהמשיך הלאה ולהתאחסן כראוי. אנשים שמכירים את ההיסטוריה האישית שלי הציעו לי פעמים רבות לנצל את אהבת הכתיבה ולכתוב על זה ספר. התשובה הקבועה שלי היא שמשתלם הרבה יותר לכתוב תסריט לטלנובלה. זה לא הזמן של זה עכשיו, אולי בעתיד.
לאחרונה סרטון ויראלי מסתובב בקרב חברות הפייסבוק שלי, סרטון מדבקת היופי. חברה ראשונה שיתפה והתעלמתי, כלומר בלי לראות הבנתי את העיקרון, נתתי לייק (חיבוב, אם תרצו) אוטומטי והמשכתי, אבל אחריה עוד חברה ועוד חברה והשיתוף הפך לשיטפון. היום החלטתי לראות אותו. מודה שאותי זה לא ריגש, אבל אני יכולה להבין את מקור הריגוש שלו. זה כבר הרבה זמן שחברת dove מנסה לשבור את המיתוס הנשי שהתקבע בחברה המערבית, בטח בעידן הפוטושופ. הקריאה להתנתק מדימויי הגוף והיופי המעוותים ולחזור לאישה האמיתית היא קריאה נכונה, אל תבינו אותי לא נכון. זה רק מצחיק אותי כשזה מגיע מחברה מסחרית, אי אפשר להיות נטולי ציניות - חברה מסחרית שעושה את ההון שלה בזמן שהיא כאילו בועטת במה שחברות אחרות מקדשות כדי לקדם את המוצרים שלה. מזכיר לי שסבא שלי בגרמניה היה קומוניסט, זה קל להיות קומוניסט שאתה בא ממשפחה עשירה. זה לא מוריד מהקומוניסטיות שבך אבל זה הופך אותה לקלה יותר ופחות מחייבת.
לא יוצאת נגד dove, הרעיון שלהם יפה ולסבון שלהם יש ריח נפלא שמזמן התמכרתי אליו, אבל לא בפירסום עסקינן. אני גם בטח לא מתכוונת לצאת נגד חברה שמעלה את המודעות לנושא חשוב כל כך. אבל זה אומר עלינו המון כחברה. יכולתי לדבר על התמונות של ליידי גאגא המרוטשות והלא מרוטשות לורסאצ'ה, אבל העובדה היא שמה שיעלה לפרסומת יהיה המרוטש וזה מה שנראה כולנו. אבל נושא הריטוש והעיוות החברתי שלנו בראיית המין הנשי כבר מוצה (ולא זה לא משחק מילים לפסח).
פעם היתה לי חברה טובה שברגע של גילוי לב אישי ולא פשוט סיפרה לי שמעולם, אבל מעולם היא לא שמעה ממשפחתה את המשפט שאין אדם שלא רוצה לשמוע: "כמה את יפה" (ואל תהיו קטנוניים, כל ורסיה של המשפט תופסת ובכל הטיותיה המגדריות). כשנולדה המרכזית שלי, היינו בשלהי מערכת היחסים שלנו (אני והחברה - נו די עם זה), ואני זוכרת אותה אומרת לי: "אני יודעת שאני לא צריכה להגיד לך, אבל אל תשכחי אף פעם להגיד לה כמה היא יפה". זה גרם לי לדמוע ולא בגלל ההורמונים, קרעה לי את הלב. מודה - לא בגללה אני אומרת לילדה שלי (גם לבנים אם הייתם מוכרחים לקטוע) שהיא יפה, אבל אני נזכרת בזה המון וזה תמיד שובר לי את הלב. המחשבה על ילדה שגדלה בלי שיכניסו לה למודעות עד כמה היא נהדרת היא מכמירת לב.
אנחנו נוטים להתייחס ליופי כאל משהו חיצוני בלבד, גם אני גדלתי תחת התפיסה הזו. שליופי יש סטנדרטים ושיש להשקיע בו ושחשוב לטפח את עצמך ולבלוט. בכלל כשאני חושבת על זה, היו לי את כל הסיבות לא להיות בטוחה במי שאני לאור העובדה שלכל מקום שהלכנו כילדה היתה זו אימי שסובבה את כל הראשים וספגה את המבטים העוינים של כל הנשים שנשכחו עם כניסתה לחדר ואת מבטיהם העורגים של כל הגברים (קלישאה, אבל עדיין נכונה). לא פשוט לגדול עם אמא יפהפיה, אם תכניסו למשוואה שבארצנו השחרחורת (כן טרום העליה הרוסית שנתנה איזו דחיפת עידוד קלילה לבלונד) אשה בלונדינית נורדית עם עיניים כחולות תמיד היתה אטרקציה, בטח עם תוי פנים אציליים ורמת הטיפוח הבלתי אפשרית שאמא שלי הנהיגה בטבעיות מרובה. ועם זאת מעולם לא נוצרה בי בעיה של ביטחון עצמי (כן, למרות היותי ברונטית). על זה אני אודה לה תמיד. לא משנה מה, תמיד הייתי בבת עיניה ובטחוני העצמי הרקיע שחקים. היופי אמנם לא היה המרכז, אלא הלימודים, הנימוסים, הספרים, הנגינה, הבלט וכל השאר, אבל תמיד הוא היה שם. נאמר לי שאני יפה בלי סוף וכשפעם אחת מישהו אמר לי שאני יותר חיננית וקורנת מיפה לקחתי את זה כל כך קשה שלא דיברתי כמה דקות (מי שמכיר אותי יודע שדקה בלי לדבר זה נצח, נצח).
עם יד על הלב זה היה משפט כל כך מקסים המשפט הזה, אבל רק שנים אחרי הבנתי עד כמה המחמאה הזו היתה משמעותית יותר מכל הבְלֵי ה"את יפה" ששמעתי בחיי והיו לזה גרסאות רבות, חלקן מגמתיות להחריד. במידה רבה התנהגתי כאילו חשיבות היופי היא ממני והלאה, אך כנראה שזה מסממני ההתמכרות. היופי היה המובן מאליו ולכן היה לי חשוב שאחרים ידעו שאני יותר מזה כי יופי זה לגמרי משני, אבל היופי תפס מקום חשוב.
בגיל 6, בכיתה א', עברנו דירה, מצאתי לי קבוצת חברות נפלאות היינו יחד עד סוף כיתה ו' ארבע בנות שלפעמים חברו לזוגות ולפעמים אחת נותרה בצד ולפעמים היינו כולנו. אחת מהן היתה יפהפיה אמיתית (ברור - בלונדינית עם עיניים כחולות). היינו חברות ממש טובות, בהשפעת האסופית כל אחת מהן היתה לתקופה ידידת נפשי. בתיכון חזרנו ,היפהפיה ואני, להיות שוב החברות הכי טובות. היא היתה מהממת, אך יותר מכל היא הייתה מפרגנת. קריירת הדוגמנות שלה זינקה למחוזות מדהימים ובכל זאת לכל מקום שהלכנו היא תמיד נתנה לי להרגיש שאני יפה בזכות עצמי, מעולם לא קינאתי בה - זה לא היה בלקסיקון. היה לה לב כל כך רחב ויכולת לתת לכל מי שלידה להרגיש טוב. הייתי מתורגלת להיות ליד יפות ולא להרגיש פחות יפה. בכל פעם שהייתי עצובה, היא היתה מחייכת ואומרת לי "לכי לשטוף פנים ותדגמני לי עוד פעם את הרעננות של הסבון" עד היום בכל פעם שאני שוטפת פנים בסבון, היא מהדהדת לי בראש ומזכירה לי להרגיש טוב. הלוואי שיכולתי היום להגיד לה תודה.
אולי בגלל שתמיד בסביבתי הקרובה נתנו לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי וכל כך שלמה, מעולם לא חשתי צורך להתאפר ולעטות עלי מסיכה. הרגשתי הכי נוח להיות טבעית, כשהייתי דיילת אויר הצלחתי למזער את כמות המייק-אפ שהיה מנדטורי למינימום והוא תמיד ירד מיד עם תום הטיסה. הגינדור ותושמת הלב לבגדים, לאיבזור תמיד נעשו במינימום האפשרי ועד היום כשאני נושקת ל- 40 אין איפור ויש בעיקר ג'ינס, טי-שירט ונעלי התעמלות. נוח זה נכון וטבעי. טבעי זה יפה, זה מי שאני. זה גם מה שאני מעבירה לבתי ולבניי. היופי הוא אף פעם לא רק חיצוני, אדם שלם מקרין את זה החוצה ובכל אחד יש יופי, זה הסטנדרטים המעוותים של החברה שמהם יש להשתחרר.
אין מודל של יופי מושלם, יש תודעה משועבדת והיא לגמרי בנויה על שיקולי מסחריות. אני לא צריכה מדבקת פלאסבו כדי להיות בטוחה בעצמי, ואני מקווה שככה גם מרגישים ילדיי. התבגרתי ולמדתי לראות את היופי בכל כך הרבה דברים, בקמטוט של חיוך, בזיק בעיניים, בטון הדיבור, בקימור של שריר. למדתי למצוא את היופי בתוך מצבים שהחברה רואה בהם רק כיעור. למדתי שאין שום סטנדרד ליופי כשבמקום לקבל את תכתיבי החברה, מתכסים באליגוריה שלי למסך הבערות של רולס (יסלח לי אלוהי הג'ון רולס כי לא לכך הוא התכוון). כאשר בועטים החוצה את התכתיבים ומסתכלים לחיים בעיניים, נפתחות אלפי אפשרויות למציאת היופי.
אם דרך הסדקים של אי השלמות נכנס האור, דרך סדקי נורמות היופי החברתי נכנס היופי האמיתי. יופי שחשים קודם בלב ומשם הוא עובר לעיניים ועובר את העיבוד הנכון במוח ומגלה לך את כל הספקטרום הרחב הזה שהחברה שלנו לימדה אותנו להיות עיוורים אליו. כי היופי, כמו הצבע, נמצא בשוליים - גם באינפרא אדום ובאולטרא-סגול ולא צריך להרכיב משקפיים מיוחדים כדי לגלות אותו, צריך פשוט להסיר את המגבלות החברתיות שהרגילו אותנו לצמצם את העין ולא להבחין. אני מקווה אני מחנכת את ילדיי לגלות את כל הנסתר הזה שהחברה מבטלת ואני מעדיפה להתבונן בו מתוך אהבת השלם ולא מתוך השאיפה למושלם.
לאחרונה סרטון ויראלי מסתובב בקרב חברות הפייסבוק שלי, סרטון מדבקת היופי. חברה ראשונה שיתפה והתעלמתי, כלומר בלי לראות הבנתי את העיקרון, נתתי לייק (חיבוב, אם תרצו) אוטומטי והמשכתי, אבל אחריה עוד חברה ועוד חברה והשיתוף הפך לשיטפון. היום החלטתי לראות אותו. מודה שאותי זה לא ריגש, אבל אני יכולה להבין את מקור הריגוש שלו. זה כבר הרבה זמן שחברת dove מנסה לשבור את המיתוס הנשי שהתקבע בחברה המערבית, בטח בעידן הפוטושופ. הקריאה להתנתק מדימויי הגוף והיופי המעוותים ולחזור לאישה האמיתית היא קריאה נכונה, אל תבינו אותי לא נכון. זה רק מצחיק אותי כשזה מגיע מחברה מסחרית, אי אפשר להיות נטולי ציניות - חברה מסחרית שעושה את ההון שלה בזמן שהיא כאילו בועטת במה שחברות אחרות מקדשות כדי לקדם את המוצרים שלה. מזכיר לי שסבא שלי בגרמניה היה קומוניסט, זה קל להיות קומוניסט שאתה בא ממשפחה עשירה. זה לא מוריד מהקומוניסטיות שבך אבל זה הופך אותה לקלה יותר ופחות מחייבת.
לא יוצאת נגד dove, הרעיון שלהם יפה ולסבון שלהם יש ריח נפלא שמזמן התמכרתי אליו, אבל לא בפירסום עסקינן. אני גם בטח לא מתכוונת לצאת נגד חברה שמעלה את המודעות לנושא חשוב כל כך. אבל זה אומר עלינו המון כחברה. יכולתי לדבר על התמונות של ליידי גאגא המרוטשות והלא מרוטשות לורסאצ'ה, אבל העובדה היא שמה שיעלה לפרסומת יהיה המרוטש וזה מה שנראה כולנו. אבל נושא הריטוש והעיוות החברתי שלנו בראיית המין הנשי כבר מוצה (ולא זה לא משחק מילים לפסח).
פעם היתה לי חברה טובה שברגע של גילוי לב אישי ולא פשוט סיפרה לי שמעולם, אבל מעולם היא לא שמעה ממשפחתה את המשפט שאין אדם שלא רוצה לשמוע: "כמה את יפה" (ואל תהיו קטנוניים, כל ורסיה של המשפט תופסת ובכל הטיותיה המגדריות). כשנולדה המרכזית שלי, היינו בשלהי מערכת היחסים שלנו (אני והחברה - נו די עם זה), ואני זוכרת אותה אומרת לי: "אני יודעת שאני לא צריכה להגיד לך, אבל אל תשכחי אף פעם להגיד לה כמה היא יפה". זה גרם לי לדמוע ולא בגלל ההורמונים, קרעה לי את הלב. מודה - לא בגללה אני אומרת לילדה שלי (גם לבנים אם הייתם מוכרחים לקטוע) שהיא יפה, אבל אני נזכרת בזה המון וזה תמיד שובר לי את הלב. המחשבה על ילדה שגדלה בלי שיכניסו לה למודעות עד כמה היא נהדרת היא מכמירת לב.
אנחנו נוטים להתייחס ליופי כאל משהו חיצוני בלבד, גם אני גדלתי תחת התפיסה הזו. שליופי יש סטנדרטים ושיש להשקיע בו ושחשוב לטפח את עצמך ולבלוט. בכלל כשאני חושבת על זה, היו לי את כל הסיבות לא להיות בטוחה במי שאני לאור העובדה שלכל מקום שהלכנו כילדה היתה זו אימי שסובבה את כל הראשים וספגה את המבטים העוינים של כל הנשים שנשכחו עם כניסתה לחדר ואת מבטיהם העורגים של כל הגברים (קלישאה, אבל עדיין נכונה). לא פשוט לגדול עם אמא יפהפיה, אם תכניסו למשוואה שבארצנו השחרחורת (כן טרום העליה הרוסית שנתנה איזו דחיפת עידוד קלילה לבלונד) אשה בלונדינית נורדית עם עיניים כחולות תמיד היתה אטרקציה, בטח עם תוי פנים אציליים ורמת הטיפוח הבלתי אפשרית שאמא שלי הנהיגה בטבעיות מרובה. ועם זאת מעולם לא נוצרה בי בעיה של ביטחון עצמי (כן, למרות היותי ברונטית). על זה אני אודה לה תמיד. לא משנה מה, תמיד הייתי בבת עיניה ובטחוני העצמי הרקיע שחקים. היופי אמנם לא היה המרכז, אלא הלימודים, הנימוסים, הספרים, הנגינה, הבלט וכל השאר, אבל תמיד הוא היה שם. נאמר לי שאני יפה בלי סוף וכשפעם אחת מישהו אמר לי שאני יותר חיננית וקורנת מיפה לקחתי את זה כל כך קשה שלא דיברתי כמה דקות (מי שמכיר אותי יודע שדקה בלי לדבר זה נצח, נצח).
עם יד על הלב זה היה משפט כל כך מקסים המשפט הזה, אבל רק שנים אחרי הבנתי עד כמה המחמאה הזו היתה משמעותית יותר מכל הבְלֵי ה"את יפה" ששמעתי בחיי והיו לזה גרסאות רבות, חלקן מגמתיות להחריד. במידה רבה התנהגתי כאילו חשיבות היופי היא ממני והלאה, אך כנראה שזה מסממני ההתמכרות. היופי היה המובן מאליו ולכן היה לי חשוב שאחרים ידעו שאני יותר מזה כי יופי זה לגמרי משני, אבל היופי תפס מקום חשוב.
בגיל 6, בכיתה א', עברנו דירה, מצאתי לי קבוצת חברות נפלאות היינו יחד עד סוף כיתה ו' ארבע בנות שלפעמים חברו לזוגות ולפעמים אחת נותרה בצד ולפעמים היינו כולנו. אחת מהן היתה יפהפיה אמיתית (ברור - בלונדינית עם עיניים כחולות). היינו חברות ממש טובות, בהשפעת האסופית כל אחת מהן היתה לתקופה ידידת נפשי. בתיכון חזרנו ,היפהפיה ואני, להיות שוב החברות הכי טובות. היא היתה מהממת, אך יותר מכל היא הייתה מפרגנת. קריירת הדוגמנות שלה זינקה למחוזות מדהימים ובכל זאת לכל מקום שהלכנו היא תמיד נתנה לי להרגיש שאני יפה בזכות עצמי, מעולם לא קינאתי בה - זה לא היה בלקסיקון. היה לה לב כל כך רחב ויכולת לתת לכל מי שלידה להרגיש טוב. הייתי מתורגלת להיות ליד יפות ולא להרגיש פחות יפה. בכל פעם שהייתי עצובה, היא היתה מחייכת ואומרת לי "לכי לשטוף פנים ותדגמני לי עוד פעם את הרעננות של הסבון" עד היום בכל פעם שאני שוטפת פנים בסבון, היא מהדהדת לי בראש ומזכירה לי להרגיש טוב. הלוואי שיכולתי היום להגיד לה תודה.
אולי בגלל שתמיד בסביבתי הקרובה נתנו לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי וכל כך שלמה, מעולם לא חשתי צורך להתאפר ולעטות עלי מסיכה. הרגשתי הכי נוח להיות טבעית, כשהייתי דיילת אויר הצלחתי למזער את כמות המייק-אפ שהיה מנדטורי למינימום והוא תמיד ירד מיד עם תום הטיסה. הגינדור ותושמת הלב לבגדים, לאיבזור תמיד נעשו במינימום האפשרי ועד היום כשאני נושקת ל- 40 אין איפור ויש בעיקר ג'ינס, טי-שירט ונעלי התעמלות. נוח זה נכון וטבעי. טבעי זה יפה, זה מי שאני. זה גם מה שאני מעבירה לבתי ולבניי. היופי הוא אף פעם לא רק חיצוני, אדם שלם מקרין את זה החוצה ובכל אחד יש יופי, זה הסטנדרטים המעוותים של החברה שמהם יש להשתחרר.
אין מודל של יופי מושלם, יש תודעה משועבדת והיא לגמרי בנויה על שיקולי מסחריות. אני לא צריכה מדבקת פלאסבו כדי להיות בטוחה בעצמי, ואני מקווה שככה גם מרגישים ילדיי. התבגרתי ולמדתי לראות את היופי בכל כך הרבה דברים, בקמטוט של חיוך, בזיק בעיניים, בטון הדיבור, בקימור של שריר. למדתי למצוא את היופי בתוך מצבים שהחברה רואה בהם רק כיעור. למדתי שאין שום סטנדרד ליופי כשבמקום לקבל את תכתיבי החברה, מתכסים באליגוריה שלי למסך הבערות של רולס (יסלח לי אלוהי הג'ון רולס כי לא לכך הוא התכוון). כאשר בועטים החוצה את התכתיבים ומסתכלים לחיים בעיניים, נפתחות אלפי אפשרויות למציאת היופי.
אם דרך הסדקים של אי השלמות נכנס האור, דרך סדקי נורמות היופי החברתי נכנס היופי האמיתי. יופי שחשים קודם בלב ומשם הוא עובר לעיניים ועובר את העיבוד הנכון במוח ומגלה לך את כל הספקטרום הרחב הזה שהחברה שלנו לימדה אותנו להיות עיוורים אליו. כי היופי, כמו הצבע, נמצא בשוליים - גם באינפרא אדום ובאולטרא-סגול ולא צריך להרכיב משקפיים מיוחדים כדי לגלות אותו, צריך פשוט להסיר את המגבלות החברתיות שהרגילו אותנו לצמצם את העין ולא להבחין. אני מקווה אני מחנכת את ילדיי לגלות את כל הנסתר הזה שהחברה מבטלת ואני מעדיפה להתבונן בו מתוך אהבת השלם ולא מתוך השאיפה למושלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה