יום אחרי הסדר נותן משמעות יתרה למשפט "עברנו את פרעה - נעבור גם את זה". לא, עזבו אתכם רגע מפוליטיקה, למרות שכמובן אפשר להיכנס לפינה הזו, בטח לאור הנוצה והנר של ביעור החמץ מאתמול, אבל לא לשם כך נתכנסנו. כמה לחצים מביא עימו הסדר, לפני במהלך ואחרי. כל התיכנונים של אצל מי עושים את החג, איפה היינו שנה שעברה, מה מזמנת השנה הזו, מי נעלב ומי לוקח הכל בקלות. כל הצעידה על קצות האצבעות כדי לא להעליב אף אחד ולצאת לגמרי בסדר ומכל ההתכווננות הזו תמיד יצא מישהו פגוע, כי זה פשוט חלק מאווירת החג המכוננת.
ואחרי שנקבעו הסדרים להזמנות, מתחילים התיכנונים, מי מביא מה, מי אחראי על מה, אילו מתנות לקנות, איך מתארגנים, מה לובשים (טוב את האחרון באמת אפשר לדחות עד הדקה התשעים, בטח היום כשכולם בצימצומים). ויש את כל המנקים והמהדרים, מאווררי הארונות, מסדרי הבגדים, נועלי החמץ בארון, מוכרי החמץ הסימליים - ברוך שעשאני אתאיסטית (כן, הבדיחה עלי).
שלא לדבר על הטלפונים של לפני, הודעות הטקסט, הסטטוסים והציוצים ותמיד יהיה זה ששכחת לשלוח לו הודעה וייעלב לנצח משל היה קרובת המשפחה הרחוקה ב"סיפור על קדרה ומצקת" למיכאל אנדה (רציתם היפיפיה הנרדמת, אבל שידרגתי אתכם - אם אתם לא מכירים, רוצו לחפש - תודו לי אחר כך).
והיציאה לסדר - פקקים או בלי פקקים - זו השאלה, וזה לא פוסח גם על המארחים שמכינים הכל בזמן ותמיד יהיה זה שמאחר וכולם יחכו לו במבט נוזף - "איך לא לקחת בחשבון את הפקקים?!" ויש את כל המתנות וזה בכלל יכול להיות חרב פיפיות עם כל הכוונות הכי טובות, אתה מגלה שכמה שניסית אתה בחצי הדרך לגיהנום. וכולם כל כך מחוייכים, אבל אין משפחה בלי אלפי זרמים תת-קרקעיים. ולא משנה מה יש את ההערות שבאות מדאגה - עם בן/בת זוג או עוד פעם בלי ומה עם ילדים? ואם יש ילדים אז למה זה ככה ולמה זה לא? ואיך הכלה? ואיך החיים? "יהיה בסדר" - מה יהיה בסדר, שום דבר לא בסדר ב"סדר" והכל לגמרי בסדר ב"סדר" כי זה משחק סאדו-מאזו מלא אהבה יהודית.
ומי יושב ליד מי ואיך מתארגנים ויש ילדים. והאם לקרוא הכל? האם לקרוא אלטרנטיבי? האם להוסיף? ומה פה לעזאזל סיפור יציאת מצריים? זה הכל התפלפלויות של חכמים. שולחן ערוך, משפחה שלמה רעבה ועל קוצים ותמיד, חותמת שאין משפחה שזה לא ככה אצלה, צוחקים על מי שנופל על הקטע של הרשע (השנה זו הייתי אני) - ממש קארמה.נפילת מתח קטנה וממשיכים. וכל כוסות היין שחלקו גם נשפכות, ומזל שיש יין כי זה נורא משחרר וחבל שיש יין כי זה ממש משחרר (את חלקנו יותר). וכל אחד מושך לדרך שבה הוא מכיר מהבית - עם סילסולים/בלי סילסולים, עם שירה/בלי שירה, מקפידים/מדלגים וכולי. ומה בסך הכל רצינו? להגיע אל האוכל בשלום.
ואז האוכל - יש גפילטע וגם דג מרוקאי וכבד קצוץ וחזרת, ומרק וקניידלאך (ברור, זה פסח) ובשר ועוף וחזה עוף ותפוחי אדמה ואורז וסלטים. וכל אחד עשה משהו אחר - "את חייבת לטעום" , ו"אני עושה את זה אחרת, אבל אל תביני לא נכון גם שלך טוב" - כן, אה? ואת כל ה"מה שמת בפנים? זה מרגיש קצת שונה?" שמגיע בהמון ורסיות חלקן מתוחכמות וחלקן שקופות. והדחיסה הגדולה כדי לא לפגוע באף אחד והחיוך כבר הופך לעווית כי כבר גם בגרון אין מקום. והילדים כבר עייפים, אבל צריך להמשיך. עוד כמה כוסות ונגיע לשירים.
ואז זה נגמר ופתאום כבר כולם מתגעגעים כי בסך הכל ולמרות הכל הסדר הזה הוא אנחנו. אבל זה לא נגמר לפני ששולחים לכולם הודעות של תודה ולמרות היין אין תירוצים. סדר ישראלי, הוא סיבה נפלאה לבלאגן אמיתי.
את כל זה כתבתי בבוקר. אחר כך יצאנו לנמל תל אביב. בדרך קיבלתי הודעה שראובן פדהצור נהרג הלילה בתאונת דרכים. הכל מתגמד מול מוות סתמי ונורא שכזה שהביא לקיצו של איש שהיה בעיני רבים אגדה בחייו. הייתי סטודנטית בשנה ב' בתל אביב, לקחתי את הקורס שלו כי כולם אמרו שכדאי, נרשמתי מהר כי הקורסים שלו מתמלאים במהירות. הגיע מרצה עם קסדה, גבוה חתיך וכובש. 5 דקות לתוך השיעור וכבר היה לי ברור שמכאן חיי האקדמיים יראו אחרת. הגיע המרצה הכי חתרן, הכי ספקן והכי בועט שראיתי אי פעם וכבר בכלל לא זכרתי שהוא נראה טוב כי רק רציתי להקשיב למה שיצא לו מהפה. "לפקפק, לפקפק, לפקפק", לא ליפול לשום פרדיגמה, לשאול ולחשוב ולא לחשוש. הוא היה מרצה פורץ דרך, נחוש, ציני ומבריק. הייתי הולכת אחריו בעיניים עצומות, אבל הוא הורה לי לפקוח אותן, להתווכח ולדרוש מעצמי עוד. לא יודעת מה עוד לכתוב כדי להסביר כמה מותו מדכא עד עפר. שנים עקבתי אחריו בהארץ, בגל"צ. מילותיו חכמות ונוקבות ולא מתנצלות.
זה אחד מהסטטוסים שהקדשתי לו היום: "מאי 2013 טסים עם הילדים לאמסטרדם, ראובן פדהצור היה הקברניט, רגע אחרי ההמראה אני בקוקפיט עם פדהצור. מדברים המון, צוחקים כאילו לא עברו שנים. "מה חינוך ביתי?" הוא שואל, "תמיד ידעתי שאת לא נורמלית - צדקתי. אז אולי תשבי כאן כבר כל הטיסה, בטח מגיע לך חופש.." ככה אני אזכור אותו, חייכן, מבריק, אנושי, ספקן, דעתן, בועט וחכם. אשרי שלמדתי ממך כל כך הרבה. תחסר לכולנו. איש שלא הותיר אדם אחד אדיש. נשבר לי הלב". תנוח על משכבך בשלום, איש יקר, ותודה שהארת לנו את החיים באור המופלא שזרח ממך. לנצח אהיה תלמידתך.
ואחרי שנקבעו הסדרים להזמנות, מתחילים התיכנונים, מי מביא מה, מי אחראי על מה, אילו מתנות לקנות, איך מתארגנים, מה לובשים (טוב את האחרון באמת אפשר לדחות עד הדקה התשעים, בטח היום כשכולם בצימצומים). ויש את כל המנקים והמהדרים, מאווררי הארונות, מסדרי הבגדים, נועלי החמץ בארון, מוכרי החמץ הסימליים - ברוך שעשאני אתאיסטית (כן, הבדיחה עלי).
שלא לדבר על הטלפונים של לפני, הודעות הטקסט, הסטטוסים והציוצים ותמיד יהיה זה ששכחת לשלוח לו הודעה וייעלב לנצח משל היה קרובת המשפחה הרחוקה ב"סיפור על קדרה ומצקת" למיכאל אנדה (רציתם היפיפיה הנרדמת, אבל שידרגתי אתכם - אם אתם לא מכירים, רוצו לחפש - תודו לי אחר כך).
והיציאה לסדר - פקקים או בלי פקקים - זו השאלה, וזה לא פוסח גם על המארחים שמכינים הכל בזמן ותמיד יהיה זה שמאחר וכולם יחכו לו במבט נוזף - "איך לא לקחת בחשבון את הפקקים?!" ויש את כל המתנות וזה בכלל יכול להיות חרב פיפיות עם כל הכוונות הכי טובות, אתה מגלה שכמה שניסית אתה בחצי הדרך לגיהנום. וכולם כל כך מחוייכים, אבל אין משפחה בלי אלפי זרמים תת-קרקעיים. ולא משנה מה יש את ההערות שבאות מדאגה - עם בן/בת זוג או עוד פעם בלי ומה עם ילדים? ואם יש ילדים אז למה זה ככה ולמה זה לא? ואיך הכלה? ואיך החיים? "יהיה בסדר" - מה יהיה בסדר, שום דבר לא בסדר ב"סדר" והכל לגמרי בסדר ב"סדר" כי זה משחק סאדו-מאזו מלא אהבה יהודית.
ומי יושב ליד מי ואיך מתארגנים ויש ילדים. והאם לקרוא הכל? האם לקרוא אלטרנטיבי? האם להוסיף? ומה פה לעזאזל סיפור יציאת מצריים? זה הכל התפלפלויות של חכמים. שולחן ערוך, משפחה שלמה רעבה ועל קוצים ותמיד, חותמת שאין משפחה שזה לא ככה אצלה, צוחקים על מי שנופל על הקטע של הרשע (השנה זו הייתי אני) - ממש קארמה.נפילת מתח קטנה וממשיכים. וכל כוסות היין שחלקו גם נשפכות, ומזל שיש יין כי זה נורא משחרר וחבל שיש יין כי זה ממש משחרר (את חלקנו יותר). וכל אחד מושך לדרך שבה הוא מכיר מהבית - עם סילסולים/בלי סילסולים, עם שירה/בלי שירה, מקפידים/מדלגים וכולי. ומה בסך הכל רצינו? להגיע אל האוכל בשלום.
ואז האוכל - יש גפילטע וגם דג מרוקאי וכבד קצוץ וחזרת, ומרק וקניידלאך (ברור, זה פסח) ובשר ועוף וחזה עוף ותפוחי אדמה ואורז וסלטים. וכל אחד עשה משהו אחר - "את חייבת לטעום" , ו"אני עושה את זה אחרת, אבל אל תביני לא נכון גם שלך טוב" - כן, אה? ואת כל ה"מה שמת בפנים? זה מרגיש קצת שונה?" שמגיע בהמון ורסיות חלקן מתוחכמות וחלקן שקופות. והדחיסה הגדולה כדי לא לפגוע באף אחד והחיוך כבר הופך לעווית כי כבר גם בגרון אין מקום. והילדים כבר עייפים, אבל צריך להמשיך. עוד כמה כוסות ונגיע לשירים.
ואז זה נגמר ופתאום כבר כולם מתגעגעים כי בסך הכל ולמרות הכל הסדר הזה הוא אנחנו. אבל זה לא נגמר לפני ששולחים לכולם הודעות של תודה ולמרות היין אין תירוצים. סדר ישראלי, הוא סיבה נפלאה לבלאגן אמיתי.
את כל זה כתבתי בבוקר. אחר כך יצאנו לנמל תל אביב. בדרך קיבלתי הודעה שראובן פדהצור נהרג הלילה בתאונת דרכים. הכל מתגמד מול מוות סתמי ונורא שכזה שהביא לקיצו של איש שהיה בעיני רבים אגדה בחייו. הייתי סטודנטית בשנה ב' בתל אביב, לקחתי את הקורס שלו כי כולם אמרו שכדאי, נרשמתי מהר כי הקורסים שלו מתמלאים במהירות. הגיע מרצה עם קסדה, גבוה חתיך וכובש. 5 דקות לתוך השיעור וכבר היה לי ברור שמכאן חיי האקדמיים יראו אחרת. הגיע המרצה הכי חתרן, הכי ספקן והכי בועט שראיתי אי פעם וכבר בכלל לא זכרתי שהוא נראה טוב כי רק רציתי להקשיב למה שיצא לו מהפה. "לפקפק, לפקפק, לפקפק", לא ליפול לשום פרדיגמה, לשאול ולחשוב ולא לחשוש. הוא היה מרצה פורץ דרך, נחוש, ציני ומבריק. הייתי הולכת אחריו בעיניים עצומות, אבל הוא הורה לי לפקוח אותן, להתווכח ולדרוש מעצמי עוד. לא יודעת מה עוד לכתוב כדי להסביר כמה מותו מדכא עד עפר. שנים עקבתי אחריו בהארץ, בגל"צ. מילותיו חכמות ונוקבות ולא מתנצלות. זה אחד מהסטטוסים שהקדשתי לו היום: "מאי 2013 טסים עם הילדים לאמסטרדם, ראובן פדהצור היה הקברניט, רגע אחרי ההמראה אני בקוקפיט עם פדהצור. מדברים המון, צוחקים כאילו לא עברו שנים. "מה חינוך ביתי?" הוא שואל, "תמיד ידעתי שאת לא נורמלית - צדקתי. אז אולי תשבי כאן כבר כל הטיסה, בטח מגיע לך חופש.." ככה אני אזכור אותו, חייכן, מבריק, אנושי, ספקן, דעתן, בועט וחכם. אשרי שלמדתי ממך כל כך הרבה. תחסר לכולנו. איש שלא הותיר אדם אחד אדיש. נשבר לי הלב". תנוח על משכבך בשלום, איש יקר, ותודה שהארת לנו את החיים באור המופלא שזרח ממך. לנצח אהיה תלמידתך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה