יום ארוך. קימה מוקדמת שנועדה כדי להתחיל את היום בכתיבה, שינתה ייעוד במהירות ללארגן את הבית לפני יום ארוך מחוץ לבית. ההולך על ארבע הקיא בלילה, שניה לפני השינה, וכמובן לא פסח על שום סוג של מצעים בדרך כי ההקאה הקבועה צריכה להגיע למיצוי היכולת, שנאמר אם כבר אז כבר. אז ברור שכבר בלילה מכונת כביסה אחת של שמיכת הפוך ומיד כשזו נכנסה למייבש כבר נכנסו המצעים האחרים לכביסה. אבל אז נרדמתי. לכן בבוקר היה צריך לייבש עוד קצת את הפוך ואז להעביר לייבוש את השאר ולהכניס עוד סבב כביסה. המטבח היה הפוך ואיך אפשר לשבת על כוס קפה ולכתוב עם הידיעה המנדנדת שתכף כבר יוצאים מהבית והכל כל כך מבולגן? לא יודעת איך אתם, אבל עם גנים גרמניים להפליא - זה פשוט לא עובד.
שותה עוד כוס מים (נו אתם יודעים - מרגיע, מפיג עייפות, טוב לעור הפנים וכולי וכולי), שוטפת כלים (פאוזה - היו המון), מסדרת את מה שאמור היה להיות חדר המגורים (נו, הסלון, אבל תודו שחדר מגורים זה הרבה יותר נכון, בטח עם מטבח פתוח) אבל הפך לתל ארכיאולוגי של שמיכות, משחקים וספרים. יוצאת לקפה במרפסת כדי להתעדכן בקורה בעולם, לא לפני שאני מספקת להולך על ארבע עוד קצת מהדבר הזה שהוא חושב שהוא חומר טוב להקאה ואני לתומי הייתי סבורה שהוא מזון (באמא שלי שהתאמצתי - זה אפילו אורגני). מתאמת עם החמות שלוקחת את הילדים לסרט בזמן שאני אבלה בבית הקברות (אויש איזה משפט פולני - גם מצבה היא סוג של חבְרה מסתבר).
הולכת להעיר את הילדים. לכתוב בבוקר? זה כבר לא יקרה. אם יש משהו שיכול לערער את חייה של יקית אמיתית זה שהתכנונים שלה לא מסתדרים - אני חיה כדי לעשות צ'ק על רשימת מטלות, גם אם זה רק תחביבים והתרוץ של הייתי צריכה לסדר לא תופס כי מה פתאום נרדמתי אתמול אם היו כל כך הרבה דברים לעשות??!
להעיר את הילדים זה תוכנית חומש משולבת. יש את השלב הלטנטי משהו בו הם מקבלים ליטופים עדינים ומילות ניחומים מתלחששות (בסך הכל ילדי חינוך ביתי מתורגלים ביקיצה טבעית), השלב הזה תמיד נגמר בלהכין לי עוד קפה. השלב הבא הוא קצת יותר דרמטי וכולל הרבה מילות אהבה אך בטון רגיל עם ליטופים פחות מרפרפים. על הבכור זה עובד מיד, טוב העברתי לו גנים יקים במלוא הכוח. המרכזית עוד צריכה אי אילו שלבים. כמו להרים קצת את התריס אבל לא יותר מדי כי זה יגרום לה להצטברח עוד בטרם תקום, אבל עם קצת מילים מלהיבות לגבי היום הצפוי לנו ועוד קצת הרעשה וזה עובד. קטינא חש בעירנות המתעלצת והוא טס לזרועותיי לרגעי התאוששות.
אין כמו הציפיה לבאות (במקרה הזה סרט החבובות החדש) כדי לתפעל אותם בצורה מיטבית להתלבש, לצחצח שיניים ולהחליט מהר מה הם רוצים לאכול. הנסיעה עוברת חלק עם הרבה מוזיקה ושיחה עירנית. מגיעים בזמן. משגרת ילדים לסבתא ועכשיו אני במרחק של 20 דקות מבית הקברות ויש לי יותר משעה לשרוף על זה. כאמא בחינוך ביתי 45 דקות של לא לעשות כלום זה רק מבורך. נוסעת לאט ומרשה לעצמי לשמוע את גלי צה"ל. מגיעה לבית הקברות. לאט לאט אנשים מתחילים להתכנס. אין כמו להגיע לבד ללוויה כדי להרגיש את הבדידות במלוא עוצמתה. במגע עם מוות של אחר אתה לא רוצה להיות לבד, כי הלבד הזה בתוך ביחד של המון אנשים הוא הכי קשה. נושמת לאט ומצטרפת להמון השקט, העצוב והמתגודד.
מנידה ראש לשלום להמון אנשים שפעם היכרתי והיום הם כל כך רחוקים שגם הביחד איתם ימשיך להשרות עלי בדידות. אבל אני לא כאן למטרות חברתיות. יש משהו כל כך מטריד בלוויות בגלל כל כך הרבה דברים, אבל בעיקר בגלל כל החיים שנאספו כדי להתמודד יחד עם המוות. לחלוק כבוד אחרון לאדם שבכלל לא יודע שבאת לחלוק לו כבוד אחרון, את עושה את זה בשבילו אבל בעיקר בשביל עצמך ובשביל כל החיים שסביב. חיים שנאספים לרומן קצר עם המוות. פאוזה של אבל שאחריה החיים ממשיכים ובעצם גם במהלכה. כי בלוויות אתה פוגש אנשים שכבר מזמן לא ראית ובצל ההספדים אתם מתקשקשים ומתעדכנים על החיים, סיכום קצר של שנות חיים מול המוות האינסופי והכל כך מיותר. מנסים להיות אופטימיים וגם מוחים דמעה, מנסים להיות שם וגם לברוח. לוויות הן תעסוקה חברתית לא פשוטה.
הלוויה נגמרת, עוד קצת מילות פרידה והחלפת פרטים שנאמר אין כמו לוויה להגדלת מספר החברים/העוקבים ורשימת הטלפונים. והנה זה נגמר. עומדת ליד הקבר הטרי וקצת לא יודעת את נפשי. זה הזמן לומר שלום ולהוקיר תודה שבכל זאת ניתנה לי ההזדמנות לחסות קצת בצלו של הנפטר, שהיה מורה כה נפלא ולנצח יחסר.
חוזרת למציאות, נוסעת, אוספת ילדים. החיים במלוא עוצמתם. תל אביב פסטיבל עולמות, עשרות בני נוער בתחפושות, חלקם משחקים, רובם משתוללים ויש מי שפורש לקרוא ספרים. לגמרי עולם אחר, עולם מלא חיים. מבלים. מסיימים. מקנחים בפיצה ונוסעים להביא את בנהזוג. שבע וחצי בערב, אני נכנסת למטבח. אחר כך מן הסתם אוכלים.
לילה, זהו, ילדים ישנים. סופסוף מתיישבת לכתוב, ואז מתבשרת, לא, לא אישית אלא ככל בני התמותה הרגילים דרך אמצעים אלקטרוניים, שגבריאל גרסיה מארקס נשם את נשימתו האחרונה. יום שמתחיל בבית קברות נגמר במותו של אגדה. מותו של האיש שידע יותר מכל אדם בעולם לספר סיפורים. מזילה דמעה, לא רק על האיש המופלא שחי חיים מלאים והעניק לי שעות של הנאה צרופה, אלא דמעה אגואיסטית של הידיעה שיותר לא אזכה להתרגשות המופלאה - לגעת בפעם הראשונה בספר חדש ששמו מתנוסס עליו ולהרגיש בציפיה דרוכה את העונג שצפון בשעות שבהן הספר הזה יהיה בידי ויכנס לליבי ויגרום להתעלות נפשית שלא יכלה להיכתב אחרת, כי היא נכתבה תחת ידיים מדוייקות ומחשבה בהירה, תוססת, רגישה ועדינה.
לו רק הייתי יודעת לספוד לך גבריאל גרסייה מארקס במילים... במקום זה אקדיש לך עוד דמעה
שותה עוד כוס מים (נו אתם יודעים - מרגיע, מפיג עייפות, טוב לעור הפנים וכולי וכולי), שוטפת כלים (פאוזה - היו המון), מסדרת את מה שאמור היה להיות חדר המגורים (נו, הסלון, אבל תודו שחדר מגורים זה הרבה יותר נכון, בטח עם מטבח פתוח) אבל הפך לתל ארכיאולוגי של שמיכות, משחקים וספרים. יוצאת לקפה במרפסת כדי להתעדכן בקורה בעולם, לא לפני שאני מספקת להולך על ארבע עוד קצת מהדבר הזה שהוא חושב שהוא חומר טוב להקאה ואני לתומי הייתי סבורה שהוא מזון (באמא שלי שהתאמצתי - זה אפילו אורגני). מתאמת עם החמות שלוקחת את הילדים לסרט בזמן שאני אבלה בבית הקברות (אויש איזה משפט פולני - גם מצבה היא סוג של חבְרה מסתבר).
הולכת להעיר את הילדים. לכתוב בבוקר? זה כבר לא יקרה. אם יש משהו שיכול לערער את חייה של יקית אמיתית זה שהתכנונים שלה לא מסתדרים - אני חיה כדי לעשות צ'ק על רשימת מטלות, גם אם זה רק תחביבים והתרוץ של הייתי צריכה לסדר לא תופס כי מה פתאום נרדמתי אתמול אם היו כל כך הרבה דברים לעשות??!
להעיר את הילדים זה תוכנית חומש משולבת. יש את השלב הלטנטי משהו בו הם מקבלים ליטופים עדינים ומילות ניחומים מתלחששות (בסך הכל ילדי חינוך ביתי מתורגלים ביקיצה טבעית), השלב הזה תמיד נגמר בלהכין לי עוד קפה. השלב הבא הוא קצת יותר דרמטי וכולל הרבה מילות אהבה אך בטון רגיל עם ליטופים פחות מרפרפים. על הבכור זה עובד מיד, טוב העברתי לו גנים יקים במלוא הכוח. המרכזית עוד צריכה אי אילו שלבים. כמו להרים קצת את התריס אבל לא יותר מדי כי זה יגרום לה להצטברח עוד בטרם תקום, אבל עם קצת מילים מלהיבות לגבי היום הצפוי לנו ועוד קצת הרעשה וזה עובד. קטינא חש בעירנות המתעלצת והוא טס לזרועותיי לרגעי התאוששות.
אין כמו הציפיה לבאות (במקרה הזה סרט החבובות החדש) כדי לתפעל אותם בצורה מיטבית להתלבש, לצחצח שיניים ולהחליט מהר מה הם רוצים לאכול. הנסיעה עוברת חלק עם הרבה מוזיקה ושיחה עירנית. מגיעים בזמן. משגרת ילדים לסבתא ועכשיו אני במרחק של 20 דקות מבית הקברות ויש לי יותר משעה לשרוף על זה. כאמא בחינוך ביתי 45 דקות של לא לעשות כלום זה רק מבורך. נוסעת לאט ומרשה לעצמי לשמוע את גלי צה"ל. מגיעה לבית הקברות. לאט לאט אנשים מתחילים להתכנס. אין כמו להגיע לבד ללוויה כדי להרגיש את הבדידות במלוא עוצמתה. במגע עם מוות של אחר אתה לא רוצה להיות לבד, כי הלבד הזה בתוך ביחד של המון אנשים הוא הכי קשה. נושמת לאט ומצטרפת להמון השקט, העצוב והמתגודד.
מנידה ראש לשלום להמון אנשים שפעם היכרתי והיום הם כל כך רחוקים שגם הביחד איתם ימשיך להשרות עלי בדידות. אבל אני לא כאן למטרות חברתיות. יש משהו כל כך מטריד בלוויות בגלל כל כך הרבה דברים, אבל בעיקר בגלל כל החיים שנאספו כדי להתמודד יחד עם המוות. לחלוק כבוד אחרון לאדם שבכלל לא יודע שבאת לחלוק לו כבוד אחרון, את עושה את זה בשבילו אבל בעיקר בשביל עצמך ובשביל כל החיים שסביב. חיים שנאספים לרומן קצר עם המוות. פאוזה של אבל שאחריה החיים ממשיכים ובעצם גם במהלכה. כי בלוויות אתה פוגש אנשים שכבר מזמן לא ראית ובצל ההספדים אתם מתקשקשים ומתעדכנים על החיים, סיכום קצר של שנות חיים מול המוות האינסופי והכל כך מיותר. מנסים להיות אופטימיים וגם מוחים דמעה, מנסים להיות שם וגם לברוח. לוויות הן תעסוקה חברתית לא פשוטה.
הלוויה נגמרת, עוד קצת מילות פרידה והחלפת פרטים שנאמר אין כמו לוויה להגדלת מספר החברים/העוקבים ורשימת הטלפונים. והנה זה נגמר. עומדת ליד הקבר הטרי וקצת לא יודעת את נפשי. זה הזמן לומר שלום ולהוקיר תודה שבכל זאת ניתנה לי ההזדמנות לחסות קצת בצלו של הנפטר, שהיה מורה כה נפלא ולנצח יחסר.
חוזרת למציאות, נוסעת, אוספת ילדים. החיים במלוא עוצמתם. תל אביב פסטיבל עולמות, עשרות בני נוער בתחפושות, חלקם משחקים, רובם משתוללים ויש מי שפורש לקרוא ספרים. לגמרי עולם אחר, עולם מלא חיים. מבלים. מסיימים. מקנחים בפיצה ונוסעים להביא את בנהזוג. שבע וחצי בערב, אני נכנסת למטבח. אחר כך מן הסתם אוכלים.
לילה, זהו, ילדים ישנים. סופסוף מתיישבת לכתוב, ואז מתבשרת, לא, לא אישית אלא ככל בני התמותה הרגילים דרך אמצעים אלקטרוניים, שגבריאל גרסיה מארקס נשם את נשימתו האחרונה. יום שמתחיל בבית קברות נגמר במותו של אגדה. מותו של האיש שידע יותר מכל אדם בעולם לספר סיפורים. מזילה דמעה, לא רק על האיש המופלא שחי חיים מלאים והעניק לי שעות של הנאה צרופה, אלא דמעה אגואיסטית של הידיעה שיותר לא אזכה להתרגשות המופלאה - לגעת בפעם הראשונה בספר חדש ששמו מתנוסס עליו ולהרגיש בציפיה דרוכה את העונג שצפון בשעות שבהן הספר הזה יהיה בידי ויכנס לליבי ויגרום להתעלות נפשית שלא יכלה להיכתב אחרת, כי היא נכתבה תחת ידיים מדוייקות ומחשבה בהירה, תוססת, רגישה ועדינה.
לו רק הייתי יודעת לספוד לך גבריאל גרסייה מארקס במילים... במקום זה אקדיש לך עוד דמעה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה