בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים

אני לא מאמינה באלוהים, לא שהוא מאמין בי, אבל יש רגעים שאני יכולה להבין אנשים שמאמינים באלוהים. כשאת מרגישה את כל עומס החיים על הכתפיים ושאין אף אחד מסביב לשאת איתך את העומס - אלוהים, כך אני קוראת את המצב, מביא מזור וירטואלי. את יכולה לדבר איתו - הוא לא עונה ולעיתים יש בזה מן הנחמה. אפשר להתפלל אליו ולבקש דברים טובים וזה כבר במידה מסויימת מכניס מחשבות חיוביות, תקווה. זו תקווה שהיא פאסיבית מעיקרה, אבל היא מביאה נחמה והנחמה הזו מביאה עוד קצת כוח כדי להמשיך ולקוות והתקווה הזו היא שתיקח אותך הלאה. יש משהו מאוד תרפיוטי בתוך זה, היא גם מעבירה במידה מסויימת את האחריות, כי כבר לא רק אתה נושא את כל העומס, יש ישות גבוהה יותר והיא עוד עשוייה לעזור. בכל מקרה זה לא מה שיגרום לי להתחיל להאמין או להתפלל. רק קצת לקנא. בקטנה.

אני מניחה שכל בוגר מרגיש מתישהו את הצורך שמישהו, לפחות לרגע, יקח אחריות על החיים שלו, בגדר "תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת", רק שזה לא ממש קורה, לאף אחד. לפעמים, אבל רק לפעמים, אני מוצאת את הבחירה שלי לחנך את הילדים בחינוך ביתי כמעט בלתי אפשרית. זה לא רק העובדה שזה 24/7, 365 יום בשנה ועוד אחד כל ארבע שנים (לא להפריע לי כשאני סופרת). זה לא רק האחריות הכמעט בלתי אפשרית שנובעת מהעובדה שזה בעיקר אני, על הטוב ועל הרע. זה לא רק הניסיון תמיד להכיל. זה לא רק הניסיון להישאר שפויה. זה לא רק הצורך למצוא סבלנות כשמיכל הסבלנות כבר מתפקד על אדים. זה לא רק תחושת האשמה עם כל פאשלה ויש. זה לא רק השחיקה של יומיום מטורף עם אינסוף פעילות. זה לא רק העובדה שאין לרוב עוד מבוגר לדבר איתו במשך היום. אלה גם הספקות הקטנטנים האלה שהבחירה הזו, שלפעמים נראית לאחרים כל כך פשוטה, מביאה עימה. והספקות האלה הם לא אמורפיים, הספקות האלה הם ביכולת שלך למלא את כל מה שהבחירה שלך נושאת עימה. או כמו שנתניהו כל כך אוהב להגיד - "להבין את גודל השעה". 

זה לא שאני ייחודית, הורות, אולי יותר מכל דבר אחר, מביאה עימה תמיד את הספק. כי קשה להפריד בין איך שאת תופסת את עצמך ובין איך שאת תופסת את הילד שלך. לא משנה מה תעשי, בכל דבר שהילד שלך עושה את מכניסה את עצמך ודווקא את עצמך את צריכה להוציא מהמשוואה. כי את האמא שלו ואת מגדלת אדם שלם בפני עצמו שהוא לא את. כמה קשה להפנים את זה. כמה שגידול ילדים לוחץ על כל הכפתורים הנכונים.

ואין דבר שהוא יותר קשה מהקושי של הילדים שלך, הוא מביא איתו התמודדויות שלא חלמת עליהם ומציב אתגרים בלתי אפשריים ליכולת ההכלה והסבלנות שכמובן בהינתן מצב של סחיטה רגשית יכולים להוות חומר נפץ למרות שהם תמימים למראה. ואם יש דבר ששובר אותי זה שאני מאבדת את זה וצועקת. צעקה שלי מכניסה אותי לחרדה יותר מאשר את הילדים אני מוכרחה לציין ואני אוכלת לעצמי את המוח בניתוחים איך לא לעשות את זה שוב משל הייתי מפקד טייסת בתדריך אחרי טיסה. ובעוד שלילדים אני סולחת על כל טעות, עם עצמי אני מתחשבנת וסולחת רק בקמצנות ואחרי הרבה שיכנועים אישיים. 

ואז לפעמים שקצת קשה ואני מעיזה להתלונן אז מה אני מקבלת? את המשפט האלמותי שגורם לי לרצות לצאת במחול קונג פו מעופף שמשפריץ בעיטות לכל עבר - "אבל זו הבחירה שלך!" כן, נכון, לעזאזל זו הבחירה שלי. אבל אם הייתי רופאה והייתי מתלוננת לא היו אומרים לי "אבל זו הבחירה שלך", נכון? היו מבינים לליבי ומציעים לי תמיכה, נותנים איזו מילה טובה. אז בדיוק ברגעים כאלה אני מבינה את בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים, נניח אני.