לילה ואני רגע עוצרת לכתוב. גונבת אתנחתא קצרצרה מההכנות למסיבת יום ההולדת מחר. חייבת את זה רגע לעצמי. מקרצפת את הידיים מצבע המאכל החום שדבק בהן מבצק הסוכר ומנסה לנפנף ממוחי את התהיה התמימה של בנהזוג: "עוגת כינור? הייתי בטוח שדווקא תעשי עוגה תצפי בבצק סוכר לבן ותציירי תווים, לא יותר פשוט?" משל היתה זבוב טורדני - ברור שיותר פשוט. למה אני לא חושבת פשוט? רבע לאחת ואני עושה עוגה בצורה של כינור, אם הייתי הולכת על מחברת תווים לא הייתי אופה שתי עוגות שוקולד ומהשאריות מכינה כדורים, הייתי אופה עוגה מלבנית אחת וסוגרת את הקישוט ברבע שעה גג ובלי כדורים. כבר מזמן הייתי מסיימת גם את החבילה העוברת. סעאאמק.
באופן אוטומטי המוח שלי מחשב את כל הדברים שנותרו לי לעשות. הוספת הריצה אחר הצהריים לסדר היום היתה ברוכה אך אין להתעלם מקבלת ההחלטות החפוזה ומחוסרת ההגיון שבאה עם הרבה השלכות ובעיקר מחיר גבוה של שעות שינה. ממשיכה את תרשים הזרימה של מה לעשות עד שלוש בבוקר ומה משבע כשאני אקום, בעצם שבע וחצי, אחרי הקפה. שני קפה. אולי אספרסו? המכונה תרעיש ואז הם יקומו. נס, בבוקר נשתה נס. ופתאום אני קולטת. לא, באמת, זה צונח עלי כמו משהו פרוותי בעל טופרים מחודדים וקרניים. אולי בעצם הוא כבר המון זמן שם ורק היום אני מסתכלת עליו בעיניים. חיכה שאכיר בו.
אני כבר לא ילדה.
המשהו מסתכל עלי עכשיו. נראה שהוא לא מדבר. ברור שהוא רוצה שאגיד את זה.
טוב,
אני כבר מבוגרת. זה מה שאני.
כלומר זה לא משהו שלא ידעתי, זה לא שלא התבגרתי. אני לגמרי מבינה בת כמה אני (אוטוטו 40) ולא, זה לא משבר (מוות לקלישאות!). היד על הדופק, כן, גם אם הוא נחלש מזיקנה. אבל לפעמים צריך ככה איזו פריזמה (סליחה, אבל מנסרה לא נותנת את אותו אפקט [כלומר כן מילולית אבל לא כתיבתית]) כדי לבחון את השלם על סך חלקיו. במשל הזה שגרת החיים היא כמו קרן אור (כן, דובוני אכפת לי, נכון) שאנחנו רוכבים עליה מבלי משים. נקודות זמן, שאצלי הן לא בהכרח תאריך "היסטורי" (ולפעמים כן) [פאוזה לאסוציאציה - מתי הסבירות גבוהה יותר לתובנות רבות משמעות בנקודת זמן סתמית כלשהי או בתאריכים "חשובים", נניח יום הולדת?] משולות למנסרה. ובדיוק ברגע הזה, בו קרן האור פוגשת את המנסרה שלה, את פתאום קולטת דברים, לפעמים כאלה שמחדשים לך משהו ולפעמים כאלה שאת כבר הרבה זמן לגמרי טבעית איתם רק לא תייגת אותם עדיין ובטח לא סידרת במקום.
המנסרה התודעתית הזו מגיעה בדרכים מוזרות ועד לרגע המעבר, שבריר השניה לפני נקודת הפגישה, שהיא גם נקודת השבירה, היא מודיעה על המפגש המתקרב בדרכים מוזרות. זה התחיל בנסיעה שגרתית לפני כמה חודשים, כשלפתע פתאום, בלי קשר לכלום, קטינא (בן 4) אמר ברכב משפט כמו: "אמא, נכון שבחרת בעולם שלנו ולא בעולם של המבוגרים?" ופתאום התחילה להסתחרר לי במחזור הדם תופסת וירטואלית של פיטר פן והצל שלו. תמיד חשבתי שאני בוגרת ופתאום הילד שלי שואל אם בעצם בחרתי לחיות הכי קרוב לילדה שכבר לא אהיה.
וכמו הרבה מקרים של שאלות תמימות של ילד, בעוד אתה נותן תשובה פשוטה, המוח נכנס להילוך יתר. כי תשובה שאתה נותן לילד, לפעמים מעוררת אצלך תהיות. יכול להיות שהבגרות שלי היא רק מסווה לילדה מרדנית? לקחו לי כמה שבועות להבין שלא, אבל זה בהחלט גרם לי לתהות. אבל אז הבנתי שהעולם שבחוץ תמיד קסם לי והבחירה שלי היא לא רצון לברוח ממנו, היא רצון להכין את הילדים שלי יותר טוב אליו, אבל יותר מזה היא בחירה לחיות עם הילדים שלי, כי בעולם האמיתי הייתי נשאבת לעבודה ולא רואה אותם ממטר. טוב ממטר אולי כן, הראיה שלי לא ממש נחלשה עדיין.
ואז הגיע יום ההולדת של המרכזית וכרגיל דחיתי כמעט הכל לרגע האחרון, מנהג מגונה שאני סוחבת מהילדות ולצערי עובד בכל פעם. המנגנון הוא פשוט, אני מארגנת בראש את כל מה שצריך, מחשבת פחות או יותר כמה זמן צריך לכל פרויקט ודוחסת את הכל לשעות האחרונות (וידוי: זו הסיבה העיקרית שמסיבות יום ההולדת שלנו כמעט אף פעם לא מתחילות בבוקר). זה עבד לי תמיד לאורך כל החיי, אמא שלי תמיד חיכתה שיום אחד זה לא יעבוד ואז אני אפנים את המסר. היום הציפייה הזו היא מנת חלקי, אבל לא משנה את המודוס אופרנדי. אני יכולה רק לקוות שזה קופץ דור, אבל אם זה נכון מה שאני אומרת כל הזמן על דוגמא אישית... ושוב יצא לי רגע לתהות אם בעצם אני אותה ילדת תיכון בלילה הלבן שלפני הבגרות.
וככה באמצע הלילה הלבן שלי, נזכרתי בלילות הלבנים שהיו לי פעם, אלה של הלימודים ואלה של חיי ההוללות. זה היה רגע המעבר הקטן שלי. עברתי על קרן האור דרך הפריזמה. וראיתי את הלילות הלבנים השונים משתברים בגלי האור והבנתי שאני כבר ככה במרומי הצבע הכתום. הלילות הלבנים של הצבע האדום הם לבטח הלילות שבהם הילדים יצאו לבלות... מצחיק להבין שהתבגרת על בסיס הלילות הלבנים שעברת בחיים. אין ספק שאני בוגרת אם לילה לבן זה הלילה שבו אני עומדת ועומלת לכבוד מסיבת יום הולדת שבה אצטרך להפעיל 20 דרדקים מצווחים, מחוסרת שעות שינה וכמהה לקפאין. מצד שני רק בלילה לבן את דוהרת על קרן אור לתוך פריזמה.
טוב כבר בוקר, יש לי המון עבודה. שרדתי את הלילה. שרדתי את משבר התנור שפתאום נתקע ונראה כאילו הוא כבר רואה את האור (אומרים שזה ככה בחווויה חוץ-גופית), ואם אמשיך ככה עוד בסוף הפוסט הבא יהיה על תיאוריות חשמליות של אחת שלוחשת לתנורים. עזבו, אולי לילה לבן בכלל אומר שלא צריך להתעקש ולכתוב פוסטים? מי יודע?
באופן אוטומטי המוח שלי מחשב את כל הדברים שנותרו לי לעשות. הוספת הריצה אחר הצהריים לסדר היום היתה ברוכה אך אין להתעלם מקבלת ההחלטות החפוזה ומחוסרת ההגיון שבאה עם הרבה השלכות ובעיקר מחיר גבוה של שעות שינה. ממשיכה את תרשים הזרימה של מה לעשות עד שלוש בבוקר ומה משבע כשאני אקום, בעצם שבע וחצי, אחרי הקפה. שני קפה. אולי אספרסו? המכונה תרעיש ואז הם יקומו. נס, בבוקר נשתה נס. ופתאום אני קולטת. לא, באמת, זה צונח עלי כמו משהו פרוותי בעל טופרים מחודדים וקרניים. אולי בעצם הוא כבר המון זמן שם ורק היום אני מסתכלת עליו בעיניים. חיכה שאכיר בו.
אני כבר לא ילדה.
המשהו מסתכל עלי עכשיו. נראה שהוא לא מדבר. ברור שהוא רוצה שאגיד את זה.
טוב,
אני כבר מבוגרת. זה מה שאני.
כלומר זה לא משהו שלא ידעתי, זה לא שלא התבגרתי. אני לגמרי מבינה בת כמה אני (אוטוטו 40) ולא, זה לא משבר (מוות לקלישאות!). היד על הדופק, כן, גם אם הוא נחלש מזיקנה. אבל לפעמים צריך ככה איזו פריזמה (סליחה, אבל מנסרה לא נותנת את אותו אפקט [כלומר כן מילולית אבל לא כתיבתית]) כדי לבחון את השלם על סך חלקיו. במשל הזה שגרת החיים היא כמו קרן אור (כן, דובוני אכפת לי, נכון) שאנחנו רוכבים עליה מבלי משים. נקודות זמן, שאצלי הן לא בהכרח תאריך "היסטורי" (ולפעמים כן) [פאוזה לאסוציאציה - מתי הסבירות גבוהה יותר לתובנות רבות משמעות בנקודת זמן סתמית כלשהי או בתאריכים "חשובים", נניח יום הולדת?] משולות למנסרה. ובדיוק ברגע הזה, בו קרן האור פוגשת את המנסרה שלה, את פתאום קולטת דברים, לפעמים כאלה שמחדשים לך משהו ולפעמים כאלה שאת כבר הרבה זמן לגמרי טבעית איתם רק לא תייגת אותם עדיין ובטח לא סידרת במקום.
המנסרה התודעתית הזו מגיעה בדרכים מוזרות ועד לרגע המעבר, שבריר השניה לפני נקודת הפגישה, שהיא גם נקודת השבירה, היא מודיעה על המפגש המתקרב בדרכים מוזרות. זה התחיל בנסיעה שגרתית לפני כמה חודשים, כשלפתע פתאום, בלי קשר לכלום, קטינא (בן 4) אמר ברכב משפט כמו: "אמא, נכון שבחרת בעולם שלנו ולא בעולם של המבוגרים?" ופתאום התחילה להסתחרר לי במחזור הדם תופסת וירטואלית של פיטר פן והצל שלו. תמיד חשבתי שאני בוגרת ופתאום הילד שלי שואל אם בעצם בחרתי לחיות הכי קרוב לילדה שכבר לא אהיה.
וכמו הרבה מקרים של שאלות תמימות של ילד, בעוד אתה נותן תשובה פשוטה, המוח נכנס להילוך יתר. כי תשובה שאתה נותן לילד, לפעמים מעוררת אצלך תהיות. יכול להיות שהבגרות שלי היא רק מסווה לילדה מרדנית? לקחו לי כמה שבועות להבין שלא, אבל זה בהחלט גרם לי לתהות. אבל אז הבנתי שהעולם שבחוץ תמיד קסם לי והבחירה שלי היא לא רצון לברוח ממנו, היא רצון להכין את הילדים שלי יותר טוב אליו, אבל יותר מזה היא בחירה לחיות עם הילדים שלי, כי בעולם האמיתי הייתי נשאבת לעבודה ולא רואה אותם ממטר. טוב ממטר אולי כן, הראיה שלי לא ממש נחלשה עדיין.
ואז הגיע יום ההולדת של המרכזית וכרגיל דחיתי כמעט הכל לרגע האחרון, מנהג מגונה שאני סוחבת מהילדות ולצערי עובד בכל פעם. המנגנון הוא פשוט, אני מארגנת בראש את כל מה שצריך, מחשבת פחות או יותר כמה זמן צריך לכל פרויקט ודוחסת את הכל לשעות האחרונות (וידוי: זו הסיבה העיקרית שמסיבות יום ההולדת שלנו כמעט אף פעם לא מתחילות בבוקר). זה עבד לי תמיד לאורך כל החיי, אמא שלי תמיד חיכתה שיום אחד זה לא יעבוד ואז אני אפנים את המסר. היום הציפייה הזו היא מנת חלקי, אבל לא משנה את המודוס אופרנדי. אני יכולה רק לקוות שזה קופץ דור, אבל אם זה נכון מה שאני אומרת כל הזמן על דוגמא אישית... ושוב יצא לי רגע לתהות אם בעצם אני אותה ילדת תיכון בלילה הלבן שלפני הבגרות.
וככה באמצע הלילה הלבן שלי, נזכרתי בלילות הלבנים שהיו לי פעם, אלה של הלימודים ואלה של חיי ההוללות. זה היה רגע המעבר הקטן שלי. עברתי על קרן האור דרך הפריזמה. וראיתי את הלילות הלבנים השונים משתברים בגלי האור והבנתי שאני כבר ככה במרומי הצבע הכתום. הלילות הלבנים של הצבע האדום הם לבטח הלילות שבהם הילדים יצאו לבלות... מצחיק להבין שהתבגרת על בסיס הלילות הלבנים שעברת בחיים. אין ספק שאני בוגרת אם לילה לבן זה הלילה שבו אני עומדת ועומלת לכבוד מסיבת יום הולדת שבה אצטרך להפעיל 20 דרדקים מצווחים, מחוסרת שעות שינה וכמהה לקפאין. מצד שני רק בלילה לבן את דוהרת על קרן אור לתוך פריזמה.
טוב כבר בוקר, יש לי המון עבודה. שרדתי את הלילה. שרדתי את משבר התנור שפתאום נתקע ונראה כאילו הוא כבר רואה את האור (אומרים שזה ככה בחווויה חוץ-גופית), ואם אמשיך ככה עוד בסוף הפוסט הבא יהיה על תיאוריות חשמליות של אחת שלוחשת לתנורים. עזבו, אולי לילה לבן בכלל אומר שלא צריך להתעקש ולכתוב פוסטים? מי יודע?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה