החיים מלאים פיספוסים, כל בחירה אחת היא גם אי הסתברותם של אירועים אחרים.
פיספוס הוא הבחירה שלא עשינו (ובעצם כן), ההזדמנויות שחמקו. הוא ניתן להגדרה כהחמצה או החטאה ויש שיקראו לזה גורל. כמו הבחירות שלנו, גם לפיספוסים שלנו יש השפעה על חיינו. מכיון שהמילים שאנחנו בוחרים במידה רבה מיצרות מציאות הרי שאינני מחבבת את ההחמצה, והפספוס עדיף בעיני. באופן מובהק יותר מפיספוס, ההחמצה נושאת עימה גם פן שלילי של ההפסד של כל הדברים שיכלו להיות לו רק היינו בוחרים/פועלים אחרת. אם כי גם החמצה אינה מושג חד ערכי, היא לא בהכרח רעה, היא גם יכולה להיות הזדמנות למשהו אחר. רק תחשבו על האדם הראשון שהחמיץ בטעות מללפון והחליט לאכול אותו וגילה כי טוב. החמצת מזון מאפשרת שימור והיא חיובית (בלי להיכנס לענייני טעם או ריח), אך החמצה לרוב נתפסית כמשהו שלא הושג, כאכזבה שמותירה חמצמצות לא נוחה, לעיתים אף צריבה (טוב - כימיה בסיסית).
פיספוסים יכולים להיות מבדרים, לרוב למתבונן מבחוץ. למשל, תודו שיש משהו מענג בלראות את בחזרה לעתיד דווקא עכשיו, כשאנחנו בחזרה לעתיד על אמת. פיספוסים מצטלמים טוב בסרטים הוליוודיים, הם תנאי בסיסי לקומדיות, לדרמות רומנטיות ולאפוסים היסטוריים. דומה שהפיספוסים מטרידים את החברה האנושית. לאורך ההיסטוריה, לא נס ליחו של הדיון הפילוסופי במה היה קורה לו בחרנו כך או אחרת בנקודת זמן ספציפית, כיצד הבחירות שלנו משנות את חיינו. אולי בגלל שפספוס הוא החמצה, זה רק בסיסי שלא בוכים על חלב שנשפך.
אבל בעולם האמיתי הפיספוסים עלולים להיות צורבים יותר מאתנחתא רומנטית רוויות דמעות. כי עם הפיספוס האנושי, חלקנו לא יודעים להתמודד ודנים את עצמם לשנים של חיים בצילו, כך שפספוס שולי הופך לפיספוס של חיים שלמים וכידוע קיבלנו רק סט אחד מאלה כך שזה די חבל. הפיספוס או הבחירה, המחיר של ההחלטה, הם חלק בלתי נפרד מקבלת החלטות ומדרך ההתמודדות האישית עם מה שיש לחיים להציע בכלל.
אתמול התגלגל לו פיספוס אל ה - feed שלי ולא עזב אותי. תמונה רצה ברשת של מבחן לילדים ביסודי (אל תתפסו אותי) כנראה שזה חלק מלימודי איכות סביבה. בקיצור הופיעה שם שאלה בסגנון: "מדוע כדאי להשתמש בפיתרון של תחבורה ציבורית?" ילד אחד ענה תשובה מלבבת (באמא'שלי אין מילה אחרת) שתחבורה ציבורית מעודדת הכרות בין בני אדם. נכון, לא תשובה נכונה, אבל איזו מחשבה מקסימה.
והמורה? המורה ציינה X, קטלה את הילד וכתבה את הנימוקים "הנכונים" - "אין זיהום אויר, אין בעיות חניה" (עזבו כתיבה תיקנית עכשיו, הלוואי שזו היתה הבעיה כאן).
ע כ ש י ו,
ממה להתחיל?
מהתחושה של ילד שמקבל חזרה מבחן מלא בסימני קריאה ואיקסים, שהם כידוע בעלי שם עולמי כזרזי שחרור אנדורפינים ומהווים מקור נפלא לחיזוק הביטחון העצמי?
מההתעלמות של המורה מרעיון מקסים של ילד, שנכון אולי לא הבין את החומר, אבל השקיע מחשבה בתשובה והיה יצירתי תחת לחץ (בכל זאת - מבחן)?
שבדיוק במקום שבו הוא הרגיש שהוא לא יודע את התשובה הוא פנה לחשוב מחוץ לקופסא ויותר כנראה הוא לא יעשה את זה?
של מורה שצריך להקיף את תשובותיה בעיגול ולסמן לידן איקס כי השימוש בתחבורה ציבורית רק מצמצם את זיהום האויר וזה בטח לא יפתור את בעיית הפקקים, אז כנראה שגם היא לא לגמרי מצויה בחומר...
אבל רק תחשבו על הפיספוס ועל זה שהמורה הזו מקצצת את כנפי תלמידיה רק כדי שהתשובות יתאימו לתשובות אותן היא רוצה לקבל. לנון כבר אמר את זה קודם.
בשבוע בו מודח צוער מצטיין מבה"ד 1 כי שרבט במחברת פרטית שירבוטים וביניהם גם את דמותו של היטלר, אני רואה חוט מקשר בין המקרים ובעיקר בדימיון הלא מפתיע בין העדר כושר שיפוט ושיקול דעת של המפקדים בבה"ד 1 ושל המורה כאחד. אנחנו חיים בעולם בו באופן מסתורי התהפכו היוצרות והטפל הפך לעיקר. אם כל התשבוחות שקצר הצוער הזה קודם לא עמדו לזכותו לנוכח שרבוט פרטי של אדולף היטלר אחד (ועוד לצד בן-גוריון ומשה דיין [!!!] אבל בלי גרמנית), אז כנראה שבמבחן הערכים כושלת החברה ולא האדם הבודד, לאדם הבודד לא נותר אלא להצטרף לעדר או לעמוד בצד ולראות את העדר שועט הלאה. כדי שכולם ישעטו הלאה בלי לעצור לרגע ולחשוב צריך את המורה. אין ספק שהמורה במקרה הספציפי הזה עושה עבודה טובה בלגדום כל בדל של חשיבה רעננה, ילד מגיע בשטאנץ אחד, הוא גדל לצורות מחשבה ברורות ואז הוא יוצא לצבא ומשרת מטרות מוגדרות ולא עוצר רגע לחשוב.
אם זה מה שאנחנו רוצים אז אנחנו לגמרי בדרך הנכונה לקו הסיום, תרתי משמע. יש לי תחושה שזה לא בדיוק המשאלה של אף אחד מאיתנו. בתי הספר במתכונת הנוכחית לא מסוגלים להכין באמת ובתמים את הילדים שלנו לעתיד ויעידו מבחני פיז"ה (עליהם כבר דיברתי השבוע), אבל גם עוד הרבה אינדיקטורים אחרים. אנחנו שולחים את ילדינו לבתי הספר לשעות ארוכות, זה לא בייביסיטר עם חברים, אלה 12 שנים קריטיות, וברור שאני אגיד גם פורמטיביות, בעיקר כי זה נכון. לא רק שהם לא לומדים שום דבר, לא רק שהם לא לומדים לחשוב, לא רק שהם לא רוכשים כישורים לחיים, הם גם לגמרי הולכים לאיבוד בתוך המערכת. מתפוגגים במקום לספוג, ואת מה שהם סופגים עדיף היה שלא.
אנחנו כל הזמן מבקשים לילדים שלנו שיקשיבו לעצמם ויעשו את מה שהם אוהבים. איך הם יוכלו לעשות את זה אם הפידבק העיקרי שהם מקבלים זה אל תהיו יצירתיים - תהיו כמו כולם? או אל תחשבו מחוץ לקופסא - תשננו את התשובות הבאות? אם בבית הספר מצפים מהם להתמזג בתוך כל האפור הזה?
הילדים שלנו הם צבעוניים, אבל בתוכנת הכביסה של משרד החינוך הצבעים שלהם דוהים ואנחנו לא שמים לב או שפשוט מאמינים שככה אנחנו מרגילים אותם לחיים. את החיים האמיתיים אני לא מעבירה בישיבה משמימה מול שולחן, עסוקה בעיקר בדברים שלא מעניינים אותי ואני לא אצטרך לעולם, אלה לא החיים האמיתיים, אלה חיי בית הספר והם רחוקים מהחיים האמיתיים מרחק רב.
התלמיד הזה לא ידע את החומר או אולי הוא ידע ושכח, ובתוך כל הלחץ הזה כשמסביבו ילדים אחרים יושבים וכותבים הוא ניסה לחשוב מעצמו על תשובות אפשריות ולא ויתר ובכל זאת כתב. איזה יופי של יצירתיות, של פעולה תחת לחץ, של חשיבה, ביד זדונית אחת היא גזמה ניצנים של פוליטיקאי חדש? סמנכ"ל כספים? עיתונאי? או אולי מג"ד? אפשר לקוות שהערות המורה האלה יחלפו מעליו, יש לשער שמורה אחר מורה אחר מורה כמוה לא ישאירו הרבה מניצוצות האישיות האלה וזה די עצוב שרוב הנוער יוצא מבתי הספר הממלכתיים כבוי, לגמרי לגמרי כבוי.
פספוס.
הצרה היא שיש לי עוד הרבה דוגמאות. הנה עוד אחד (בקצרה) לקינוח
פיספוס זה גם מה שקורה כרגע בחזית המדינית, טוב ברור שחזית כי משא ומתן זה לא, וכן, גם קרב אגודלים הוא לפעמים חזית. גם אחרי פירסום תוצאות הבחירות האחרונות אפשר היה ליצור קואליציה אמיתית שתקדם את הנושא הזה, ראש הממשלה שלנו תמיד אוהב לדבר על "גודל השעה" אבל הוא רק מדבר על זה. הפיספוס העיקרי הוא שהיתה אפשרות אמיתית להשיג שלום, אבל כשראש הממשלה הוא האיש הלא נכון זו היא כרוניקה של פספוס ידוע מראש. מי יודע אולי הפספוס האחרון הזה שלו, בתוך כל ההזדמנויות שניתנו לו, הוא זה שגרם ללעבאס להבין שכנראה גם במקרה המבחן הפלסטיני "אם אין אני לא מי לי?" אבל רציתי פוסט נטול פוליטיקה, עד כמה שניתן (במגבלות). כנראה שהתפספס לי (אבל לא הוחמץ).
אבל בעולם האמיתי הפיספוסים עלולים להיות צורבים יותר מאתנחתא רומנטית רוויות דמעות. כי עם הפיספוס האנושי, חלקנו לא יודעים להתמודד ודנים את עצמם לשנים של חיים בצילו, כך שפספוס שולי הופך לפיספוס של חיים שלמים וכידוע קיבלנו רק סט אחד מאלה כך שזה די חבל. הפיספוס או הבחירה, המחיר של ההחלטה, הם חלק בלתי נפרד מקבלת החלטות ומדרך ההתמודדות האישית עם מה שיש לחיים להציע בכלל.
אתמול התגלגל לו פיספוס אל ה - feed שלי ולא עזב אותי. תמונה רצה ברשת של מבחן לילדים ביסודי (אל תתפסו אותי) כנראה שזה חלק מלימודי איכות סביבה. בקיצור הופיעה שם שאלה בסגנון: "מדוע כדאי להשתמש בפיתרון של תחבורה ציבורית?" ילד אחד ענה תשובה מלבבת (באמא'שלי אין מילה אחרת) שתחבורה ציבורית מעודדת הכרות בין בני אדם. נכון, לא תשובה נכונה, אבל איזו מחשבה מקסימה. והמורה? המורה ציינה X, קטלה את הילד וכתבה את הנימוקים "הנכונים" - "אין זיהום אויר, אין בעיות חניה" (עזבו כתיבה תיקנית עכשיו, הלוואי שזו היתה הבעיה כאן).
ע כ ש י ו,
ממה להתחיל?
מהתחושה של ילד שמקבל חזרה מבחן מלא בסימני קריאה ואיקסים, שהם כידוע בעלי שם עולמי כזרזי שחרור אנדורפינים ומהווים מקור נפלא לחיזוק הביטחון העצמי?
מההתעלמות של המורה מרעיון מקסים של ילד, שנכון אולי לא הבין את החומר, אבל השקיע מחשבה בתשובה והיה יצירתי תחת לחץ (בכל זאת - מבחן)? שבדיוק במקום שבו הוא הרגיש שהוא לא יודע את התשובה הוא פנה לחשוב מחוץ לקופסא ויותר כנראה הוא לא יעשה את זה?
של מורה שצריך להקיף את תשובותיה בעיגול ולסמן לידן איקס כי השימוש בתחבורה ציבורית רק מצמצם את זיהום האויר וזה בטח לא יפתור את בעיית הפקקים, אז כנראה שגם היא לא לגמרי מצויה בחומר...
אבל רק תחשבו על הפיספוס ועל זה שהמורה הזו מקצצת את כנפי תלמידיה רק כדי שהתשובות יתאימו לתשובות אותן היא רוצה לקבל. לנון כבר אמר את זה קודם.
בשבוע בו מודח צוער מצטיין מבה"ד 1 כי שרבט במחברת פרטית שירבוטים וביניהם גם את דמותו של היטלר, אני רואה חוט מקשר בין המקרים ובעיקר בדימיון הלא מפתיע בין העדר כושר שיפוט ושיקול דעת של המפקדים בבה"ד 1 ושל המורה כאחד. אנחנו חיים בעולם בו באופן מסתורי התהפכו היוצרות והטפל הפך לעיקר. אם כל התשבוחות שקצר הצוער הזה קודם לא עמדו לזכותו לנוכח שרבוט פרטי של אדולף היטלר אחד (ועוד לצד בן-גוריון ומשה דיין [!!!] אבל בלי גרמנית), אז כנראה שבמבחן הערכים כושלת החברה ולא האדם הבודד, לאדם הבודד לא נותר אלא להצטרף לעדר או לעמוד בצד ולראות את העדר שועט הלאה. כדי שכולם ישעטו הלאה בלי לעצור לרגע ולחשוב צריך את המורה. אין ספק שהמורה במקרה הספציפי הזה עושה עבודה טובה בלגדום כל בדל של חשיבה רעננה, ילד מגיע בשטאנץ אחד, הוא גדל לצורות מחשבה ברורות ואז הוא יוצא לצבא ומשרת מטרות מוגדרות ולא עוצר רגע לחשוב.
אם זה מה שאנחנו רוצים אז אנחנו לגמרי בדרך הנכונה לקו הסיום, תרתי משמע. יש לי תחושה שזה לא בדיוק המשאלה של אף אחד מאיתנו. בתי הספר במתכונת הנוכחית לא מסוגלים להכין באמת ובתמים את הילדים שלנו לעתיד ויעידו מבחני פיז"ה (עליהם כבר דיברתי השבוע), אבל גם עוד הרבה אינדיקטורים אחרים. אנחנו שולחים את ילדינו לבתי הספר לשעות ארוכות, זה לא בייביסיטר עם חברים, אלה 12 שנים קריטיות, וברור שאני אגיד גם פורמטיביות, בעיקר כי זה נכון. לא רק שהם לא לומדים שום דבר, לא רק שהם לא לומדים לחשוב, לא רק שהם לא רוכשים כישורים לחיים, הם גם לגמרי הולכים לאיבוד בתוך המערכת. מתפוגגים במקום לספוג, ואת מה שהם סופגים עדיף היה שלא.
אנחנו כל הזמן מבקשים לילדים שלנו שיקשיבו לעצמם ויעשו את מה שהם אוהבים. איך הם יוכלו לעשות את זה אם הפידבק העיקרי שהם מקבלים זה אל תהיו יצירתיים - תהיו כמו כולם? או אל תחשבו מחוץ לקופסא - תשננו את התשובות הבאות? אם בבית הספר מצפים מהם להתמזג בתוך כל האפור הזה?
הילדים שלנו הם צבעוניים, אבל בתוכנת הכביסה של משרד החינוך הצבעים שלהם דוהים ואנחנו לא שמים לב או שפשוט מאמינים שככה אנחנו מרגילים אותם לחיים. את החיים האמיתיים אני לא מעבירה בישיבה משמימה מול שולחן, עסוקה בעיקר בדברים שלא מעניינים אותי ואני לא אצטרך לעולם, אלה לא החיים האמיתיים, אלה חיי בית הספר והם רחוקים מהחיים האמיתיים מרחק רב.
התלמיד הזה לא ידע את החומר או אולי הוא ידע ושכח, ובתוך כל הלחץ הזה כשמסביבו ילדים אחרים יושבים וכותבים הוא ניסה לחשוב מעצמו על תשובות אפשריות ולא ויתר ובכל זאת כתב. איזה יופי של יצירתיות, של פעולה תחת לחץ, של חשיבה, ביד זדונית אחת היא גזמה ניצנים של פוליטיקאי חדש? סמנכ"ל כספים? עיתונאי? או אולי מג"ד? אפשר לקוות שהערות המורה האלה יחלפו מעליו, יש לשער שמורה אחר מורה אחר מורה כמוה לא ישאירו הרבה מניצוצות האישיות האלה וזה די עצוב שרוב הנוער יוצא מבתי הספר הממלכתיים כבוי, לגמרי לגמרי כבוי.
פספוס.
הצרה היא שיש לי עוד הרבה דוגמאות. הנה עוד אחד (בקצרה) לקינוח
פיספוס זה גם מה שקורה כרגע בחזית המדינית, טוב ברור שחזית כי משא ומתן זה לא, וכן, גם קרב אגודלים הוא לפעמים חזית. גם אחרי פירסום תוצאות הבחירות האחרונות אפשר היה ליצור קואליציה אמיתית שתקדם את הנושא הזה, ראש הממשלה שלנו תמיד אוהב לדבר על "גודל השעה" אבל הוא רק מדבר על זה. הפיספוס העיקרי הוא שהיתה אפשרות אמיתית להשיג שלום, אבל כשראש הממשלה הוא האיש הלא נכון זו היא כרוניקה של פספוס ידוע מראש. מי יודע אולי הפספוס האחרון הזה שלו, בתוך כל ההזדמנויות שניתנו לו, הוא זה שגרם ללעבאס להבין שכנראה גם במקרה המבחן הפלסטיני "אם אין אני לא מי לי?" אבל רציתי פוסט נטול פוליטיקה, עד כמה שניתן (במגבלות). כנראה שהתפספס לי (אבל לא הוחמץ).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה