לא כל כך יודעת איך להתייחס ליום הזה שהתחיל בסערה של סידורים ונקיונות והיה יעיל באופן יוצא מן הכלל. כל מה שהספקתי לעשות בבוקר, עד שכל הילדים התעוררו, היה צריך למלא אותי מחדש באופן מספק דיו כדי להתרגש כל כך ולכתוב את הנוסח המודרני לאשת חיל מי ימצא ולהתאהב בעצמי מחדש. אבל האנרגיה שלי מרגישה שאולה לחלוטין, מרגישה שאני בכלל לא עובדת על אנרגיה אלא על כעס. אין שום כעס במישור האישי אם שאלתם את עצמכם - לילדים ובנזוג שלום. אבל הכעס הזה יושב עלי, לא מאפשר לי להעביר אותו הלאה באיזו שנינה. ישבתי מול הטוויטר, כתבתי ציוצים ומחקתי והרגשתי מחוקה בעצמי.
עצבנות שמחלחלחת לכל חלקה טובה. זה לא החום, זו לא הכתבה המעצבנת הראשונה שקראתי היום (על הנקה בהארץ), שאחריה המשכתי גם לקרוא על ההמלצה לבנות מעון רשמי לראש הממשלה וגם לקנות לו מטוס (לא נותנת לעצמי אפילו להתחיל), זה לא הנאום המעצבן של לפיד מאתמול בערב בקונגרס היהודי האירופאי שאפשר לראותו וגם לקרוא אותו בדף הפייסבוק שלו (אל תתנו לי להתחיל, אבל זה אותו איש שטען שהפלסטינים מפוצלים ועכשיו לנוכח האיחוד בין עבאס והחמאס הוא טוען שהמצב בלתי אפשרי - עוד פרדוקס של זנון [מהמאה ה- 16 כמובן]?), זו לא התגובה האומללה של השרה ליבני על האיחוד ברשות שרק מוכיחה שצריך לתלות עליה שלט "נגרר", זה גם לא ניצולי השואה ומצבם העגום ושר הרווחה שמבטיח ששנה הבאה יהיו פחות ניצולים מתחת לקו העוני (אני מניחה שעוד מקסימום 20 שנה לא יהיו בכלל, לא ככה?), זה גם לא הדיווחים על נהג במשרד ראש הממשלה שאנס ילדות או בכיר במשרד שצילם מתחת לחצאיותיהן של עובדות במשרד, אפילו לא הכאב על החייל בן ה- 19 שמצא את מותו בדקירה בדאנס-בר, או הידיעה שנהרסים כרגע עוד כמה בתים בשטח c ועוד חיים של בני אדם נקרעים ברגע זה. למרות שאני חייבת לציין שכל אלה סיבות טובות להיות מדוכאת.
הכעס וחוסר האונים הם מכל אלה וככל שלוקח לי זמן לפרסם, ולוקח לי, מתווספות עוד. את הדובדבן של היום - התוכנית ללימודי שואה מטרום חובה - אני משאירה לפוסט הבא. לא פשוט למצוא דקות כתיבה בתוך העומס של החינוך הביתי. אבל מה שהכי מעצבן אותי הוא שדרי גנון נתניהו בטוחים שאנחנו פשוט חבורה של סתומים שאפשר למכור לה כל דבר. למה עכשיו? כי אחרי שניסו למכור לנו את ההסתה הפלסטינית, את זה שאין פרטנר, את זה שקרי הוא משיחי ואולי בעצם לא, את זה שמוכרחים להכיר במדינה יהודית כי ישראל זה פשוט לא מספיק, את זה שיש פילוג בין עזה לרמאללה, את זה שהפניה של עבאס לאו"ם תוקעת, בטח פיספסתי משהו אז עכשיו מוכרים לנו שהאיחוד בין החמאס לפתח זה לגמרי הקש. די כבר לכל הטיוחים. האמת הפשוטה היא שאין אף אחד, אף אחד בממשלה הזו שבאמת רוצה שלום. הארכת המשא ומתן נועדה לשם דבר אחד העמקת והרחבת ההתנחלויות, לשם נשואות פניה של ישראל. אין פרטנר מצידנו וזה לא חדש. זה כל כך old news שזה מייגע. ואין מה לחשב את הימים עד לקץ הממשלה הנוכחית כי אלא אם כן יקרה משהו דרמטי, כי הממשלה של היום תהיה ככל הנראה גם הממשלה הבאה, מינוס פלוס וזה רק בגללנו. היובש האקלימי הוא גם יובש מדיני ומנסים למכור לנו שקרים, משל הייתה הממשלה אוטו גלידה במדבר. קראו לזה איך שתרצו - פאטה מורגנה, זריית חול, כל דבר אבל זה בטח לא אמיתי. מנסים למכור לנו מציאות מדומה ושנאמין בזה. הדיווח האחרון מוכיח שכנראה זה מצליח - אנחנו מקבלים ושותקים.
תנו לי רגע, מבטיחה שזה יהיה קצר, יש מספיק פרשנים טובים ממני. אבל מיהו ראש הממשלה שאנשיו מדברים עם הניה בנושאי ביטחון באופן שוטף? בנימין נתניהו. ואת מי מייצג הניה? את החמאס. אז מה פתאום אי אפשר להמשיך משא ומתן? למה צריך 6 שעות של דיונים בקבינט כדי שכל השרים יצביעו בעד הפסקת המשא ומתן לאלתר? או, טוב ששאלתם, כי גם לי זה לא ברור, אולי רק כדי שזה לא יראה כמו שליפה. ואז עוד לצאת בהודעה שהקבינט החליט לא לפרק את הרשות הפלסטינית? אנחנו לא יכולים לפרק את הרשות הפלסטינית אלא אם כן נחליט לצאת למלחמה. כמה דמגוגיה אפשר לבלוע? זה לא שאנשי החמאס הם בבת עיני, אבל גם על הפתח טענו בזמנו שלא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים שרוצים להשמיד את המדינה. אלה הם השותפים שלנו למשא ומתן ונתניהו יודע את זה מצוין. כל מה שיש כאן זו אסופת פחדנים שלא מעוניינים להגיע באמת לפיתרון של שתי מדינות וכדאי שנפנים את זה. לו רק היתה לנו אופוזיציה שהייתה יודעת לתת פייט אמיתי.
לאחרונה ניסיתי בכל כוחי להימנע מלכתוב על פוליטיקה. יש לי המון סיבות - כבר לי זה עשה קצת רע והיו בי המון דברים שרצו לצאת. אבל יותר מזה מרבית האנשים שאני מכירה הסבירו לי שאין להם כוח לשמוע על הדעות הרדיקאליות שלי (טוב מזמן הבנתי שזכויות אדם נחשבות בישראל לרדיקאליות לשמה) ולכן הם פשוט מעדיפים לא להיכנס לבלוג שלי (לא זה לא מעליב, זה לגמרי לגיטימי), הבכור (שהוא אחד מקוראיי הראשיים) התחיל לקרוא לי בחיבה מעצבנט (מטריד, אך משקף), חברים טובים שגם מחזיקים בדעות כמו שלי הסבירו לי שבשביל פוליטיקה הם מעדיפים את הארץ ולקנח בפלוג, אנשי מקצוע הסבירו שלא משנה כמה אני רהוטה וכותבת טוב העובדה שאני כותבת מהבית ובלי מקורות עושה את הכתיבה שלי פחות מעניינת (כן, זו מעין דריכה על יבלות). וככה הצטברו להן ידיעות שמאששות את העובדה שאולי באמת לא צריך לכתוב על פוליטיקה ויש לפנות לאפיקים אחרים. מודה שהתעבורה באתר רק הלכה וגדלה ככל שאני כותבת יותר אישי ופחות פוליטי. כל האינדיקטורים שאמורים להוכיח שזהו, לא ממש כדאי לי לכתוב על פוליטיקה. אבל על כל החרא הזה שמאכילים אותנו בכפית אני לא יכולה לשתוק. הנה אמרתי את זה.
עצבנות שמחלחלחת לכל חלקה טובה. זה לא החום, זו לא הכתבה המעצבנת הראשונה שקראתי היום (על הנקה בהארץ), שאחריה המשכתי גם לקרוא על ההמלצה לבנות מעון רשמי לראש הממשלה וגם לקנות לו מטוס (לא נותנת לעצמי אפילו להתחיל), זה לא הנאום המעצבן של לפיד מאתמול בערב בקונגרס היהודי האירופאי שאפשר לראותו וגם לקרוא אותו בדף הפייסבוק שלו (אל תתנו לי להתחיל, אבל זה אותו איש שטען שהפלסטינים מפוצלים ועכשיו לנוכח האיחוד בין עבאס והחמאס הוא טוען שהמצב בלתי אפשרי - עוד פרדוקס של זנון [מהמאה ה- 16 כמובן]?), זו לא התגובה האומללה של השרה ליבני על האיחוד ברשות שרק מוכיחה שצריך לתלות עליה שלט "נגרר", זה גם לא ניצולי השואה ומצבם העגום ושר הרווחה שמבטיח ששנה הבאה יהיו פחות ניצולים מתחת לקו העוני (אני מניחה שעוד מקסימום 20 שנה לא יהיו בכלל, לא ככה?), זה גם לא הדיווחים על נהג במשרד ראש הממשלה שאנס ילדות או בכיר במשרד שצילם מתחת לחצאיותיהן של עובדות במשרד, אפילו לא הכאב על החייל בן ה- 19 שמצא את מותו בדקירה בדאנס-בר, או הידיעה שנהרסים כרגע עוד כמה בתים בשטח c ועוד חיים של בני אדם נקרעים ברגע זה. למרות שאני חייבת לציין שכל אלה סיבות טובות להיות מדוכאת.
הכעס וחוסר האונים הם מכל אלה וככל שלוקח לי זמן לפרסם, ולוקח לי, מתווספות עוד. את הדובדבן של היום - התוכנית ללימודי שואה מטרום חובה - אני משאירה לפוסט הבא. לא פשוט למצוא דקות כתיבה בתוך העומס של החינוך הביתי. אבל מה שהכי מעצבן אותי הוא שדרי גנון נתניהו בטוחים שאנחנו פשוט חבורה של סתומים שאפשר למכור לה כל דבר. למה עכשיו? כי אחרי שניסו למכור לנו את ההסתה הפלסטינית, את זה שאין פרטנר, את זה שקרי הוא משיחי ואולי בעצם לא, את זה שמוכרחים להכיר במדינה יהודית כי ישראל זה פשוט לא מספיק, את זה שיש פילוג בין עזה לרמאללה, את זה שהפניה של עבאס לאו"ם תוקעת, בטח פיספסתי משהו אז עכשיו מוכרים לנו שהאיחוד בין החמאס לפתח זה לגמרי הקש. די כבר לכל הטיוחים. האמת הפשוטה היא שאין אף אחד, אף אחד בממשלה הזו שבאמת רוצה שלום. הארכת המשא ומתן נועדה לשם דבר אחד העמקת והרחבת ההתנחלויות, לשם נשואות פניה של ישראל. אין פרטנר מצידנו וזה לא חדש. זה כל כך old news שזה מייגע. ואין מה לחשב את הימים עד לקץ הממשלה הנוכחית כי אלא אם כן יקרה משהו דרמטי, כי הממשלה של היום תהיה ככל הנראה גם הממשלה הבאה, מינוס פלוס וזה רק בגללנו. היובש האקלימי הוא גם יובש מדיני ומנסים למכור לנו שקרים, משל הייתה הממשלה אוטו גלידה במדבר. קראו לזה איך שתרצו - פאטה מורגנה, זריית חול, כל דבר אבל זה בטח לא אמיתי. מנסים למכור לנו מציאות מדומה ושנאמין בזה. הדיווח האחרון מוכיח שכנראה זה מצליח - אנחנו מקבלים ושותקים.
תנו לי רגע, מבטיחה שזה יהיה קצר, יש מספיק פרשנים טובים ממני. אבל מיהו ראש הממשלה שאנשיו מדברים עם הניה בנושאי ביטחון באופן שוטף? בנימין נתניהו. ואת מי מייצג הניה? את החמאס. אז מה פתאום אי אפשר להמשיך משא ומתן? למה צריך 6 שעות של דיונים בקבינט כדי שכל השרים יצביעו בעד הפסקת המשא ומתן לאלתר? או, טוב ששאלתם, כי גם לי זה לא ברור, אולי רק כדי שזה לא יראה כמו שליפה. ואז עוד לצאת בהודעה שהקבינט החליט לא לפרק את הרשות הפלסטינית? אנחנו לא יכולים לפרק את הרשות הפלסטינית אלא אם כן נחליט לצאת למלחמה. כמה דמגוגיה אפשר לבלוע? זה לא שאנשי החמאס הם בבת עיני, אבל גם על הפתח טענו בזמנו שלא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים שרוצים להשמיד את המדינה. אלה הם השותפים שלנו למשא ומתן ונתניהו יודע את זה מצוין. כל מה שיש כאן זו אסופת פחדנים שלא מעוניינים להגיע באמת לפיתרון של שתי מדינות וכדאי שנפנים את זה. לו רק היתה לנו אופוזיציה שהייתה יודעת לתת פייט אמיתי.
לאחרונה ניסיתי בכל כוחי להימנע מלכתוב על פוליטיקה. יש לי המון סיבות - כבר לי זה עשה קצת רע והיו בי המון דברים שרצו לצאת. אבל יותר מזה מרבית האנשים שאני מכירה הסבירו לי שאין להם כוח לשמוע על הדעות הרדיקאליות שלי (טוב מזמן הבנתי שזכויות אדם נחשבות בישראל לרדיקאליות לשמה) ולכן הם פשוט מעדיפים לא להיכנס לבלוג שלי (לא זה לא מעליב, זה לגמרי לגיטימי), הבכור (שהוא אחד מקוראיי הראשיים) התחיל לקרוא לי בחיבה מעצבנט (מטריד, אך משקף), חברים טובים שגם מחזיקים בדעות כמו שלי הסבירו לי שבשביל פוליטיקה הם מעדיפים את הארץ ולקנח בפלוג, אנשי מקצוע הסבירו שלא משנה כמה אני רהוטה וכותבת טוב העובדה שאני כותבת מהבית ובלי מקורות עושה את הכתיבה שלי פחות מעניינת (כן, זו מעין דריכה על יבלות). וככה הצטברו להן ידיעות שמאששות את העובדה שאולי באמת לא צריך לכתוב על פוליטיקה ויש לפנות לאפיקים אחרים. מודה שהתעבורה באתר רק הלכה וגדלה ככל שאני כותבת יותר אישי ופחות פוליטי. כל האינדיקטורים שאמורים להוכיח שזהו, לא ממש כדאי לי לכתוב על פוליטיקה. אבל על כל החרא הזה שמאכילים אותנו בכפית אני לא יכולה לשתוק. הנה אמרתי את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה