לא בא לי שהבלוג הזה יהיה פוליטי, כלומר כבר קצת נגעתי ואני לא מבטיחה שלא יהיו נגיעות פוליטיות. אבל באמת שאני משתדלת שהבלוג יהיה בפוקוס על חוויית ההורות שלי וגם עלי, נו טוב זה תמיד אני ואני ואני. אבל אם הילד שלי ישאל אולי עוד לא הרבה זמן למה לא כתבתי על הגירוש המחפיר שלפתחנו, מה אני אגיד לו? הצטדקות נוסח זה לא בלוג פוליטי היא התעלמות והתעלמות אומר שלא אכפת ואם כבר לא אכפת אז בעצם בשביל מה? אל תדברו איתי על התייפייפות שמאלנית כי זה לא העניין, העניין הוא בני אדם שסובלים מרדיפה פוליטית בארצם תוך חשש אמיתי לחייהם ומדינה שמפרה בזלזול תהומי את המחוייבויות שלה ואזרחיה שמסבירים שבסך הכל אין שום בעיה עם גירוש הפליטים כי ממילא הם כולם רק אנסים.
בחייכם, ואני באמת אנסה להימנע מאיזכורי שואה, גם אם ישראל לא הייתה חתומה על סדרה של הסכמים שאוסרים עליה לגרש אנשים למקום בו חייו של אדם או חירותו יהיו מאויימים (והיא חתומה), הרי הדעת האנושית נותנת שיש לקדש את חייו של אדם. ועוד לקרוא לזה עזיבה מרצון. מחזיקים אנשים כלואים במצב בלתי אפשרי, מסרבים להכיר בהיותם פליטים ואז מתפתלים איכשהו תחת מעטה של "עזיבה מרצון" וחושבים שאף אחד לא רואה את הבלוף. אם הייתי מספרת לכם על אנשים שברחו ממדינתם כדי להציל את חייהם, ביקשו מפלט ממדינה אחרת והיא בתמורה שלחה אותם חזרה מרצון הרי שהייתם מתפחלצים. אבל בישראל אוכלוסיית המהגרים עברה כזו דמוניזציה שמרבית האזרחים דווקא לוקחים את זה בסבבה. הקומץ שמתקומם נחשב הזוי וזכויות אדם נרמסות ביד גסה בלי טיפה של מחאה. זה לא נראה טוב פשוט כי זה לא טוב זה נוגד כל אמת מוסר אנושית וזה עוד בלי לדבר על היעד - אוגנדה. אז היה לנו הרצל, והיה לנו יוני נתניהו ואידי אמין ועכשיו יש לנו נתניהו וסער שבלי למצמץ הפכו את אוגנדה לחלום ביעותים מחודש לכל כך הרבה אנשים "שעוזבים מרצון" כי וואלה למות באוגנדה כנראה נשמע ממש טוב במכבסת המילים שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה