מאז שאני זוכרת את עצמי, חלק בלתי נפרד מההגדרה של עצמי היה פוליטי. עד להיותי הורה, תמיד השמעתי את דעותיי, התווכחתי, משכתי אש ולא הרפיתי עד שנחלתי הצלחה במאבקי הצודק ושום תבוסה לא עצרה אותי. אמא שלי טענה תמיד שאני כל כך מתרגשת ולוקחת ללב כי אני צעירה ופסקה שהזמן יעשה את שלו. קיבלתי תווית של רומנטית ווכחנית ולקח המון זמן להשיל את התיוג (מזכר לעצמי - לנושא התיוג מגיע פוסט משל עצמו). מהמלחמות בירושלים בשישי בערב מול "מי ומי", הפעילות עם ארנן יקותיאלי ז"ל (מרצ) לבחירות בירושלים (גילוי נאות - עסקתי בזה גם כחיילת), הפגנות "נשים בשחור" בכיכר פריז, העבודה עם יצחק רבין, החברות בתא סלע באוניברסיטת תל אביב, העבודה עם פוליטיקאים וגם הבחירה שהכי עניינה אותי באוניברסיטה מדע המדינה. פוליטיקה, הכל פוליטי. והדעות שלי לא עברו סובלימציה, כמו שאמא שלי ניבאה. להפך, הן נעשו ברורות יותר. התקדמות התארים, הישיבה בכיתה מול פרופ' גד ברזילי, אייל גרוס, מאוטנר, שולמית אלוני ועוד הבהירו לי חד משמעית את המקום שלי שאני מאמינה בו כל יום יותר מתמיד.
זה הרבה יותר ברור היום, מה שהנחה אותי תמיד היה להיות אדם, לדבוק בזכויות האדם באשר הן ולעולם לא ללכת עם העדר רק כי הוא סולל את השביל. לפקוח עיניים, לבקר ולבחור. הפעילות הפוליטית שלי בירידה תלולה מאז ילדיי נולדו. גם כאן אני מגיחה מהקוקון שלי לאט. כדי לעודד את ילדיי לפעילות קהילתית התנדבתי לועד השכונה (לא מה שחשבתי, אבל אני מתמודדת). אני עושה כל יום כדי ללמד את ילדיי לתת ולצאת נגד מה שלא צודק. הם אולי עוד מבולבלים, אבל הם ימצאו את דרכם. בחגים אני משתדלת לבשל עם הילדים למען נזקקים, אני כותבת פוסטים ברשת החברתית לפחות כדי להשמיע את קולי. אם בדרך אני נתקלת בעוולה, אני מיד מתייצבת ולא מפנה ראש. אני לא עושה מספיק. אני גם קצת לא יודעת איך. כל כך הרבה דברים מרגישים לי זר במדינה שלי.
בסוריה אתמול נרצחו כל כך הרבה ילדים, אנשים. פה בארץ כל כך הרבה אנשים נעצרו במחסומים, הובאו למעצר ואני אפילו לא יודעת עליהם, מקומות קדושים חוללו. איפה אני הייתי? אני כתבתי על ראיון בטלויזיה ומה ללבוש? החיים כדיסוננס. זו לא הייתה אמורה להיות רשימה פוליטית. אבל הכל פוליטי, לא?
זה הרבה יותר ברור היום, מה שהנחה אותי תמיד היה להיות אדם, לדבוק בזכויות האדם באשר הן ולעולם לא ללכת עם העדר רק כי הוא סולל את השביל. לפקוח עיניים, לבקר ולבחור. הפעילות הפוליטית שלי בירידה תלולה מאז ילדיי נולדו. גם כאן אני מגיחה מהקוקון שלי לאט. כדי לעודד את ילדיי לפעילות קהילתית התנדבתי לועד השכונה (לא מה שחשבתי, אבל אני מתמודדת). אני עושה כל יום כדי ללמד את ילדיי לתת ולצאת נגד מה שלא צודק. הם אולי עוד מבולבלים, אבל הם ימצאו את דרכם. בחגים אני משתדלת לבשל עם הילדים למען נזקקים, אני כותבת פוסטים ברשת החברתית לפחות כדי להשמיע את קולי. אם בדרך אני נתקלת בעוולה, אני מיד מתייצבת ולא מפנה ראש. אני לא עושה מספיק. אני גם קצת לא יודעת איך. כל כך הרבה דברים מרגישים לי זר במדינה שלי.
בסוריה אתמול נרצחו כל כך הרבה ילדים, אנשים. פה בארץ כל כך הרבה אנשים נעצרו במחסומים, הובאו למעצר ואני אפילו לא יודעת עליהם, מקומות קדושים חוללו. איפה אני הייתי? אני כתבתי על ראיון בטלויזיה ומה ללבוש? החיים כדיסוננס. זו לא הייתה אמורה להיות רשימה פוליטית. אבל הכל פוליטי, לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה