איוורור

כן, כן, פוסט שני ברצף בלי שממש יעבור זמן בין אחד לשני וכל זה למה? כי הזדמן לי לקרוא היום ברכה (שמטרתה הראשונית היתה אישית) של אבא לילד שלו שאני מניחה שריגשה רבים ואותי היא דווקא עיצבנה. ולא בגלל שהיא לא הייתה יפה, היא הייתה יפה על פניו ושנונה וצוחקת קצת על עצמה ומלאה ברגישות ואפילו עם חיבור בין ההתחלה התמוהה והסוף והיה בה קורטוב ממה שמלחלח לרוב הציבור את העין. אז מה עיצבן? יפה, ובכן שני דברים בעיקר ואני ממספרת אותם כדי לא לסטות מהנושא: 1. היא בסופו של דבר לא נכתבה לילד שגם אם הוא גאון ויפה מבפנים ומבחוץ זו ברכה שעוברת מעליו, הרבה הרבה מעליו. היא נכתבה למתבונן המבוגר מבחוץ ורק הוצגה כברכה אישית. 2. המסר שלה (והיו הרבה סאב קונטקסטים בברכה הזו, הכותב מוכשר מאוד, ברצינות) - מה היה המסר שלה? שבית הספר לא מלמד כלום אבל העיקר שיש בו חברים, בגלל זה הילד נשלח לבית הספר וזה מה שמצופה מבית הספר. 

עכשיו, אני קוראת את זה ושואלת "וואלה?" אני מוכנה לשאול שוב אם זה לא ברור. ובכן, חברים יש בכל מקום וגם חברה' ונכון חברים זה סופר חשוב ונכון יש תהליכים חברתיים וכישורים חברתיים שמתפתחים הרבה יותר מהר אצל הילדים בבית הספר. אבל השורה התחתונה של הברכה הזו היתה שההורה לא מאמין שבית הספר יתרום במשהו לילד חוץ מהחבר'ה. אז אם המוסד פשט את הרגל ואנחנו הצרכנים שלו למה אנחנו ממשיכים לפקוד את המוסד הזה? למה ברגע שחברת הסלולאר מעדכנת מבצעים אנחנו על הקו שעות כדי לעבור חבילה וכשאנחנו שולחים יום יום (טוב למעט חופשות) את הילדים למסגרת זה בסדר גם אם המסגרת מועלת בכל התפקידים שלה חוץ מ"החבר'ה"? אני כל כך עצובה מזה שדומני שיכולתי לכתוב מגילות שלמות, מסמך אנושי נוקב אבל למעשה הכל מתמצא בשאלה אחת "איך אנחנו לא מתעוררים?"